[…] ג' 16.10.73
במונחים של אורך-רוח התחיל, לפני דקות, היום העשירי
למנין הימים המפרידים בין אותה שעת טרם בוקר
שבה הקיץ הקץ על האשלייה ש"הפעם, יסתדרו בלעדיך"
לבין הרגע בו יינתן לנו שוב להיות יחד – ולו לשעות ספורות
והאמיני לי, לבי יוצא אליך ואל השלישיה (השלוֹשָרִיוֹת) שהשארתי
בבית בלי סוכה. אחד הרגעים הקשים שעברו עלי היה הרגע
בו התחילו סו"פ להעניק חופשות ותורי נקבע רק ליום ד'
– ועד אז כמה דברים יכולים להשתנות בעולם. אבל נראה
לי שאני כבר אחרי המשבר ומקווה שאכן יצא הדבר לפועל
ולא תהיינה תקלות של הרגע האחרון כמו במלחמה הקודמת
שרק התחילו לדבר על חופשות וכבר היא פרצה…
מה רוגז מעוררים אותם פכים קטנים של מכתב שנשלח
ולא נמסר מיד אלא מטולטל ממקום למקום ואל תשובה
המתמהמהת, השד-יודע-למה. אכן, בשעות כגון אלו נתונים אנו
לעתים לשבט או לחסד בידי תעתועי הגורל המתגלם לעתים
בדמות אנושית כלשהי שבין הלב והמֹח חל בה קצר. אך הן
העיקר איננו בזוטות אלא במערכה הכוללת – וזו, כך הלב מקוה,
תגמר בגמר חתימה טובה במהרה בימינו אמן.
המחשבה על "המחיר" של המלחמה הזאת מסמרת
שיער. כאשר שומעים על מכרים נעשים הדברים מוחשיים
אעפ"כ צריכים להחזיק מעמד איש איש במקומו.
ואחד הדברים שכל מגויס חולם עליהם הוא למצוא
בשובו את הבית כפי שהניח אותו ואת משפחתו,
אשתו וילדיו בקו השלום השלווה והבריאות. אתך אני
בכל הדאגות הקטנות והגדולות היום-יומיות.
בצאתי לקחתי אתי, משום מה, את אגרת הברכה
ששלח דוג. היא שמשה לי סימניה בספר
"שורש החיים", אך כשקראתי בה כאן חשבתי שצריך
לכתוב לו לדוג. והנה את מספרת שהדודה
רוזי צלצלה מאמריקה. מרחוק נראים הדברים
מבהילים פי כמה. וכך גם הזקנים, ובעקר
האידשע מאמע – דואגים ודואגים. ומה שלום
סבא וסבתא של ראשון? איך סבתא מעכלת את
המלחמה החדשה הזאת? באיזה עולם היא שרויה?
אכן, חשבנו, בחג לעלות סו"פ ירושלימה.
מסכנה אביבה… ומה שלום דודה חנה ומשפחת ביגר
והפרופסור מה אתו? דרשי בשלום כלם אם
מזדמן לך. חג שמח, לב אוהב, חולה געגועים אליך
אברהם.