אברהם אלמוג היה מפקד גדוד 184 בחיל השריון ועבר ל"בור" [מוצב הפיקוד העליון בקריה בתל אביב] בדיוק שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. תפקידו של אברהם ב"בור" היה לקבל מידע על ההרוגים בחזית, וכך נודע לו שמג"ד 184 נהרג במלחמה עם עוד 38 חיילים שאותם הכיר אישית. בעשרה באוקטובר 1973 החליט אברהם כי עליו לשוב לגדוד ולפקד על חייליו ועלה על מטוס לסיני.
ערב הקרבות בחווה הסינית, היו לגדוד 45 הרוגים, והמורל היה ירוד. אברהם החליט שעליו להיות בחוד השיירה – בטנק הראשון תוך סיכון ממשי לחייו. ב־13.10 היה עדיין המצב קשה עד מאוד אך ב־14.10 הצליח צה"ל להפוך את הקערה על פיה ולתקוף בעוצמה. על פועלו בקרבות התעלה עוטר אלמוג בעיטור העוז.
אברהם נולד בעיר העתיקה בירושלים ב־17.9.1940 וחי בה עם משפחתו עד נפילת הרובע היהודי במלחמת העצמאות. שני אחיו נלקח לשבי בירדן, ויפה, אחותו בת ה־16, שנפלה בקרבות ברובע היהודי, נקברה בקבר אחים ולימים הוכרה כלוחמת הצעירה ביותר בצה"ל. ב־1967, אחרי מלחמת ששת הימים, היא הובאה לקבורה בהר הזיתים.
בגיל 14 עבר אברהם לקיבוץ חפציבה, ובגיל 18 התגייס לחיל השריון ושירת בצבא 27 שנים. במלחמת יום הכיפורים פיקד על גדוד טנקים סדיר – גדוד 184. גדוד זה היה המעוטר ביותר במלחמה – 8 עיטורי עוז, 2 עיטורי מופת ו־13 צל"שים שונים. בהמשך פיקד אברהם על חטיבת טנקים, חטיבה 14, ועל בית הספר לשריון. אברהם שימש גם נספח צה"ל בשש מדינות, והוא שוחרר בדרגת תת־אלוף.