אוֹצָרוֹת
1938 02 בינואר

אברהם כותב על עבודתו כמורה לערבית – על הקושי הרב עם התלמידים ועל רצונו להתחבב עליהם, אך גם להשליט את מרותו

אברהם שרוני טבריה פורסם על ידי deganit goldblat
אברהם שרוני, כותב המכתב, בשורה השלישית מלמטה, רביעי משמאל. הוא עומד עם תלמידי בית הספר הגליל בטבריה

כתב היד

9 דפי המכתב

סיפור רקע

אברהם שרוני מתאר את חוויותיו כמורה לערבית. השנה היא 1938 ואברהם מתחיל ללמד בבית ספר חדש. אברהם מתאר את תלמידיו ואת ניסיונותיו להשליט סדר ומשמעת בכיתות. עיקר הקושי שלו נובע שכך שהוא נחמד אל תלמידיו, מחייך אליהם וצוחק איתם. הוא מנסה ללמוד מן המורים שלו בבגדאד ומכין דברי תוכחה לתלמידים אך ברגע האמת הוא אינו מצליח לנזוף בהם. אברהם מספר גם על יחס המנהל והמורים האחרים אל המצב. הוא מקדיש מקום מיוחד ליחס של התלמידים אל השפה הערבית – המקצוע שאותו הוא מלמד, ולרצונו למצוא דרך לחבב עליהם את השפה. אברהם מנסה למצוא את דרכו להיות מורה בהשפעתם של המורים אותם אהב וכיבד בבגדאד, שהצליחו לשלב חיבה עם השלטת מרות. הוא כותב כי חשב שללמד ילדים זה קל, אך התברר לו כי זה קשה ביותר. המכתב כתוב בעברית, אך משובצים בו ביטויים ופתגמים בערבית. אברהם

אברהם שרוני מתאר את חוויותיו כמורה לערבית. השנה היא 1938 ואברהם מתחיל ללמד בבית ספר חדש. אברהם מתאר את תלמידיו ואת ניסיונותיו להשליט סדר ומשמעת בכיתות. עיקר הקושי שלו נובע שכך שהוא נחמד אל תלמידיו, מחייך אליהם וצוחק איתם. הוא מנסה ללמוד מן המורים שלו בבגדאד ומכין דברי תוכחה לתלמידים אך ברגע האמת הוא אינו מצליח לנזוף בהם. אברהם מספר גם על יחס המנהל והמורים האחרים אל המצב. הוא מקדיש מקום מיוחד ליחס של התלמידים אל השפה הערבית – המקצוע שאותו הוא מלמד, ולרצונו למצוא דרך לחבב עליהם את השפה. אברהם מנסה למצוא את דרכו להיות מורה בהשפעתם של המורים אותם אהב וכיבד בבגדאד, שהצליחו לשלב חיבה עם השלטת מרות. הוא כותב כי חשב שללמד ילדים זה קל, אך התברר לו כי זה קשה ביותר. המכתב כתוב בעברית, אך משובצים בו ביטויים ופתגמים בערבית. אברהם שרוני נולד בעיראק בשנת 1918 להוריו דינה ומאיר שעשוע, מן המשפחות הנכבדות בקהילה. היה בין מקימי תנועת הנוער הציונית 'אחיעבר' ובהיותו בן 19 עלה ארצה עם חברים. עם החברים הגיע לרעננה ושם עבד בחקלאות. במאורעות תרצ"ו הצטרף לארגון הגנה ומאז היו שזורים חייו בפעילות ביטחונית למען עם ישראל. מרעננה עבר לצפון הארץ ועסק בהוראת השפה הערבית. בשנים 1936–1939 ניהל יומן אישי, שבו כתב בין השאר את המכתב המצורף. ביומנו המכתב מופיע תחת הכותרת ״מתוך מכתב לרעננה על תלמידי״. לא ידוע למי מחבריו שלח שרוני את המכתב, אך מהמשך היומן נראה כי מדובר בהתכתבות ענפה על אודות חייו כמורה לערבית בבתי ספר. אשתו וילדיו של אברהם לא הכירו את היומן ומצאו אותו רק לאחר שנפטר. שרוני פעל רבות למען ביטחון ישראל בתחום המודיעין. הוא הצטרף למנגנון הקבע של ההגנה ומשם המשיך לחיל המודיעין של צה"ל. בשנת 1963 זכה צוות בראשותו בפרס ביטחון ישראל. בהמשך הקים שרוני את ענף ההדרכה של חיל המודיעין וריכז את פעולות ההכשרה שלו. לאחר שחרורו הקים באוניברסיטת תל אביב את היחידה להוראת ערבית למשרתי ציבור. ומשנת 1976 עמד בראש צוות הוצאה לאור של מילון ערבי–עברי, שנודע לימים כ'מילון שרוני' ומשמש עד היום ללימוד ערבית בבתי ספר ובחיל המודיעין. אברהם שרוני היה נשוי לעדנה, שעלתה מארה"ב. השניים נפגשו בתקופת ההקמה של יחידת ההאזנות שבה שירתו, ונולדו להם ארבעה ילדים. אברהם שרוני נפטר בשנת 2012. בשנת 2019 הוקמה ביוזמת המשפחה 'קרן שרוני' במרכז למורשת המודיעין. הקרן מחלקת מדי שנה ארבע מלגות לפעילים בתחומי השפה הערבית, המודיעין והמילונאות. את המכתב העבירה לפרויקט אוצרות קרן שרוני, נכדתו של אברהם.

