[…] היום ה-14 למלחמת יוה"כ [19.10.1973]

שוב לאחר חצות. ליל שפוך על
ההר והעיר שרויה באפילה. לפנה"צ ואחה"צ
ביום האתמול רננו החיילים והוליכו בכבוד רב
ספר תורה מבהכנ"ס [מבית הכנסת] לחדר. שנים מהם אפילו
היו עטופי טלית. הם שרו ורקדו בדבקות –
ואכן לא נס אחד נעשה לנו בימים אלה
גם מידי שמים. (אגב, בטלויזיה ראיתי את הרב
הכהן מלהיב את החיילים בטוריה, הוא משמש
בין השאר גם כרב של תנועת המושבים, ואם איני
טועה היה נוכח בפמליה עם אברהם זילברברג
– ח"כ, שהתקנא כנראה בעוזי פיינרמן (שהופיע
בישיבת הכנסת במדי סגן אלוף מיל')…
איני יודע כיצד עבר עליך המשכו של
היום שנפתח בצלצול של השכמה בעניני
חשמל. אני רוצה לקוות כי הספקת לנוח במשך
היום ולהחליף כח ואולי אף להתרענן
בתעלתו של קישון [הכוונה לסרטו של אפרים קישון "תעלת בלאומליך"]. לנו, כאן, שכנים
עליזים וקולניים מאד שבחרו את שעת
המנוחה לשמיעת שירים אהובים עליהם
(מרדיו קאסֵטות) והם אינם אגואיסטים
– שיתפו בחויה את כל המסדרון
והוסיפו במלוא הגרון סלסולי זמר.
גם הכלביה דכאן איננה שובתת
מנביחותיה – ואע"פ שדוּלִי כולו איננו אלא
כלב-של-ביס לעומת ממדיהם אני מבין כי
רב כוחו להטריד. התרופה לכלב מתפרע היא
מקל – וכבר אמרו חז"לינו: חושך שבטו שונא
בנו. יקבל פעם פעמיים וילמד לקח.
[…]
— ולעניינים שמחים יותר: אמצעי התקשורת
נוסכים יותר ויותר נימה של אופטימיות
בדבר קץ המלחמה. נדמה לי שלאחר
מחיר הדמים הכבד אין מקום לדבר
במונחים של נצחון, אף מבחינה טכנית
רק אקט כזה יכול להביא לסיום המלחמה.
למרבה האירוניה היתה זו מזימה שטנית
של הרוסים שעמדה מאחורי הסיוט. חיי אדם,
כבודו וחירותו אינם נחשבים בעיניהם. (וכל עמוד
בספר של סולזניצין "אגף הסרטן" חוזר ומאשר
את המנטאליות הזאת) ורק בשעה שהם
חשים באותם [?] על עצמם הריהם מזדרזים לשכנע את בני חסותם
להפסיק את האש. מכל מקום, אני כשלעצמי, מוכן
בזה הרגע להתקפל מהוייתי החיילית ולשוב
אליכם לעיסוקים מענגים ומועילים יותר.
ואת, בינתיים החזיקי נא מעמד בקרבות
ההתשה בהם עומדת את. לבי אתך, פלג
גופי, נווה-ביתי. מי יתנני לשוב אליך במהרה
שלך
אברהם.