אב הנמצא בחברון כותב לבנו שבירושלים, מתאר את המתרחש בעיר ואת מצב היהודים שם

[עמוד 1]
ב"ה, יום החמישי, כ"ט תשרי ע"ו (תרע"ו) פה עה"ק חברון ת"ו.
שלום רב לבני מחמדי כמר אברהם נחום שי' [שיחיה].
אחדשה"ט (אחרי דרישת שלומו הטוב), ושלומי ב"ה שלום. כה יוסיף ה' חסדו עמנו עדי עד. האומנם היטב חרה לך על אשר
לא באתי אליך בארוכה? ועת שוה נא לפניך, איך נסכלת בימים הראשונים במנעך
ממני פרי עטך כשני שבועות? ואנוכי הן כתבתי לך ביחוד בשבוע העברה, ומה איפו כל
חרדתך כעת? ומה לך כי נזערת? עד שבאת לשלם לי מדה כנגד מדה, ותחסוך ממני
גם היום פרי הגיונך? וגם לא הודעתני את טיב השדחתך על אחיך? הלא
תדע כי רק עליך שמכה נשפי, לבלי ישתובבו הילדים הקטנים, בידעי כי הנך ממלא
מקומי להדריכם הישרה, וביחוד כי גם על אחיך אורי ידך נטויה, לאלפהו בינה, ולשמור
את כל מצעדיו, תורתו ותפילתו? ואם עפ"י דימיונך – הבנוי על אבני תוהו – דימיתה
כי אמנם חטאתי נגדך. הלא אביך הנני. ועליך לא לשאת עין עלי – וכ"ש [וכל שכן] רק על
פי דמיונך אתה – אכן באמת חף אנוכי מפשע. והחשד. אשר בי חשדתני ממני והלאה,
כי בעת אשר ערכתי לאחיך מכתבים, לא שכחתיך, וזכרונך בא לפני ואעריך גם אליך
מכתב, אם קטן או גדול. עכ"פ [על כל פנים] מכתב הנהו,האין זאת בני יקירי? ועתה הוכח נא
ותרא כי אך שגגה יצאת מלפני שליט כמוך. והנחם נא על אשר הצקתני באי
בואך אלי בארוכה כאשר אהבתי, ואז גם אני אענה סלחתי.
ועתה הנני חפץ בכל לב להאריך, אכן לא איש דברים הנני. גם חדשות בכלל אין
פה, ואיפו אקח "תוכן" למלאות הגליון תם אנוכי ולא אדע? בכ"ז [בכל זאת] אנסה להחל

[עמוד 2]
מעשי, והיה אם יכול אוכל להתם הליון מה טוב,
ומה אשמח למלאות רצונך, ואם לא אמצא די
מילים להגות… כי אז עכ"פ [על כל פנים] לא אשא תרעומותיך. בידעך נכונה כי לא בין
הסופרים ימנה חלקי, ומחשבתי תשאר רצויה.
בשנה העברה היה פה ממלא מקום פחת הצבא [כל"א בים באשע] אשר כידוע הציק מאוד
לאחינו פה, וכל עדת היהודים נלקו על ידו, וכמעט לבושה נחשב לאיש אשר לא זכה ללקות
על ידו – הלא לבהמת יער נחשב או לחיתו שדי – כי לולי אף לקצת אדם חשבוהו, מה
גרע חלקו? ומדוע לא נמנה בין יתר הנלקים? אשר ע"כ גם מחותננו רא"ק [רבי אליעזר קלונסקי], נמנה
אז בין עשרה ראשונים. כי מחשובי עירנו הנהו. זהו מעללי הקאוומאנדאן שעבר. אכן
מבין פעולותיו החשובות היו עשיית בתי אופה להממשלה. וגם זה נעשית בגדילה.
הקרקע של התנורים השלשה לקח מאחוזת אחינו מר וואלירו. כמובן לקח היותר יפה, ובזה
השחית ולוואלירו כל החלקה. האבנים להבנין השיגו מן המובן מבנין מסיון אנגלי, אשר
עומד באמצע הבנין, והכינו אבנים לרוב, מסותתים עד להפליא, כי הוא בנין מרהיב עין,
ויקחו כל האבנים התלושים ואת אשר חסר להשלים צווה וחלצו מן הבנין אבן לאבן
עדי השלים את התנורים. ועל ראשו תלה אבן שיש, ויחקוק שמו עליה, כי נבנה על
ידו. והיא שנה ראשונה לכבוש מצרים חזרה, ותשלם כל מלאכה עד העזיבה. בין כה
וכה, ואחינו הגישו שטנה עליו, ונדחה ממשמרתו ועזב את חברון. ועל מקומו נמנה קאוומאנדאן
חדש. והיא איש משכיל ואמיץ לב, גם הוא מתנהג עפ"י שטת הפחה אשר דקמהו. בדרך אשר
התוה לפניו הראשון. אכן לא על אחינו היהודים כ"א [ כי אם] על הגנבים אשר רבו כמו רבו פה ובחריצותו הוא תופס הגנבים ומשיב הגניבה במשך של שנים עשר שעות. בשבוע העברה