כתב היד

עמוד 1/9

[עמוד 1]
2/1/1938 מתוך מכתב לרעננה
ועכשיו הבה ואספר לכם על תלמידי הקטנים, תלמידי
בית הספר. לא הרבה הם כעשרים תלמיד במספר
[עמוד 2]
235
אבל הם התמזגות של שתי כתות. וכיון שנהיו לאחת
הרי הם מרעישים. הכתה הנמוכה תוקפת אותה גאוה
על שהיא לומדת ביחד עם העליונה, והעליונה אנשיה
רוצים להגן על כבודם המחולל ולכן רעש. סך הכל
רעש, ואני עומד לפני תלמידים אלו בפעם הראשונה וחושב
מה לעשות להם. אילו הייתי בבגדד הייתי נותן סטירות
על ימין ועל שמאל- למרות רצוני הטוב- עד שהייתי עושה
את הכתה כאילו ריקה. תזרוק את האגורה [חגורה?] תרון [טירון].
אבל כאן אין עושים זאת. ואני אומר בנפשי התוה [התוהה] ומבקשת
מוצא אם אמצעי טרור אסורים הרי שצריכים לנסות
בפוליטיקה. אני צועק על זה מרמז לזה שישתוק, וקורא
לשלישי שיקרא. רגע נעשה שקט והתלמידים מקשיבים
ופתאום טעה הקורא ואני מטוב לב בכדי להראות לו
שאין דבר הוא יכול לטעות בפעם הראשונה הנני
מחייך- המשל הערבי אומר- האשמה מהנהרג או מההורג
-(והכונה שהאשמה מההורג) [המשל בערבית]
אני בעצמי יצרתי את המצב הזה. והתלמידים רואים
[עמוד 3]
236
שהמורה צוחק הרי לדידם שהותרה הרצועה ומוצאים חובה
לעצמם להריע ולהרעיש. אני מנסה להשתיקם אבל לא
עולה יפה בידי. בת הצחוק איננה זזה משפתי ולכן אין
הם מפחדים. נגמר השיעור, המורה השכן מעיר לי
שצריך להשקיט יותר את הכתה, ואני מתאונן על הרעש
לפני המנהל, והוא אומר אין דבר, הם עוד יתרגלו
אתה צריך לנזוף קצת בהם והם ישקטו.
שיעור שני. אני נכנס בחיוך קל על שפתי, וכל התל-
מידים כמו שאומרים הבריות עוד לא שמים לב אלי וסימנם
בידם מה פירוש החיוך? לאזהרותי אין ערך ואני
בעצמי לא מרגיש כי כשאני מדבר אליהם הנני צוחק.
לא ידעתי זאת. רציתי להראות להם פנים זועפים
אבל זה לא הולך לא יכולתי ובאמצע הרעש נכנס
המנהל 'ומוציא' תלמיד מהכתה בצעקה – שעיר לעזאזאל.
באמת הם כלם הרעישו אבל המזל גרם לכך-
השלך הס, בכל פנות הכתה נסגר הדלת
ולאט לאט חזרו התלמידים לרעשם הקודם. אני
[עמוד 4]
237
מעיר לתלמידה שלועסת את קצה העט בין שניה
שתרפה ממנו וכל השאר מתפרצים בצחוק. והיא
אומרת: "מה רוצה המורה ממני ככה אני רגילה"
אני לא יודע מה להשיב וממשיך בשיעור. בפעם השלישית
אני כבר מכין לי לפני השיעור אזהרה חמורה
ותוכחת מוסר מזה של מורי – מסיו זלוף – איך שהם
– התלמידים – לא מפחדים עוד לא מפני רמיזה לא
מאזהרה ולא מ'נשיכת שפה'.. [הביטוי כתוב גם בערבית] יצאה עינם יציאה
אחת, הלא הם מחר מחרתים יהיו אנשים מבוגרים
ואל יחשבו שבאו כאן לצחוק וכן הלאה וכן הלאה.
אני נכנס לכתה וכל הטון הקשה והחריף א[י]ננו
ומעז יצא מתוק. במקומו באים כמעט שלא מרצוני
כמה דברים רכים שלא עושים רושם חזק. אבל
אין דבר אני אומר לעצמי בפעם הבאה יהיה
יותר טוב ואני שוב מכין בלבי א[יז]ו הרצאה איך
שעד עכשיו אני התנהגתי אתם באדיבות ונתתי
להם חופש אבל נוכחתי שאין הם יודעים להשתמש
[עמוד 5]
238
בו כראוי (דוגמת ממשלת א"י[ ארץ ישראל]) ועכשיו אני מוכרח מפני שהם
מכריחים אותי לנהוג בהם ביד חזקה לטובתם עד שיהיו
ראויים שוב פעם לחופש וכו'… ואני מכריז על
חוקי עונשין דבור בלי רשות כך וכך עונש כתיבה
הפרעה – כך וכך (בדיוק בחוקים לשעת חירום)
ואני נכנס לכתה מלא עוז והחלטה לבצע את
תכניתי זו ללא כל דיחוי. התלמידים יושבים ואני
