אוֹצָרוֹת
1967 03 ביוני

אברהם גרין מתאר את חוויויו מהמילואים בימים שלפני מלחמת השחרור, את התמיכה שקיבל מתלמידיו ואת העידוד שחש לנוכח ההתפתחויות הפוליטיות

אברהם גרין סיני פורסם על ידי מערכת אוצרות
אברהם גרין, מורה בגימנסיה הריאלית בראשון לציון

כתב היד

4 דפי המכתב

סיפור רקע

בשנות השישים (למאה העשרים) כיהן אברהם גרין כמורה לספרות וללשון וכמרכז החינוך החברתי בגימנסיה הריאלית בראשון לציון. את שירות המילואים עשה אז כאלחוטאי בשריון. הקריאה לשירות מילואים התבצעה באותם הימים באמצעות אנשי קשר שהיו דופקים על הדלת, בדרך כלל בשעות הלילה המאוחרות – דפיקה שגרמה לכל בני הבית חרדה רבה. בחודש מאי 1967 נקרא אברהם בצו 8 לשירות מילואים. כאלחוטאי וכאיש הצוות של "הזחל הטכני" נסע בעקבות לוחמי השריון דרומה, לעבר חולות סיני. אז החלה התקופה שכונתה "ההמתנה" – המתנה למלחמה שלא היה ידוע אם, מתי ואיך תפרוץ. הימים התמשכו, הניתוק מהבית העיק, ויותר מכול העיקה אי-הוודאות. הדברים הללו באים לידי ביטוי במכתבים שנכתבו אל העורף, הביתה. המכתב באדיבות תרצה גרין.

בשנות השישים (למאה העשרים) כיהן אברהם גרין כמורה לספרות וללשון וכמרכז החינוך החברתי בגימנסיה הריאלית בראשון לציון. את שירות המילואים עשה אז כאלחוטאי בשריון. הקריאה לשירות מילואים התבצעה באותם הימים באמצעות אנשי קשר שהיו דופקים על הדלת, בדרך כלל בשעות הלילה המאוחרות – דפיקה שגרמה לכל בני הבית חרדה רבה. בחודש מאי 1967 נקרא אברהם בצו 8 לשירות מילואים. כאלחוטאי וכאיש הצוות של "הזחל הטכני" נסע בעקבות לוחמי השריון דרומה, לעבר חולות סיני. אז החלה התקופה שכונתה "ההמתנה" – המתנה למלחמה שלא היה ידוע אם, מתי ואיך תפרוץ. הימים התמשכו, הניתוק מהבית העיק, ויותר מכול העיקה אי-הוודאות. הדברים הללו באים לידי ביטוי במכתבים שנכתבו אל העורף, הביתה. המכתב באדיבות תרצה גרין.

