18.6.67
[…] שלי,
ביומים האחרונים חזרתי לחוויות חיל-הים הישנות. לא מפני
שעזבתי את ים החולות המדבריים של סיני, אלא בגלל אפיזודה
אחת, וזה הדבר: בגבור השרב, כאשר השפתים המבוקעות והגרון
הניחר ביקשו משהו לח מצאתי במקרה בתרמילי שרידי שני תפוזים
שהתבשלו היטב, כנראה, אך אני בלעתי אותם בלי פקפוק והתוצאה
היתה, שקיבתי המעודנת הגיבה באופן קיצוני. הרופא שלנו,
נמלך בדעתו ושלחני למרפאה, שם לנתי ולאחר טיפול חזרתי לתיקוני
אלא שבינתיים זז "הבית" שלי הלאה למסעות בני ישראל
במדבר, ואנוכי עם כמה מחלימים אחרים הצטרפנו אל
המרפאה בדרכה למקום החדש, שם נפגש עם אנשינו.
בכלי בו נסעתי – מיטות דו=קומתיות ואני תפסתי
עמדה בעליונה. הטלטולים שטולטלנו במהמורות הדרך
הם שהזכירוני את הימים הרחוקים של חיל-הים, עת
נאחז הייתי במרומי דרגשי לבל אועף למטה
בעת הסערה. כאן אני כותב גם, בעת חניה,
שורות אלה ומכאן, כתב-היד…
הנוף שלפנינו הולך ונעשה יותר ויותר דיונות
שליד ים: האם סמן שאנו מתקרבים לתעלה?
לפני כן התנשאו צוקים וגבעות מבותרות ולפני
כן מישורים צחיחים. מפעם לפעם מלאים
שולי הדרך והשדות שרידי רכבי פרעה [המצרים] פגועים,
שרופים ומנותצים ובחלקם אף שלמים אך נטושים –
כמה טונות של ברזל ופלדה מופקרים ברחבי סיני! כמה
ארגזי תחמושת, נשק וציוד שהיו ערוכים לפעולה
שנועדה להשמידנו! הרכב מתוצרת רוסיה, במצב חדש
לרוב, לא סייע ל"גיבורים" המצריים הללו, במידה
וטרם נקברו מצחינים בשדות ובשולי דרכים עד שיש
צורך לאטום את החוטם.
טוב שמישהו מצא בושם
מצרי, כדי להפיג הריח…
בימים הראשונים עדיין היה דבר של חידוש במראה גויה
של חייל מצרי מוטלת ליד כלי רכב מופגז או מופצץ, הדעת
היתה נתונה למחשבה, שיכול היה להיות גם ההפך והחנוך
ההומניסטי קומם בנו חוש, שטען אוי לו לכבוד האדם
באשר הוא אדם, שכך סופו להיות מוטל בשדה, טרף
לזבובים (כמה נחילים!) ולשאר מזיקים. היו,
מהצעירים בעקר, שרוו נחת למראה הפגרים; אך עתה
נעשה המראה לשיגרתי ולזרא. אילו ראו בני מצרים
למה הביא נאצר את בניהם, ספק אם היו מתלהבים
למלחמה חדשה! נוכח "הווי" זה מה רחוקים נראים
מכאן חיים של ימי שלום. […]