אוֹצָרוֹת
1956 23 בנובמבר

אברהם גרין משרת במילואים על פריגטה, משם הוא כותב לאשתו הטרייה על הקושי בלהתנתק ממנה, מן הלימודים ומן העבודה ועל הקושי להתרג לעולם הסגור בלב היום

אברהם גרין סביב יבשת אפריקה פורסם על ידי מערכת אוצרות
אברהם גרין במדי חיל הים

כתב היד

6 דפי המכתב

סיפור רקע

הפריגטה "מזנק" שירתה בחיל הים הישראלי בשנות החמישים של המאה העשרים. במלחמת סיני השתתפה בחיפה בהכנעת המשחתת המצרית איברהים אל-אוול. בנובמבר 1956 יצאה להפלגה – ""הפלגת הרקולס"" – למסע ארוך והקיפה את יבשת אפריקה. המטרה: פתיחת מְצרי טיראן שנחסמו ע""י המצרים, ובכך אפשרה את פתיחת ים סוף לשיט ישראלי. המסע נמשך כחודש ומחצה. אברהם גרין, סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים ואלחוטאי במילואים, נקרא לשירות מילואים נוסף זמן קצר אחרי שסיים את השתתפותו במבצע סיני (קדש). לרעייתו (מזה חודשיים ימים) נמסרה הודעה שייעדר מהבית לתקופת חודש וחצי. לא נמסרו כל פרטים נוספים. המסע היה סודי. מכתבים לא נשלחו מהאונייה הביתה ומכתבים מהבית לא נמסרו למלחי הפריגטה בשבועות הראשונים, כך שהכול היה לוט בערפל. זהו המכתב הראשון שקיבלה תרצה, שנכתב בתאריכים 23 בנובמבר עד 1 בדצמבר 1956. התצלום מתוך אתר "אלבום המשפחות

הפריגטה "מזנק" שירתה בחיל הים הישראלי בשנות החמישים של המאה העשרים. במלחמת סיני השתתפה בחיפה בהכנעת המשחתת המצרית איברהים אל-אוול. בנובמבר 1956 יצאה להפלגה – ""הפלגת הרקולס"" – למסע ארוך והקיפה את יבשת אפריקה. המטרה: פתיחת מְצרי טיראן שנחסמו ע""י המצרים, ובכך אפשרה את פתיחת ים סוף לשיט ישראלי. המסע נמשך כחודש ומחצה. אברהם גרין, סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים ואלחוטאי במילואים, נקרא לשירות מילואים נוסף זמן קצר אחרי שסיים את השתתפותו במבצע סיני (קדש). לרעייתו (מזה חודשיים ימים) נמסרה הודעה שייעדר מהבית לתקופת חודש וחצי. לא נמסרו כל פרטים נוספים. המסע היה סודי. מכתבים לא נשלחו מהאונייה הביתה ומכתבים מהבית לא נמסרו למלחי הפריגטה בשבועות הראשונים, כך שהכול היה לוט בערפל. זהו המכתב הראשון שקיבלה תרצה, שנכתב בתאריכים 23 בנובמבר עד 1 בדצמבר 1956. התצלום מתוך אתר "אלבום המשפחות - עדת ראשון-לציון" של מוזיאון ראשון לציון.