כתב היד

עמוד 1/4

[סיני,] 3.6.67
שבת באי-שם. הטבע חנן אותנו במקצת לכבוד שבת והחמסין
של אתמול נתחלף במזג אויר מתון יחסית. פה ושם פורשים
שמיכה או מעטה כלשהו ומתכנסים מתחת לכל פינת צל. את
השעות המתמשכות הורגים במשחקים, בקריאה, שקשה להרבות בה,
ובין ארוחה לארוחה לא מתרחש דבר. שבת היום.
התחילו סו"פ [סוף סוף] להוציא אנשים לחופשה קצרה. קבלתי את הדבר
ברגשות מעורבים: אין זה מבשר שחרור ואין זה מבשר
קץ לפרשה, רק המתח יורד ומתחילה מריטת עצבים –
מי-יֵצא-מתי. ומכיוון שיוצאים טיפין-טיפין עשויים
אלף ואחד דברים להתרחש עד שיגיע גם התור
המיוחל שלי. יודע אני מה מכאיב הדבר, שאחרים
מגיעים מדי פעם ויש כאלה שאולי משתחררים
זמנית. ברגע שמתחילים לחשוב על כך יורד המוראל
והעצבים מתחילים להשתלט על מנגנון המחשבה. ובימים
כתיקונם קל מאד להיתפס לכך – אך מה יקרה אם
נתמכר לזאת בימי מבחן אלה?
אני יכול רק להבטיח לך, כי ברגע שהדבר יהיה
אפשרי – אזנק כנמר, בלא כל שהייה, אדלג על ההרים
ואקפץ על הגבעות עד בואי אל ביתנו עטור הגדר
החיה, שמדשאה צנועה בחזיתו ואטוס
כעל כנפי-נשרים, כדי ליטול אותך בזרועותי.
(הצנזור – מתמוגג ודאי מנחת).
אך עד לשעה הזאת, אני עושה כל מאמץ – ואין
הדבר קל – לשמור, ככל האפשר, על קור-רוח ועל
סדר היום השגרתי. כשהיה צורך לצאת לשמירה
– יצאתי ושמרתי (פעמים-שלש בסה"כ) וכ[ש]החזירו אותנו
לימי א[י]מון הפרט, ריצה וחילוץ עצמות –
קבלנו ברוח טובה (אם כי הנעלים הגבוהות
שקבלתי בהשאלה לא התאימו עצמן לרגלים
וגרמו חיכוכים מכאיבים).
אני מוחל על העוגות ושאר ירקות שנשים
רחומות אוספות. מסתבר, שהגיע משהו, אבל
אלי אישית לא. מילא, יבושם וינעם למי
שזכה. תמיד ישנם קרובים יותר לצלחת
הנהנים מאנשי פריפריה, אך כלום לשם כך
נזרקנו לכאן, לחיות כבדואים, להינתק מבני-
המשפחה היקרים וממעגל העבודה?
עתונים נחטפים באותה צורה, אבל מצליחים
להציץ לעתון ואין, על כן, צורך לשגר מן
הבית. הספר גם כן יספיק לי לזמן מה
ומבחינה זאת הכל בסדר. בקשר לחבילה
נדמה לי שכתבתי ברורות – מכל מקום נחכה
שתגיע ונראה מה חסר; אפשר שבינתים אדע מתי
מגיע תורי לצאת לחופשה הקצרה ואז לא יהיה צורך
במשלוח.
הצטערתי מאד לשמוע על פרץ ההקאות של
גילי ונני, אולי באמת אוירת הימים משפיעה
על הקטנים. ומי טיפל בגילי – ד"ר קולברג
עדיין? הבינותי מהשיחה הטלפונית שחלה
הטבה וגם המכתב, בא לאחר המעשה. הצרות
באות אפוא בצרורות וכל הכבוד לך, על שאת
מצליחה לעמוד גם באוירת ימים אלה וגם בנדודי
השינה מאונס מבלי להישבר. המחשבה שבתים
הרבה בישראל עוברים בלילות ובימים אלה
חוויות דומות – יש בה אולי, כדי להקל מעט
וליצור הרגשת שיתוף לסבל, ולגורל.
עידוד רב גרמה כניסתו של דיין לממשלה,
עתה הגיע תור המעשים. לאחר שצה"ל ערוך
מצדו כהלכה השלים אקט זה וחיזק
חוליה רופפת במערכת הכוללת. אגב,
השמת לב, שגם יעל דיין, תורמת עפ"י דרכה
ככתבת צבאית ב"דבר"?
מעודדים ונוסכי בטחון הם גם דברי פרשנותו של
האלוף הרצוג מדי ערב. אם גורמים זרים
מחוץ לאזור לא יתערבו בפועל – ההרגשה היא,
כי כוחו של צה"ל עמו – וזה אולי נותן
את הטעם העיקרי לכל הסבל שבמצב זה.
ויתכן שכוחות זרים יתערבו ואז נקלעים אנו
לויטנאם שניה. קשה להיות חכם מדיני וצבאי עתה,
כשהענין מתנהל בעת ובעונה אחת בכמה וכמה
מישורים, אך דוקא בשעה מעורפלת כזאת
נעשה כל יום נוסף שעובר לעומס ולטורח,
ואיש-איש מתחיל לפנות לענינו שלו, ועוד מעט
נשלים כך את השבוע השלִשי(!)
התרוממות-רוח גרמה לי כיתתי [הכיתה שחינך בגימנסיה הריאלית בראשון לציון], הם
שיגרו במענה לגלויה שלי צרור מכתבים במעטפה
אחת עם הרבה דברי השתפכות ופיוט. זה
מיסמך מענין לכל מחנך בישראל. מסתבר, כי רוח
הימים עוררה גל התנדבות בין התלמידים ואפשר
שתמסורת מועצת התלמידים היוותה בסיס לכך.
[…] אם עוד כמה ימים לא אבוא, כדאי
יהיה להודיע למס הכנסה, כי אני בשירות מלואים
ועם שובי אטפל בנדון (מצאו את הזמן!) איך את
מסתדרת עם הכסף? היש בעיות? דש לכלם –
מאברהם המתגעגע אליכם