[עמוד 3]
פרצו חבורת שודדים לאחת החנויות בלילה, ויקחו מתוכה ארגז ברזל ובו חמש מאות
לירות… וישאוהו עד הבריכה הגדולה וישברוהו ויקחו את הכסף ונעלמו. בבוקר השכם בבוא
בעל החנות, והנה אין הארגז, תומ"י [תיכף ומיד] הלך אל הפחה ויספר לו את המוצאות אותו,
ויבטיחהו כי עד
לפנות ערב יושב כספו. ותומ"י [ותכף ומיד] אסרו את כל השכנים והסביבה, ויתחילו להלקות
אחדים מן החשודים,
וכך היה מונה אחת, אחת ומאה, ואחת ושתי מאות, עדי הצליח לקבל הודאה מעלם
אחד והוא בן התשע שנה. אח"כ קבלו שלש מאות מלקות על רגליו בעגל עב, ותמו"י נתפשו
שלשה מהשודדים. והספיק לקבל מהם שלשה חמישיות הכסף אשר חלקו ביניהם חלק כחלק.
רק שנים מהשודדים ברחו ונעלמו. ועוד טרם נתפשו. אכן נשבע כי עוד בלילה יתפוס
את כל אנשי משפחתם ונפשם תחת נפשם, אם לא יביאום לידו. בין כה וכה, ואחד
אשר נגנב ממנו מלפני שלשה חדשים איזה תכשיטים, ומיראתו מחמש השודדים שתק עד
כה. התעורר גם הוא ויבוא אל פחת הצבא ודרש ממנו גניבתו. ותמו"י אסרו אותם והלקו
אותם מאה מלקות על שתיקתם עד כה. ואח"כ תפסו את הגנבים והביאו את כל הגניבה
דבר לא נעדר. וכה הנהו מפליא לעשות, והפיל חיתתו על כל יושבי הארץ. עד
אשר יראו ממנו כמפני מלאך המות. … בהלכי אל בית תפלתי, והנה אחד הפלכים
ירק בפני. ותמו"י אחזתי בידו ולא הרפתיו עד שילך עמדי אל החפה ומחזיק בידו
היטב… ויתחנן לפני כי לא ישוב עוד לכסלה, וישני בידי, ואחרי אמרו את
הסליחה הידוע להם לאחר הזקה והוא יאלא טאבע הנחתיו לחפשי.

תמול הסירו מעל אבן השיש את שם הבים באשע, ועל מקומו הציבו את שם החדש.
גם שינו את שנת הכבוש של מצרים? להשנה הנוכחית? והתחילו לעזוב את התנורים,

[עמוד 4]
ועוד ימים אחדים ותהיה בנים התנורים נגמרים, ותמו"י יתחילו לאפות בו בעד הממשלה.
גם בעד הפועלים העוסקים בהבנין הוטל על אנשי העיר לשאת בשבל ההוצאה. גם אחי הרי"ח [הרב יוסף חיים]
הנהו משלם גרוש אחד לשבוע. להפעולים כמובן אינם משלמים מאומה, הלא הם מן אנשי האמעליע, והכסף יובא אל בית האוצר.
סלילת הדרך לבאר שבע הולכת ונגמרת בקדחנות גדולה, מדי יום יבואו מירושלים וגם
מן הסביבות פועלים ככחמש מאות, ותמו"י לוקחים דרכם בארה שבע. כאשר שמעתי נשאר
רק שתי שעות עבודה עד באר שבע. מסלת הרגזל הולך מרמלי עד באר שבע ופחות
שתי שעות. גם מקושטא הבירה הולך כבר מסלת הברזל עד באר שבע. וכשיוגמר
השתי שעות אז ילכו כל הכבודה הלאה מבאר שבע עד נחל מצרים. תמול בלילה ספר
לי אחד אשר בא מבאר שבע כי גם חצי הדרך מבאר שבע להנחל כבר נסלל. בהדרך
הזה סוללים דרך רק לאוטומובילים אשר משימין עליהם הכלים הכבדים של בני שלושים
סנטימעטער. בשנה העברה השתמשו רק מבני חמשה עשר. וכבר הוכנו שמה אוטומובילים
גדולים אל העבודה זה די הדרוש. כן היה שם מהנדס אחד, ומצא מעיינות מים
על כל הדרך עד הנחל, והתיבות והפחים הנלקחים הוא רק,ממעין למעין הרחוקים
זה מזה כששה שעות. היוצא מזה, כי עתה לא יהיו להם עוד מעתר מן
מים. וכפי המדובר פה מתעתדים המה אל הנחל לעוד שני שבועות (…)
תמול נתנו צו, לפנות להם את כל החצרים המפנים אל הרחוב, מהחצר של הישיבה
עד חצא הר"ג שו"ר. וכל אלו החצרים יוקחו לבתי אוכף הצבא אשר יחנו בבואם דרך
פה טרם יסעו לדרכם. כפי המשוער יעברון דרך פה כשלש מאות אלפי חיל. יותר
אין לי מה לכתוב. מה אומר לך חביבי, הובשת מקורי, כי לא נשאר לי כמעט מה לכתוב
לאחיך. זולת עוד דבר גדול, כי מתעתדים בני הישיבה אל חצי חתונה, לאמר "נפטר"
אחד, אשר הוא חזון בלתי נפרץ פה. נהי' אם מות ימות בבוקר השכם מה טוב כי אז יחוגו
כל היום. אבל דא עקא אולי יגיע עוד היום … כי אז לא יאשר … כ"א עד הלילה.
ראה הגדתי לך כל לבבי, אשר לא ישאר לי דבר אשר אדע ולא תדעהו. ע"כ איפו
עשה נא גם אתה מדה כנגד מדה וכתוב לי בארוכה כאשר אהבתי.
אביך משה אורנשטיין.