כתב היד

עמוד 1/6

אי-שם יום ו' 23/11/56

[…],
מתי נפגשנו בפעם האחרונה? נדמה לי שלפני
12 יום בסה"כ, והזמן נראה כ"כ ארוך. לא שלחתי
עד עכשיו אף מכתב ומובן שעדיין גם לא קבלתי. מקוה
שעם צאתו של מכתב זה למשלוח יגיע גם משהו
ממך ואז אדע קצת חדשות. את יכולה לכתב ולכתֹב
על הכל ואני יכול רק לספר שגרתית שהכל בסדר
ואין מה לדאג.
בימים הראשונים היה עדיין קשה להשלים עם המצב, השאלות
מה יהיה עם הלמודים ומה יהיה עם העבודה?
היו מנקרות בראש ומטרידות. גם חסר האונים
הזה שאדם אינו יכול לחיות את חייו כרצונו אלא לפי
פקודה עליו לקום ביום בהיר אחד ולעזב את רעיתו
(3 חדשים ושני ימים נשואים) ואת ביתו ולנדוד
לאן שמובילים אותו. כל זה הוריד את המצב רוח בימים
הראשונים.
במשך הזמן נכנסים למסלול אחר של חיים, בעיות אחרות
מתחילות להעסיק את האדם ואז נשארות רק שעות
של פנאי שיכולים להרהר ולהרהר באהובים
רחוקים, בחיים שיהיו אי-פעם טובים יותר
ובמסלול קצת יותר נורמלי של שיגרה.
האמיני לי […], הייתי כותב לך כמעט כל יום
מה שאני רואה ומה שאני מרגיש וסתם הרהורים
ש"בינו לבינה", אבל לא היתה אפשרות לשלוח ויש
להמעיט בפרטים, כאלו הן התקנות.
מה נשמע אצלך: […] ואיך בבית.
אני מתאר לי שרם השתחרר כבר וחזר
לירושלים. "קול ישראל" מספר לעתים קרובות על
פידאין [הפידאיון – חוליות טרור שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים במדינות ערב], זה לא מעודד. ואיפא את בכלל, בירושלים?
בראשון? בתל אביב?
את הסוודר החם שסרגת לי הצנעתי במזודה.
יש לי הכל, מכף רגל ועד ראש לא החסירו דבר.
אולי זה ילדותי, אך תארי לך כשאני מוציא ממחטה נקיה מהמזודה והיא כל כך נקיה ומגוהצת
ומן ריח ביתי נעים עולה ממנה, רק אז אני
מתחיל להבין מה פרושם של סמלים וכיצד
אסוציאציות יכולות להתעורר.
קשה לפטפט סתם שטויות ולנסח מכתבים דיפלומטיים
[…] ומה גם ששוב אין אני יודע ברגע זה
אם אמנם מותר יהיה לשלח את המכתב ומתי.
הזמן עובר ונושא אתו תאריכים. הולך
ומתקרב יום ההולדת שלי העשרים וארבע.
לאט לאט הולכים ומזדקנים. איפא אחגוג
יום זה? אף על פי שאינני נוהג לחֹג תאריכים אישיים
"יש בהם בציוני זמן אלה" – כך כתבתי באחד
הספורים משום סמליות מסוימת…
אני מקוה שנוכל להיות אז ביחד ולבנות מחדש
את האידיליה שהתחלנו לרקום.
בינתים אני יודע שכל יום שעובר מכאיב ובפרט
כשאין מקבלים מכתבים ואין ידיעות. הבטיחו
לנו לעשות הכל בנידון אך אינני יודע אם מסרו
איזו ד"ש במשך הזמן. גם לעתיד אינני יודע
אם תהיה אפשרות לכתב לעתים קרובות ועל כן
רעייתי, (איך זה מתקבל?) אל דאגה.
כשאני חושב עליך אינני רואה לפני אותך כמו
שהיית בראשית פגישתנו האחרונה עצבנית, חורת [חיוורת]
וחסרת סבלנות, אלא כמו שאת נראית ברגעים
המאושרים ביותר שידענו. ואני רוצה שתהיי
כזאת באמת ואל תריבי עם הזקנים בבית,
שגם הם בודאי יש להם מה לומר ביחס לדאגות.

29.11.56
את רואה, […] את
המכתב לא שלחתי בסופו של דבר, כיון שלא
היתה אפשרות. הבטיחו לנו חגיגית שלכבוד
חג החנוכה יקבלו בבית ד"ש מאתנו.
אני מקוה שזו אמת, ובשעה זו שמדליקים
נר שני של חנוכה כבר קבלת ברכת עדוד
ראשונה.
אם ילך הכל כשורה נוכל לשלוח מכתבים
בעוד שבוע, ואז גם אקבל את ערימת המכתבים
שמחכה לי, הלא כן?
יש לי המון מה לספר לך. אני מתאר לי
את הרגע בו נוכל סוף סוף לשבת יחד בשקט ולהזכר
בכל מה שעבר. אלוהים, מתי יבוא רגע זה.
את יודעת, שום דבר איננו מענין אותי לפעמים,
לא מה שיהיה מחר בעוד שבוע או בעוד
חדש. רק דבר אחד מעיק על הלב, מתי יגמר
סוף סוף כל השרות–המיוחד הזה.
ואין זו רק ההרגשה שלי והתפילה שלי. היום
היה דבר מצחיק. הודיעו לנו שעוד שבוע, כאשר
אפשר יהיה לשלוח דואר תהיה זאת חובה
על כל אחד לכתב. החברֶה כלם פרצו בצחוק.
כאילו שנזקקים אנו לפקודות בנידון זה.
היום קבלנו "משכורת" כאן. אני מניח שאת-
התשלום-עבור-האשה את מקבלת, לפחות את זה.

