כשאברהם גרין עלה על ספינה של חיל הים בנובמבר 1956 הוא לא דמיין שייאלץ להשתתף בטקס לכבוד האל נפטון שיהיו מעורבים בו גם גריז, קמח ושמן מכונות.

זמן קצר לאחר שסיים את שירותו כאלחוטאי במבצע קדש נקרא גרין, סטודנט באוניברסיטה העברית, למילואים נוספים. לרעייתו הטרייה תרצה נמסרה הודעה שייעדר מהבית למשך חודש וחצי. לא נמסרו כל פרטים נוספים. המסע היה סודי.

הוא הצטרף למסעה של אניית חיל הים (אח״י) מִזנק – כלי שיט בינוני המכונה פריגטה – ששירתה בחיל הים הישראלי בשנים 1952-1959. במבצע קדש השתתפה אח״י מזנק בהכנעת המשחתת המצרית אברהים אל־ אוול בחיפה. זמן קצר אחר כך, ב־12 בנובמבר 1956, היא יצאה להפלגת הרקולס – מסע ארוך להקפת יבשת אפריקה. המטרה הייתה להעביר את הפריגטות אח״י מזנק ואח״י מבטח לים האדום לשם אבטחת אניות ישראליות ופתיחת מצרי טיראן שנחסמו על ידי המצרים.

מכתב מלב ים

בשבועות הראשונים למסעה של מזנק אנשי הצוות לא יכלו ליצור קשר מכתבים עם הבית, אולם בהמשך החל אברהם גרין לשלוח מכתבים לתרצה אשתו. משפחתו מסרה את מכתביו למיזם ׳אוצרות – היסטוריה במכתבים׳. המיזם אוסף, משמר ומנגיש באופן דיגיטלי מכתבים משפחתיים היסטוריים שמשפחות רבות שומרות בבוידעם, במגרות ובאלבומים, במטרה להעשיר את הסיפור ההיסטורי של כולנו בנקודות מבט חדשות. באתר המיזם מופיעים בין היתר גם מכתביו של אברהם גרין.

מכתבו השני של אברהם, שנכתב בשלושה ובארבעה בדצמבר 1956, מתאר בפירוט ובציוריות את ההפלגה ואת המראות המופלאים סביב חופי אפריקה. המכתב מכיל פנינים רבות, ובהן תיאור החיים במעין קיבוץ של גברים, תיאור מסיבת חנוכה על הסיפון והסבר מפורט כיצד אוכלים אגוז קוקוס. בין היתר מתאר אברהם גם טקס שעבר במהלך ההפלגה:

"תארי לך, אני נזכר עכשיו בקו המשווה. את יודעת, כשימאים עוברים לראשונה את קו המשווה, נדמה לי שסיפרתי לך פעם, נהוג לערוך טקס לכבוד אל הים נפטון. מקימים מין ברֵכה כזאת ומטבילים בה את כל הצוות אחד אחד. תוך כדי טבילה מורחים אותם בכל מיני חומרים מרהיבי עיניים כמו גריז, קמח ושמן מכונות. אחר כך מגלגלים אותם לאורך קרש מרוח בגריז ומתיזים עליהם מים מצינור של כיבוי אש. זה לא צחוק, אף על פי שכולם צוחקים. שבוע ימים צריכים להתרחץ אחר כך כדי להוריד את סימני הטקס, ועדיין המסרק ננעץ בקושי בפקעת השערות. מה פתאום אני נזכר? הלילה כאמור ארוך ויש פנאי לשוב ולהיזכר."

אביר הים

הטקס שאברהם מספר עליו ממשיך מסורת קדומה של ימאים. העדויות הראשונות שיש בידינו על קיומו של טקס מיוחד בעת חציית קו המשווה הן מהמאה ה־16, תקופה שבה ימאים אירופיים חיפשו דרכים חדשות להודו והגיעו לראשונה לחצי הכדור הדרומי. הטקסים הראשונים נשאו אופי נוצרי של מעין הטבלה, אך כעבור שנים ספורות הפכו הטקסים חילוניים והיתוליים, ובמאה ה־19 כבר מופיעות בכל הטקסים המתועדים דמויות מיתולוגיות של אל הים נפטון ושל חבריו.

לרגל חציית קו המשווה קיבלו מלחי חיל הים הישראלי תעודה היתולית שבה הוענק להם התואר ׳אביר הים' מידי נפטון מתוקף תפקידו כ״מפקד פיקוד קו המשווה מטעם מפקד צבא הגנה לימים״.

אח״י מזנק סיימה את מסעה והגיעה לאילת ב־25 בדצמבר 1956, ובכך פתחה למעשה את ים סוף לשיט ישראלי. עיתון ׳הארץ׳ דיווח בהרחבה על הטקס שנערך לאחר הגעתה של מזנק לנמל אילת:

"אלה מבין המלחים שחצו כבר את קו המשווה במסע קודם של ׳משגב׳ לפני כשנתיים, הכתירו לצורך הטקס את סגן מ. א. כאל הים ׳נפטון׳, תקעו בידו קלשון עשוי עץ, קישטו את פרצופו בזקן עשוי צמר גפן והפקידו לרשותו צוות של ארבעה מטבילים לביצוע המלאכה" ("'טכס טבילה׳ בקו המשווה״, ׳הארץ׳, כ״ד בטבת תשי״ז, 28.12.1956, עמ' 8).

מתברר שלטקס בעל הגוון הפגני הוסיפו המלחים הישראלים נופך יהודי קל:

"מפקד האנייה, אף הוא ׳טירון׳, זכה לטבילה הראשונה. אך עוד לפני פתיחת הטקס השמיע הסגן המטביל הראשי את הנאום הבא: ״בשם יונה הנביא ובשם אבירי הים באתי לקבל מידך, מפקד האנייה, את הפיקוד על אניית חיל הים מזנק".