מתחיל "כל מי שיפריע עכשיו יקבל עונש…"
ומה עוד הכל עף ממני כל התוכחה כל האיומים
וכל הפוליטיקה ובמקומה אתראה יבשה זו. אני
ממשיך בשיעור כרגיל מעניש אחד שנים, קצת
שקט, אבל לא משביע רצון. אני נזכר בהרצאה
של אל חג'אג', ואני חוזר עליה בלבי – [כתיבה בערבית]
ורעיון
מנצנץ במוחי כן החג'אג' הזה כשבא לעירק כנציג
המלכות העמיד את האנשים כשעה שלמה.
מצנפתו יורדת ומכסה את רוב פניו עד שרעדו
[עמוד 6]
239
ממנו, ואחר כך התחיל לדבר. ואני מחליט כשאכנס
לכתה לא אתן להם לשבת ואחרי רגע עמידת
דום אתחיל לדבר אתם. אבל כל התכניות לשוא
אני מתחיל בתוכחה ותכף תיהפך ללטוף [לליטוף], ואחר
כך זה לא מועיל בהרבה. אני זוכר שפעם אחת
אני דברתי אתם בשקט ושאלתים מה הרעש הזה
מה ההפקרות הזו ותלמידה אחת עונה לתומתה
"המורה לא עושה לנו כלום אז למה שלא נרעיש". תשובה
אמתית ונכונה הם התרגלו לאיומים לעונשין ולכן אין
הם שוקטים עד שמקבלים ממין זה. לבסוף התחלתי
להבין ולהבחין שהמורים לא מחייכים לתלמידים, אף
פעם, וזהוא [וזה הוא] הסוד, התחלתי לדבר בנזיפה, ולהראות
– עין אדומה – והשקט שרר בכתה. אולם אין לך
שיעור שאין בו קצת הפרעה אין לך שיעור שאנני
צוחק גם כן וכל התלמידים אחרי. למשל אני
נוזף בתלמיד על שלא הכין את שיעורו ואני משתמש
במליצה או במלה מצחיקה, וכל הנזיפה פג
[עמוד 7]
240
טעמה- אני באמת אנני רוצה בזאת וגם לא מתכון
להצחיק אבל לא יודע איך באים הדברים לידי כך –
וכל הכתה צוחקת, אבל לא מרעישה כקודם.
דבר זה מזכירני את מורה הערבית שלנו מראד
מיכאל. איך שהיה צועק במלא קולו ובכל הרצינות
ותנועה אחת של – ניאז – מוקיון הכתה הייתה מצחיקה
אותו וגורר אחריו את כל הכתה שהייתה ערה ומקשיבה
במתיחות לדבריו. אני עוד לא הגעתי לצעקות
כגון אלו, כל דברי הם בנחת נשמעים.
ישנה לי מחברת קטנה אחת שבה אני רושם ציונים
וממנה הם מפחדים יותר ממני, הוי מחברת קטנה
שלי פלאים מעשיה פשוט רועדים ממנה עד שאני
בעצמי התחלתי לנהוג כבוד גדול. אני מוציא
אותה לאט לאט ובזהירות מכיסי ורושם את המספר
בכתב חרטומים, שאף אחד לא מכיר אותו. הם
מנחשים, אבל אף פעם לא ידעוהו. נקודות זערוריות
שמצטרפות אחת לחברתה וממלאות את הדף ובסוף
[עמוד 8]
241
השנה זה יהיה הציון הסופי, ולכן גדולה הרצינות לנקודות
אלו.
לעומת זאת אין להגיד שההקשבה והלמוד גדולים הם
קצת מתיחסים בזלזול לכל הערבית הזאת היחס הזה
הביאוהו אתם מהרחובות מיחס הלעג לשפה הערבית
בחוץ וקשה קשה מאוד להרגילם ליחס אחר. ואני אודה
ולא אבוש שלא הצלחתי להחליף את יחסם זה לשפה
כי לא עשיתי הרבה בכוון זה. אולי אחרי נסיון יותר
מקיף יהיה יותר טוב ואהיה יותר מוכשר כי אין לתאר
לכם עד כמה שלמדתי מתוך נסיוני הקטן הזה בדרכי
הלמוד, ושהרבה הרבה מהם אין הבן אדם לפי דעתי
יכול לרכשם רק בנסותו הוא בעצמו ובבשרו. זה פשוט
מין הרגש [הרגשה] או מין תפישה כזו שרחוקים רחוקים מכם
חברים, עכשיו ואין אני רואה צורך לבאר לכם אותם.
אני חשבתי שכל כך קל ללמד ילדים ויצא שאין יותר
קשה מזה. המבוגרים הם החומר הקל ביותר ללמוד,
ואין לך רק להוריק את ידיעותיך בהם. אבל שמה
[עמוד 9]
242
אצל הילדים צריכים למצוא את הצנורות להזרמת
הידיעות אליהם בכדי שיקלטו אותם, וביחוד בעניני
שפה ושפה כזו מוזרה להם ושהם לא מעריכים
אותה כיאות לשפה אמתית.