1-1-56 [1.12.56]
חצות לילה לפי השעון "שלכם". כלם ישנים ודאי.
עכשיו נולד חדש דצמבר. אני לבדי כעת.
לבדי עם כל המכשירים שלי במשמרת. מחר יהיה
יום חדש. יום נוסף. החדש נקבל משכורת
של ממש, כנראה. זה לא מוסיף אמנם הרבה נחמה
אבל, אחרי הכל, גם זה יהיה חשוב, כשהצרור
של הכסף נמצא בסמן של התרוקנות.
אם יתנהל הכל כשורה נקבל, אולי, בעוד שבוע
דאר. אני רואה לפני כבר ערמת מכתבים.
אפשר שנוכל גם להשיב על המכתבים שנקבל.
מה אני יכול לספר לך על החיים אצלנו?
תארי לך, חיי קבוץ של גברים. טפוסים מטפוסים
שונים. קבוץ גלויות. יש מבוגרים ממני
ב-14 שנים אבות לילדים, או לילדים שבדרך… ויש צעירים.
לאט לאט מתגבשים היחסים, יש חברים יש
לא-חברים, כרגיל. זהו עולם קטן וסגור ובתוך
העולם הזה עולמות קטנים, אישיים. אחד תולה
תמונת החברה שלו על המזודה, אחד שומר
אותה בלב, כל אחד לפי מה שיש בו דמיון או
רגש.
וככה יום אחרי יום מזדחל ונוקף, כל יום
שעובר נושא עמו קטע-חיים שאין להם תחליף אולי, אך כל יום מקרב את הסוף המיוחל.
ימים של חרף וימים של קיץ. חבל שלא יכולתי
לשלוח לך גלויות.
יש כאלה שמנהלים בדייקנות מרובה יומן וכותבים
כל יום כמה שורות למען ההיסטוריה האישית
שלהם. את יצר הכתיבה שלי אני משביע
במדור מיוחד בעתון שלנו התלוי יום יום
על הקיר. הפסאודון "אביגר" נפוץ
בין כל הצוות ויש כאלה שקוראים לי אביגר.
בחלקם מתוך הערצה ובחלקם מתוך שנאה.
את מכירה את הענינים האלה עם עתונים…
אסיים הפעם את המכתב ואכניסו לתוך
מעטפה אחרת ימשך וימשך.
מה נשמע אצלך, מה שלום הזקנים? המצב בכללו
אינו משביע נחת, אני מבין. הגבלות, קיצובים
מחירים עולים. עדיין לא רואים באפק שום
קו של אור, להיפך המצב מסתבך והולך.
מכל מקום […], היי את חזקה ואל עצב (נות).
מסרי ד"ש חם לכלם לזקנים, לרם ואביבה ליורם ועדנה
לראש העיר ולכל הדודים והדודות אם הם מתענינים.
שלך באהבה ומכל הלב אברהם.

עמוד 2/6
עמוד 3/6
עמוד 4/6
עמוד 5/6
עמוד 6/6

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: אברהם גרין
מיקום: סביב יבשת אפריקה
תאריך: 23.11.1956

