שרה נאור, מקיבוץ יזרעאל, כותבת 1957 לבן זוגה יגאל, איש קיבוץ נען.

"הסדר אצלנו היה שונה השנה מכל השנים. פשוט קראו מההגדה המסורתית ולא הגדה של משקים. מצב הרוח די מרומם. הסבנו כמאה איש."

שרה מתארת את תחושת הבדידות שלה, ומתנחמת בקושיות מה נשתנה מפי ילדה אחת בת המשק.
"עשיתי כמצווה ושתיתי ארבע כוסיות בריאות יין. אגב, כולי תכלת […] לי היה קצת יותר עצוב, כי בתוך כל השמחה הזו הרגשתי עצמי כל-כך בודדת. (עכשיו מתחילים לנגן את 'האיטלקית'…)"

"נימה חדשה והרגשה של יתר ביתיות היה בזה שאת הקושיות שאלה בת משק שלנו. זה כבר באמת נותן הרגשה טובה. הורים שרצו בכך יכלו להביא את ילדיהם אל הסדר."

לקריאת המכתב של שרה

מריאנה הנשל, קיבוץ עין חרוד, 1939

מריאנה הנשל נולדה וגדלה בברלין. בשנת 1939, זמן קצר לאחר ליל הבדולח, הצליחו הוריה לשלוח אותה לישראל במסגרת עליית הנוער. היא נקלטה בקיבוץ עין חרוד, ושם, בלב עמק יזרעאל, החלה את חייה החדשים כחלוצה צעירה. 

בכל שבוע כתבה להוריה מכתבים מישראל – אל תוך מציאות שהלכה ונסגרה על יהודי אירופה.  את מכתבה על חג הפסח של 1939 כתבה מריאנה בגרמנית, ובו היא מתארת להם את ההכנות לפסח, הטקס, ואת ליל הסדר שנראה בעיניה כה שונה ממה שהכירה.

"מקצצים בכמויות האוכל כדי שלפסח יהיה יותר כסף, הסנדלרייה עמוסה לעייפה עד פסח, המחסן יספק חולצות לבנות, גרביים ומכנסיים רק לקראת פסח. את חדר האוכל מסיידים מבפנים ומבחוץ, ובכלל בכל מקום מנקים וצובעים. אתה לא מסתכן להתלכלך – כי בכל מקום זורקים אותך החוצה, כי מנקים לפסח."

"בערך בשלוש אחר הצהריים כל העובדים לבשו בגדי חג. הבנים בלבן מראש ועד כף רגל, הבנות בשמלות צבעוניות […] כולם הסתדרו ויצאו בתהלוכה אל השדה – האנשים הסתדרו בריבוע מסביב לשיבולים […] השמש שקעה מאחורי הכרמל וירח מלא עמד במרום הרקיע."

הנוסח המסורתי של 'מה נשתנה' שונה והורכב מקושיות חדשות שנוגעות בשאלות הזמן.

"העמודים קושטו בזרים, על כל עמוד פסוק מן ההגדה, מסביב פסוק משיר השירים, מעל לדלת – אלומת שיבולים […] אחר כך קראו אנשים שונים פרקים מן ההגדה. אבל לא ההגדה שלנו – אלא הגדה שבה כינסו חלקים מההגדה שבה אנו מורגלים, שירים וקטעים אקטואליים."

"'מה נשתנה' הורכב מארבע קושיות שעניינן מצב היהודים היום, והשיבה לפלשתינה […] החגים כאן שונים מאוד מאלה בבית. מחפשים מתכונת אחרת. לא רוצים לשמר את הנוסח הגלותי – רוצים חגים לאומיים וחגים חקלאיים."

היא מסיימת את המכתב,

"זה היה פסח בארץ המובטחת. ואיך היה הפסח בגן העדן של נעוריי, איך היה הסדר?"

בהמשך הקשר בין מריאנה להוריה נותק, שנים לאחר מכן, כאשר המשפחה התאחדה בישראל, נמצאה מזוודה ובה שמורים מכתביה.

לקריאת המכתב של מריאנה

יעל שגב, קיבוץ חצרים, כותבת למיכה ליס – 1956

בשנת 1956, יעל שגב, חברת גרעין צעירה שעזבה את דגניה כדי לסייע בקיבוץ חצרים הצעיר, כובבת לאהובה מיכה ליס

מיכה נותר בדגניה, יעל ירדה דרומה, והם החזיקו בקשר בעיקר באמצעות מכתבים מרגשים – שנקטעו עם מותו של מיכה בקרב אבו עגילה במבצע קדש, בנובמבר של אותה שנה.

באותו פסח – הראשון של יעל בחצרים – היא בחרה להישאר בקיבוץ. והיא מתארת במכתב תיאור של ליל הסדר בקיבוץ שצומח מתוך החולות, עם אווירה משותפת, התלהבות, ואנשים שרוקדים גם אם הם כבר עייפים.

"כאן כיון שלא נסעתי ואף לא התכונתי לנסוע לחג – רב החברים שלנו בחרו לפסֹח בחוג משפחותיהם והפסידו חג מאד נאה ומאד מאד שמח."

הסדר התחיל בטקס קציר – ונמשך עד אמצע הלילה:
"החל בטכס קציר העומר וכלה בליל הסדר עצמו. מצב הרוח היה חגיגי בראשית הערב והלך ונעשה שמח. דף אחר דף הפכנו בהגדה בשלוב של קריאה, שירת מקהלה ויחיד ושירה בציבור."

ובשולחן – ארוחה כיד המלך, הגדות נאספות, שירה בציבור – ולאט לאט הכול הופך לריקוד סוער:
"הסעודה כיד המלך והמשקאות הוסיפו לרומם את הרוחות […] בתחילה ישבו ואחר כך הגיעה שעתם של הרגליים. היתה שעת חצות מאתנו והלאה כשעוד רקדנו ורקדנו בהתלהבות עצומה […] היתה זו באמת שמחת חג – והקבוץ כולו שמח בחג הזה."

לקריאת המכתב של יעל