עמוד 2/9
עמוד 3/9
עמוד 4/9
עמוד 5/9
עמוד 6/9
עמוד 7/9
עמוד 8/9
עמוד 9/9

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: אברהם שרוני
מיקום: טבריה
תאריך: 02.01.1938

מקבל/ת המכתב

שם: לא ידוע
מיקום: רעננה

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

כתב היד

עמוד 1/9

[עמוד 1]
2/1/1938 מתוך מכתב לרעננה
ועכשיו הבה ואספר לכם על תלמידי הקטנים, תלמידי
בית הספר. לא הרבה הם כעשרים תלמיד במספר
[עמוד 2]
235
אבל הם התמזגות של שתי כתות. וכיון שנהיו לאחת
הרי הם מרעישים. הכתה הנמוכה תוקפת אותה גאוה
על שהיא לומדת ביחד עם העליונה, והעליונה אנשיה
רוצים להגן על כבודם המחולל ולכן רעש. סך הכל
רעש, ואני עומד לפני תלמידים אלו בפעם הראשונה וחושב
מה לעשות להם. אילו הייתי בבגדד הייתי נותן סטירות
על ימין ועל שמאל- למרות רצוני הטוב- עד שהייתי עושה
את הכתה כאילו ריקה. תזרוק את האגורה [חגורה?] תרון [טירון].
אבל כאן אין עושים זאת. ואני אומר בנפשי התוה [התוהה] ומבקשת
מוצא אם אמצעי טרור אסורים הרי שצריכים לנסות
בפוליטיקה. אני צועק על זה מרמז לזה שישתוק, וקורא
לשלישי שיקרא. רגע נעשה שקט והתלמידים מקשיבים
ופתאום טעה הקורא ואני מטוב לב בכדי להראות לו
שאין דבר הוא יכול לטעות בפעם הראשונה הנני
מחייך- המשל הערבי אומר- האשמה מהנהרג או מההורג
-(והכונה שהאשמה מההורג) [המשל בערבית]
אני בעצמי יצרתי את המצב הזה. והתלמידים רואים
[עמוד 3]
236
שהמורה צוחק הרי לדידם שהותרה הרצועה ומוצאים חובה
לעצמם להריע ולהרעיש. אני מנסה להשתיקם אבל לא
עולה יפה בידי. בת הצחוק איננה זזה משפתי ולכן אין
הם מפחדים. נגמר השיעור, המורה השכן מעיר לי
שצריך להשקיט יותר את הכתה, ואני מתאונן על הרעש
לפני המנהל, והוא אומר אין דבר, הם עוד יתרגלו
אתה צריך לנזוף קצת בהם והם ישקטו.
שיעור שני. אני נכנס בחיוך קל על שפתי, וכל התל-
מידים כמו שאומרים הבריות עוד לא שמים לב אלי וסימנם
בידם מה פירוש החיוך? לאזהרותי אין ערך ואני
בעצמי לא מרגיש כי כשאני מדבר אליהם הנני צוחק.
לא ידעתי זאת. רציתי להראות להם פנים זועפים
אבל זה לא הולך לא יכולתי ובאמצע הרעש נכנס
המנהל 'ומוציא' תלמיד מהכתה בצעקה – שעיר לעזאזאל.
באמת הם כלם הרעישו אבל המזל גרם לכך-
השלך הס, בכל פנות הכתה נסגר הדלת
ולאט לאט חזרו התלמידים לרעשם הקודם. אני
[עמוד 4]
237
מעיר לתלמידה שלועסת את קצה העט בין שניה