מקבל/ת המכתב

שם: תרצה גרין
מיקום: ירושלים

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

כתב היד

עמוד 1/6

אי-שם יום ו' 23/11/56

[…],
מתי נפגשנו בפעם האחרונה? נדמה לי שלפני
12 יום בסה"כ, והזמן נראה כ"כ ארוך. לא שלחתי
עד עכשיו אף מכתב ומובן שעדיין גם לא קבלתי. מקוה
שעם צאתו של מכתב זה למשלוח יגיע גם משהו
ממך ואז אדע קצת חדשות. את יכולה לכתב ולכתֹב
על הכל ואני יכול רק לספר שגרתית שהכל בסדר
ואין מה לדאג.
בימים הראשונים היה עדיין קשה להשלים עם המצב, השאלות
מה יהיה עם הלמודים ומה יהיה עם העבודה?
היו מנקרות בראש ומטרידות. גם חסר האונים
הזה שאדם אינו יכול לחיות את חייו כרצונו אלא לפי
פקודה עליו לקום ביום בהיר אחד ולעזב את רעיתו
(3 חדשים ושני ימים נשואים) ואת ביתו ולנדוד
לאן שמובילים אותו. כל זה הוריד את המצב רוח בימים
הראשונים.
במשך הזמן נכנסים למסלול אחר של חיים, בעיות אחרות
מתחילות להעסיק את האדם ואז נשארות רק שעות
של פנאי שיכולים להרהר ולהרהר באהובים
רחוקים, בחיים שיהיו אי-פעם טובים יותר
ובמסלול קצת יותר נורמלי של שיגרה.
האמיני לי […], הייתי כותב לך כמעט כל יום
מה שאני רואה ומה שאני מרגיש וסתם הרהורים
ש"בינו לבינה", אבל לא היתה אפשרות לשלוח ויש
להמעיט בפרטים, כאלו הן התקנות.
מה נשמע אצלך: […] ואיך בבית.
אני מתאר לי שרם השתחרר כבר וחזר
לירושלים. "קול ישראל" מספר לעתים קרובות על
פידאין [הפידאיון – חוליות טרור שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים במדינות ערב], זה לא מעודד. ואיפא את בכלל, בירושלים?
בראשון? בתל אביב?
את הסוודר החם שסרגת לי הצנעתי במזודה.
יש לי הכל, מכף רגל ועד ראש לא החסירו דבר.
אולי זה ילדותי, אך תארי לך כשאני מוציא ממחטה נקיה מהמזודה והיא כל כך נקיה ומגוהצת
ומן ריח ביתי נעים עולה ממנה, רק אז אני
מתחיל להבין מה פרושם של סמלים וכיצד
אסוציאציות יכולות להתעורר.
קשה לפטפט סתם שטויות ולנסח מכתבים דיפלומטיים
[…] ומה גם ששוב אין אני יודע ברגע זה
אם אמנם מותר יהיה לשלח את המכתב ומתי.
הזמן עובר ונושא אתו תאריכים. הולך
ומתקרב יום ההולדת שלי העשרים וארבע.
לאט לאט הולכים ומזדקנים. איפא אחגוג
יום זה? אף על פי שאינני נוהג לחֹג תאריכים אישיים
"יש בהם בציוני זמן אלה" – כך כתבתי באחד
הספורים משום סמליות מסוימת…
אני מקוה שנוכל להיות אז ביחד ולבנות מחדש
את האידיליה שהתחלנו לרקום.
בינתים אני יודע שכל יום שעובר מכאיב ובפרט
כשאין מקבלים מכתבים ואין ידיעות. הבטיחו
לנו לעשות הכל בנידון אך אינני יודע אם מסרו
איזו ד"ש במשך הזמן. גם לעתיד אינני יודע
אם תהיה אפשרות לכתב לעתים קרובות ועל כן
רעייתי, (איך זה מתקבל?) אל דאגה.
כשאני חושב עליך אינני רואה לפני אותך כמו
שהיית בראשית פגישתנו האחרונה עצבנית, חורת [חיוורת]
וחסרת סבלנות, אלא כמו שאת נראית ברגעים
המאושרים ביותר שידענו. ואני רוצה שתהיי
כזאת באמת ואל תריבי עם הזקנים בבית,
שגם הם בודאי יש להם מה לומר ביחס לדאגות.