נ.ב. לגילי אכתוב בימים אלה

עמוד 2/4
עמוד 3/4
עמוד 4/4

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: אברהם גרין
מיקום: סיני
תאריך: 03.06.1967

מקבל/ת המכתב

שם: תרצה גרין
מיקום: ראשון לציון

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

כתב היד

עמוד 1/4

[סיני,] 3.6.67
שבת באי-שם. הטבע חנן אותנו במקצת לכבוד שבת והחמסין
של אתמול נתחלף במזג אויר מתון יחסית. פה ושם פורשים
שמיכה או מעטה כלשהו ומתכנסים מתחת לכל פינת צל. את
השעות המתמשכות הורגים במשחקים, בקריאה, שקשה להרבות בה,
ובין ארוחה לארוחה לא מתרחש דבר. שבת היום.
התחילו סו"פ [סוף סוף] להוציא אנשים לחופשה קצרה. קבלתי את הדבר
ברגשות מעורבים: אין זה מבשר שחרור ואין זה מבשר
קץ לפרשה, רק המתח יורד ומתחילה מריטת עצבים –
מי-יֵצא-מתי. ומכיוון שיוצאים טיפין-טיפין עשויים
אלף ואחד דברים להתרחש עד שיגיע גם התור
המיוחל שלי. יודע אני מה מכאיב הדבר, שאחרים
מגיעים מדי פעם ויש כאלה שאולי משתחררים
זמנית. ברגע שמתחילים לחשוב על כך יורד המוראל
והעצבים מתחילים להשתלט על מנגנון המחשבה. ובימים
כתיקונם קל מאד להיתפס לכך – אך מה יקרה אם
נתמכר לזאת בימי מבחן אלה?
אני יכול רק להבטיח לך, כי ברגע שהדבר יהיה
אפשרי – אזנק כנמר, בלא כל שהייה, אדלג על ההרים
ואקפץ על הגבעות עד בואי אל ביתנו עטור הגדר
החיה, שמדשאה צנועה בחזיתו ואטוס
כעל כנפי-נשרים, כדי ליטול אותך בזרועותי.
(הצנזור – מתמוגג ודאי מנחת).
אך עד לשעה הזאת, אני עושה כל מאמץ – ואין
הדבר קל – לשמור, ככל האפשר, על קור-רוח ועל
סדר היום השגרתי. כשהיה צורך לצאת לשמירה
– יצאתי ושמרתי (פעמים-שלש בסה"כ) וכ[ש]החזירו אותנו
לימי א[י]מון הפרט, ריצה וחילוץ עצמות –
קבלנו ברוח טובה (אם כי הנעלים הגבוהות
שקבלתי בהשאלה לא התאימו עצמן לרגלים
וגרמו חיכוכים מכאיבים).
אני מוחל על העוגות ושאר ירקות שנשים
רחומות אוספות. מסתבר, שהגיע משהו, אבל
אלי אישית לא. מילא, יבושם וינעם למי
שזכה. תמיד ישנם קרובים יותר לצלחת
הנהנים מאנשי פריפריה, אך כלום לשם כך
נזרקנו לכאן, לחיות כבדואים, להינתק מבני-
המשפחה היקרים וממעגל העבודה?
עתונים נחטפים באותה צורה, אבל מצליחים
להציץ לעתון ואין, על כן, צורך לשגר מן
הבית. הספר גם כן יספיק לי לזמן מה
