באמצעות מילותיו, אביב יצחקי מודה בפני משפחתו שהוא חוזר על אותה תבנית שהכל בסדר ואין חדש ומה לספר, אבל למעשה קורה הרבה מסביב והוא מנוע מלכתוב ולדבר על כך. למרות זאת, הוא בסדר, ממשיך עם היומיום, מתבאס שאין אפשרות לדבר עם המשפחה טלפונית. הוא מקווה להתראות בקרוב עם המשפחה, למרות שהוא מרגיש שיעברו מספר ימים עד שהרגע המיוחל יגיע.
אביב יצחקי היה לוחם וסמל בסיירת שריון. את רוב שירותו הצבאי העביר בסיני בזמן מלחמת ההתשה. גיוסו היה באוגוסט 1967, ושחרור ב1970. במילואים, צורף ליחידת פשיטה וצליחה שהוקמה בשיריון- גדוד 88 שכונתה "דב לבן"- אשר זה הוא גימטריה של 88. היחידה הייתה יחידה סודית, שאסור היה שהמצרים יידעו על קיומה.
עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, יצאה היחידה אל שארם א שייח, ומשם המשיך הכוח אל א-טור לחיפוש חיילי קומנדו מצריים. לאחר ההחלטה לחצות את תעלת סואץ, נקרא גדוד 88 לעלות לכיוון איזור הקרבות. הכלי של הצוות של אביב יצחקי היה תקול, ולכן נשלח אל מחנה אחורי והחיילים קיבלו כלי חלופי. את מעבר התעלה עשה אביב יצחקי תחת הפגזה, וחבר אל חבריו שחצו את התעלה לפניו והספיקו לנצח בקרב, זאת על אף אבידות קשות. במהלך המלחמה, לחם יצחקי בעיקר במשימות אבטחה באיזור בנקרא "החייץ החקלאי", עד להסכם הפרדת הכוחות בינואר 1974. אז חזר אל שטח סיני והמשיך בשירות המילואים חודש נוסף.
במהלך המלחמה הקפיד לכתוב רבות הביתה. הגלויות שכתב משקפות רק מעט, כיוון והמסר העיקרי שרצה להעביר אל ההורים היה שלא ידאגו ושהכל בסדר, זאת למרות המראות והימים שעבד. יצחקי דאג לתעד גם במצלמה את יחידתו וחבריו. יחידת דב לבן פורקה בהמשך 1974.