29.11.56
את רואה, […] את
המכתב לא שלחתי בסופו של דבר, כיון שלא
היתה אפשרות. הבטיחו לנו חגיגית שלכבוד
חג החנוכה יקבלו בבית ד"ש מאתנו.
אני מקוה שזו אמת, ובשעה זו שמדליקים
נר שני של חנוכה כבר קבלת ברכת עדוד
ראשונה.
אם ילך הכל כשורה נוכל לשלוח מכתבים
בעוד שבוע, ואז גם אקבל את ערימת המכתבים
שמחכה לי, הלא כן?
יש לי המון מה לספר לך. אני מתאר לי
את הרגע בו נוכל סוף סוף לשבת יחד בשקט ולהזכר
בכל מה שעבר. אלוהים, מתי יבוא רגע זה.
את יודעת, שום דבר איננו מענין אותי לפעמים,
לא מה שיהיה מחר בעוד שבוע או בעוד
חדש. רק דבר אחד מעיק על הלב, מתי יגמר
סוף סוף כל השרות–המיוחד הזה.
ואין זו רק ההרגשה שלי והתפילה שלי. היום
היה דבר מצחיק. הודיעו לנו שעוד שבוע, כאשר
אפשר יהיה לשלוח דואר תהיה זאת חובה
על כל אחד לכתב. החברֶה כלם פרצו בצחוק.
כאילו שנזקקים אנו לפקודות בנידון זה.
היום קבלנו "משכורת" כאן. אני מניח שאת-
התשלום-עבור-האשה את מקבלת, לפחות את זה.

1-1-56 [1.12.56]
חצות לילה לפי השעון "שלכם". כלם ישנים ודאי.
עכשיו נולד חדש דצמבר. אני לבדי כעת.
לבדי עם כל המכשירים שלי במשמרת. מחר יהיה
יום חדש. יום נוסף. החדש נקבל משכורת
של ממש, כנראה. זה לא מוסיף אמנם הרבה נחמה
אבל, אחרי הכל, גם זה יהיה חשוב, כשהצרור
של הכסף נמצא בסמן של התרוקנות.
אם יתנהל הכל כשורה נקבל, אולי, בעוד שבוע
דאר. אני רואה לפני כבר ערמת מכתבים.
אפשר שנוכל גם להשיב על המכתבים שנקבל.
מה אני יכול לספר לך על החיים אצלנו?
תארי לך, חיי קבוץ של גברים. טפוסים מטפוסים
שונים. קבוץ גלויות. יש מבוגרים ממני
ב-14 שנים אבות לילדים, או לילדים שבדרך… ויש צעירים.
לאט לאט מתגבשים היחסים, יש חברים יש
לא-חברים, כרגיל. זהו עולם קטן וסגור ובתוך
העולם הזה עולמות קטנים, אישיים. אחד תולה
תמונת החברה שלו על המזודה, אחד שומר
אותה בלב, כל אחד לפי מה שיש בו דמיון או
רגש.
וככה יום אחרי יום מזדחל ונוקף, כל יום
שעובר נושא עמו קטע-חיים שאין להם תחליף אולי, אך כל יום מקרב את הסוף המיוחל.
ימים של חרף וימים של קיץ. חבל שלא יכולתי
לשלוח לך גלויות.
יש כאלה שמנהלים בדייקנות מרובה יומן וכותבים
כל יום כמה שורות למען ההיסטוריה האישית
שלהם. את יצר הכתיבה שלי אני משביע
במדור מיוחד בעתון שלנו התלוי יום יום
על הקיר. הפסאודון "אביגר" נפוץ
בין כל הצוות ויש כאלה שקוראים לי אביגר.
בחלקם מתוך הערצה ובחלקם מתוך שנאה.
את מכירה את הענינים האלה עם עתונים…
אסיים הפעם את המכתב ואכניסו לתוך
מעטפה אחרת ימשך וימשך.
מה נשמע אצלך, מה שלום הזקנים? המצב בכללו
אינו משביע נחת, אני מבין. הגבלות, קיצובים
מחירים עולים. עדיין לא רואים באפק שום
קו של אור, להיפך המצב מסתבך והולך.
מכל מקום […], היי את חזקה ואל עצב (נות).
מסרי ד"ש חם לכלם לזקנים, לרם ואביבה ליורם ועדנה
לראש העיר ולכל הדודים והדודות אם הם מתענינים.
שלך באהבה ומכל הלב אברהם.

עמוד 2/6
עמוד 3/6
עמוד 4/6
עמוד 5/6
עמוד 6/6

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: אברהם גרין
מיקום: סיני
תאריך: 1967-05-31

מקבל/ת המכתב

שם: תרצה גרין
מיקום: ירושלים

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye

תפריט נגישות