שתרפה ממנו וכל השאר מתפרצים בצחוק. והיא
אומרת: "מה רוצה המורה ממני ככה אני רגילה"
אני לא יודע מה להשיב וממשיך בשיעור. בפעם השלישית
אני כבר מכין לי לפני השיעור אזהרה חמורה
ותוכחת מוסר מזה של מורי – מסיו זלוף – איך שהם
– התלמידים – לא מפחדים עוד לא מפני רמיזה לא
מאזהרה ולא מ'נשיכת שפה'.. [הביטוי כתוב גם בערבית] יצאה עינם יציאה
אחת, הלא הם מחר מחרתים יהיו אנשים מבוגרים
ואל יחשבו שבאו כאן לצחוק וכן הלאה וכן הלאה.
אני נכנס לכתה וכל הטון הקשה והחריף א[י]ננו
ומעז יצא מתוק. במקומו באים כמעט שלא מרצוני
כמה דברים רכים שלא עושים רושם חזק. אבל
אין דבר אני אומר לעצמי בפעם הבאה יהיה
יותר טוב ואני שוב מכין בלבי א[יז]ו הרצאה איך
שעד עכשיו אני התנהגתי אתם באדיבות ונתתי
להם חופש אבל נוכחתי שאין הם יודעים להשתמש
[עמוד 5]
238
בו כראוי (דוגמת ממשלת א"י[ ארץ ישראל]) ועכשיו אני מוכרח מפני שהם
מכריחים אותי לנהוג בהם ביד חזקה לטובתם עד שיהיו
ראויים שוב פעם לחופש וכו'… ואני מכריז על
חוקי עונשין דבור בלי רשות כך וכך עונש כתיבה
הפרעה – כך וכך (בדיוק בחוקים לשעת חירום)
ואני נכנס לכתה מלא עוז והחלטה לבצע את
תכניתי זו ללא כל דיחוי. התלמידים יושבים ואני
מתחיל "כל מי שיפריע עכשיו יקבל עונש…"
ומה עוד הכל עף ממני כל התוכחה כל האיומים
וכל הפוליטיקה ובמקומה אתראה יבשה זו. אני
ממשיך בשיעור כרגיל מעניש אחד שנים, קצת
שקט, אבל לא משביע רצון. אני נזכר בהרצאה
של אל חג'אג', ואני חוזר עליה בלבי – [כתיבה בערבית]
ורעיון
מנצנץ במוחי כן החג'אג' הזה כשבא לעירק כנציג
המלכות העמיד את האנשים כשעה שלמה.
מצנפתו יורדת ומכסה את רוב פניו עד שרעדו
[עמוד 6]
239
ממנו, ואחר כך התחיל לדבר. ואני מחליט כשאכנס
לכתה לא אתן להם לשבת ואחרי רגע עמידת
דום אתחיל לדבר אתם. אבל כל התכניות לשוא
אני מתחיל בתוכחה ותכף תיהפך ללטוף [לליטוף], ואחר
כך זה לא מועיל בהרבה. אני זוכר שפעם אחת
אני דברתי אתם בשקט ושאלתים מה הרעש הזה
מה ההפקרות הזו ותלמידה אחת עונה לתומתה
"המורה לא עושה לנו כלום אז למה שלא נרעיש". תשובה
אמתית ונכונה הם התרגלו לאיומים לעונשין ולכן אין
הם שוקטים עד שמקבלים ממין זה. לבסוף התחלתי
להבין ולהבחין שהמורים לא מחייכים לתלמידים, אף
פעם, וזהוא [וזה הוא] הסוד, התחלתי לדבר בנזיפה, ולהראות
– עין אדומה – והשקט שרר בכתה. אולם אין לך
שיעור שאין בו קצת הפרעה אין לך שיעור שאנני