ומבחינה זאת הכל בסדר. בקשר לחבילה
נדמה לי שכתבתי ברורות – מכל מקום נחכה
שתגיע ונראה מה חסר; אפשר שבינתים אדע מתי
מגיע תורי לצאת לחופשה הקצרה ואז לא יהיה צורך
במשלוח.
הצטערתי מאד לשמוע על פרץ ההקאות של
גילי ונני, אולי באמת אוירת הימים משפיעה
על הקטנים. ומי טיפל בגילי – ד"ר קולברג
עדיין? הבינותי מהשיחה הטלפונית שחלה
הטבה וגם המכתב, בא לאחר המעשה. הצרות
באות אפוא בצרורות וכל הכבוד לך, על שאת
מצליחה לעמוד גם באוירת ימים אלה וגם בנדודי
השינה מאונס מבלי להישבר. המחשבה שבתים
הרבה בישראל עוברים בלילות ובימים אלה
חוויות דומות – יש בה אולי, כדי להקל מעט
וליצור הרגשת שיתוף לסבל, ולגורל.
עידוד רב גרמה כניסתו של דיין לממשלה,
עתה הגיע תור המעשים. לאחר שצה"ל ערוך
מצדו כהלכה השלים אקט זה וחיזק
חוליה רופפת במערכת הכוללת. אגב,
השמת לב, שגם יעל דיין, תורמת עפ"י דרכה
ככתבת צבאית ב"דבר"?
מעודדים ונוסכי בטחון הם גם דברי פרשנותו של
האלוף הרצוג מדי ערב. אם גורמים זרים
מחוץ לאזור לא יתערבו בפועל – ההרגשה היא,
כי כוחו של צה"ל עמו – וזה אולי נותן
את הטעם העיקרי לכל הסבל שבמצב זה.
ויתכן שכוחות זרים יתערבו ואז נקלעים אנו
לויטנאם שניה. קשה להיות חכם מדיני וצבאי עתה,
כשהענין מתנהל בעת ובעונה אחת בכמה וכמה
מישורים, אך דוקא בשעה מעורפלת כזאת
נעשה כל יום נוסף שעובר לעומס ולטורח,
ואיש-איש מתחיל לפנות לענינו שלו, ועוד מעט
נשלים כך את השבוע השלִשי(!)
התרוממות-רוח גרמה לי כיתתי [הכיתה שחינך בגימנסיה הריאלית בראשון לציון], הם
שיגרו במענה לגלויה שלי צרור מכתבים במעטפה
אחת עם הרבה דברי השתפכות ופיוט. זה
מיסמך מענין לכל מחנך בישראל. מסתבר, כי רוח
הימים עוררה גל התנדבות בין התלמידים ואפשר
שתמסורת מועצת התלמידים היוותה בסיס לכך.
[…] אם עוד כמה ימים לא אבוא, כדאי
יהיה להודיע למס הכנסה, כי אני בשירות מלואים
ועם שובי אטפל בנדון (מצאו את הזמן!) איך את
מסתדרת עם הכסף? היש בעיות? דש לכלם –
מאברהם המתגעגע אליכם

נ.ב. לגילי אכתוב בימים אלה

עמוד 2/4
עמוד 3/4
עמוד 4/4

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: אברהם גרין
מיקום: סיני
תאריך: 1967-05-31

מקבל/ת המכתב

שם: תרצה גרין
מיקום: ראשון לציון

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye

תפריט נגישות