אי-שם 5.12.56
[…]היום היה יום גדול. קבלנו את
הדואר הראשון. בחלוקה הראשונה קבלתי
שלשה מכתבים ובשניה – שנים. בסה"כ
5 מכתבים ממך, שהתאריך האחרון הוא
ה 20.11.56. שבועיים ימים עברו מאז
כתבת מכתב אחרון זה שאותו קבלתי, ועודני
מקוה שדואר נוסף יגיע.
בטפשותי הרבה הסחתי דעתי מיפוי-
הכֹח, מכמה טעמים, ראשית חשבתי לפי
מה שאמרו לי, שיש צֹרך במשהו רשמי
עם בול ועל טופס מטעם הבנק. אך
בכל זאת, אני מצרף במכתב זה
יפוי כֹח "לכל מאן דבעי ואקוה
שלאור הנסיבות הבלתי-צפויות יוכל
לעזור במשהו.
כתבתי לך ושלחתי (היום) שני
מכתבים וזה יהיה השלישי; אני
מקוה שיגיע אליך במהרה.
את חמשת המכתבים קראתי קריאה
ראשונה ואני נחפז להכניס מכתב זה
למעטפה כדי לא לאחר את המועד.
כתבת הרבה וגם לא כתבת הרבה
על עצמך. כשנמצאים בבית חושבים
שכל הדברים ידועים ואין מה לומר,
אך לא כן הדבר. אני בולע בצמא כל
מילה.
תארי לך עומד קצין בירכתים וקורא
שמות מעל גבי ערימת מעטפות. מי
שזוכה במכתב המוראל אצלו עולה
ב 20 ס"מ גובה, ואני זכיתי בחמשה
(אין זה השיא כאן).
אני מבין שיש עוד מכתבים בדרך הנה
ובודאי אשמע יותר.
מה שאמרו לך עלינו – כמובן שאינני
יכול להיות אחראי לזה. יש אמת
ויש גם אי דיוקים. אינני מניח
שישהו אותנו יתר על המידה.
כמובן, זוהי רק תקוה שלי לעת-
עתה וגורלי קשור בגורל האחרים ובתכניות
הגדולים. […]
אני משתגע להיות אתך עכשיו
ובכל רגע שאני מהרהר בך. והרגעים
הו, מה רבים, והגעגועים, לא… אינני
יכול להביע אותם בכתב.
לומדים דברים במשך הזמן, לומדים
להעריך מה פרוש בית חם, אשה אוהבת
ותקוות גדולות
אשר להחלטה בדבר עקירה מירושלים
לעבוד בתל-אביב, אינני יודע. את אינך
ילדה ויש לך גם יועצים בעלי-נסיון.
שאר הסידורים, אין אני יכול לדרוש ממך
כמובן לדרוש מאסף [עמי אסף, סגן שר החינוך, שאיתו החל לעבוד] מה שהוא החליט
לדחות.
גם ענין "מבטחים" והמשכורת לעתיד לא
כ"כ ברור לי; את כותבת על 25 ל"י
אינני יודע אם זה כולל את ימי העבודה
שלי במינהל, אפשר שכן אפשר שלא.
מכל מקום, אם היפוי כֹח יואיל תוכלי
למשוך את ההמחאה.
לא חסר לי כאן דבר מצרכי הלבשה.
הלבישונו מכף רגל ועד ראש, כמו שכבר
כתבתי לך, אצטרך לקנות מזודה גדולה
כדי שאוכל להוציא את כל הדברים
בדרך למחנה השחרורים.
מהראשון לחדש זה אנחנו מוסיפים
ע"י המספר האישי "ק" [קבע] במקום "מ" [מילואים].
פירושו של דבר שלפחות חלק מהנזק
הכספי יכוסה ע"י המשכורת.
איך השיניים? – תודה לאל. כבר הייתי
מיואש אלא שיש אצלנו רופא שנים ממש,
והוא כמעט מחוסר עבודה.
הייתי אצלו והוא הדביק לי את כל העסק
מחדש, והבטיח שזה יחזיק שלש שנים.
אינני דורש ממנו יותר מזה בתנאים
שלנו.
איך המוראל בכלל? ככה ככה.
כשרואים חוף, מכוניות נוסעות, אנשים הולכים
ובתים אחרי חד גוניות של כחול-ירקרק
זה מרגיע קצת. מרגיעה העובדה
שחלק נכר מן הדרך כבר עשינו.
צרפתי גלויה מאחד המקומות שבהם
שהינו, אם יתיר הצנזור – תזכי לקבל תמונת גור-נמרים אפריקני.
שאר הגלויות מצויות אתי.
מה לקנות לך? אינני יודע, לא מפני שיש
לי כל כך הרבה כסף, להיפך.
אצלנו עכשיו שמחה גדולה כל אחד
שואל את השני כמה קבלת? הכונה
למספר המכתבים.
הלילה כמעט שלא ישנתי, המשמרות
הללו, את יודעת.
אני מתכוון לסיים הפעם, אם
יתחדש משהו ותהיה הזדמנות, אשוב
ואכתוב.
מקוה שאקבל עוד משהו ממך.
מתי תהיה ההזדמנות ואם תהיה לשלוח
דואר נוסף אינני יודע.
את הכסף שהצבא היה צריך לשלם
אני מבין שטרם קבלת, זה מתמיה,
חשבתי שדואגים לנו, שעל כן עשו אותנו
גבורים ושלחו ברכות לרוב.
[…] אני אוהב ואוהב
מסרי ד"ש לכלם
אמרי לזקנים שלא ידאגו,
אגב היכן קבלו את המברק שהבטיחו
לנו לשלוח אליכם לחנוכה, בבית-עובד
או בירושלים.
טוב […] קשה להוסיף ולכתוב
החדר מתמלא באנשים
ושוב דש לכלם וגומר
משלך האוהב
אברהם
נ.ב. מהבית לא קבלתי כלום, מה אתך?