צוחק גם כן וכל התלמידים אחרי. למשל אני
נוזף בתלמיד על שלא הכין את שיעורו ואני משתמש
במליצה או במלה מצחיקה, וכל הנזיפה פג
[עמוד 7]
240
טעמה- אני באמת אנני רוצה בזאת וגם לא מתכון
להצחיק אבל לא יודע איך באים הדברים לידי כך –
וכל הכתה צוחקת, אבל לא מרעישה כקודם.
דבר זה מזכירני את מורה הערבית שלנו מראד
מיכאל. איך שהיה צועק במלא קולו ובכל הרצינות
ותנועה אחת של – ניאז – מוקיון הכתה הייתה מצחיקה
אותו וגורר אחריו את כל הכתה שהייתה ערה ומקשיבה
במתיחות לדבריו. אני עוד לא הגעתי לצעקות
כגון אלו, כל דברי הם בנחת נשמעים.
ישנה לי מחברת קטנה אחת שבה אני רושם ציונים
וממנה הם מפחדים יותר ממני, הוי מחברת קטנה
שלי פלאים מעשיה פשוט רועדים ממנה עד שאני
בעצמי התחלתי לנהוג כבוד גדול. אני מוציא
אותה לאט לאט ובזהירות מכיסי ורושם את המספר
בכתב חרטומים, שאף אחד לא מכיר אותו. הם
מנחשים, אבל אף פעם לא ידעוהו. נקודות זערוריות
שמצטרפות אחת לחברתה וממלאות את הדף ובסוף
[עמוד 8]
241
השנה זה יהיה הציון הסופי, ולכן גדולה הרצינות לנקודות
אלו.
לעומת זאת אין להגיד שההקשבה והלמוד גדולים הם
קצת מתיחסים בזלזול לכל הערבית הזאת היחס הזה
הביאוהו אתם מהרחובות מיחס הלעג לשפה הערבית
בחוץ וקשה קשה מאוד להרגילם ליחס אחר. ואני אודה
ולא אבוש שלא הצלחתי להחליף את יחסם זה לשפה
כי לא עשיתי הרבה בכוון זה. אולי אחרי נסיון יותר
מקיף יהיה יותר טוב ואהיה יותר מוכשר כי אין לתאר
לכם עד כמה שלמדתי מתוך נסיוני הקטן הזה בדרכי
הלמוד, ושהרבה הרבה מהם אין הבן אדם לפי דעתי
יכול לרכשם רק בנסותו הוא בעצמו ובבשרו. זה פשוט
מין הרגש [הרגשה] או מין תפישה כזו שרחוקים רחוקים מכם
חברים, עכשיו ואין אני רואה צורך לבאר לכם אותם.
אני חשבתי שכל כך קל ללמד ילדים ויצא שאין יותר
קשה מזה. המבוגרים הם החומר הקל ביותר ללמוד,
ואין לך רק להוריק את ידיעותיך בהם. אבל שמה
[עמוד 9]
242
אצל הילדים צריכים למצוא את הצנורות להזרמת
הידיעות אליהם בכדי שיקלטו אותם, וביחוד בעניני
שפה ושפה כזו מוזרה להם ושהם לא מעריכים
אותה כיאות לשפה אמתית.

עמוד 2/9
עמוד 3/9
עמוד 4/9
עמוד 5/9
עמוד 6/9
עמוד 7/9
עמוד 8/9
עמוד 9/9

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: משפחת אייגרמן
מיקום: חפץ חיים
תאריך: 1967-01-24

מקבל/ת המכתב

שם: לא ידוע
מיקום: רעננה

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye

תפריט נגישות