ספטמבר 1914
וילי שלי,
חוויתי ימים יפים ומאושרים במחצית הראשונה של שנת 1914. איני יודע אם מרבית בני גילי יהיו תמימי דעה עמי, הרי לבני אדם יש השקפות כה שונות בנוגע לאושר. אמנם חלפו הזמנים בהם ראו בעושר את האושר הבלעדי. אך עדיין זו השקפת עולמם של הרבה מאוד אנשים. אצלי היו אלה נסיבות אחרות שהעניקו לי שלוות נפש ונחת רוח.
מצאתי ידיד שהוא בעיני חביב ויקר, כאילו היינו אחים. הזמן שביליתי אתך, וילי היקר, היה עבורי טוב מכל בידור, הפך אותי לאדם נעלה יותר, הגם שאתה הצעיר מבין שנינו.
את ארבע עשר הימים בדיבינה (Debina) אני יכול להגדיר כיפים ומאושרים ביותר שחוויתי מעודי. נוצרו בימים אלה רשמים נפלאים שלא אשכח לעולם. אך כחלוף חלום גם זה עבר. כמה חבל היה לי לעזוב את הבית היפה בין ההרים, את היערות המדיפים ניחוח שרף, את הנהר המקציף. אכן, כזה הוא דרכו של העולם שכל דבר טוב חולף במהרה.
האווירה הפוליטית שהייתה כבר שנים טעונה בחשמל הרסה אט אט כל אפשרות של הסדרי שלום בין המדינות. הרצח בסראייבו (Sarajevo) הוביל לסופת האימים הזוועתית. כל שדרוש היה לחולל את המלחמה היה הסגת גבול של אחד הצדדים. אין המלחמה מעידה על רמה מוסרית גבוהה דווקא של רוב בני האדם, ולא על רמה תרבותית גבוהה אלא להפך, מבחינה זו לגבי האנושות זו נסיגה. טבעי הוא שאדם המשתתף בטבח ההמוני הזה מוכרח להתכחש לכל רגש אנושי וחייב להתנהג על פי אינסטינקטים חייתיים, חזקים או חלשים יותר, הקיימים למעשה אצל כל אדם בהתאם לאופיו.
בתחילת המלחמה חיה אוכלוסיית לבוב (Lemberg) חיים תוססים מאוד. המעבר הכמעט בלתי פוסק של הגיסות, ההסעות של פצועים ושבויים, מנשרים למיניהם שהוצאו על ידי השלטונות, כל אלה יצרו הלך רוח מרומם אצל התושבים, דומה אפילו למעין שכרון חושים, כאשר למעשה הם לא יכלו לנחש את מצב העניינים האמיתי. אני התרחקתי מכל ההתרוצצות, השתדלתי לבלות אתך את כל זמני החופשי. רק כשפרצה פאניקה בלבוב סביב ה-20 באוגוסט החלו התושבים להרגיש מאוימים. לעליית המתח תרמו בעיקר הידיעות על המפלות הצבאיות ליד בוסק (Busk) וקרסנה (Krasne).
אז כבר נטשו האנשים העשירים את העיר אך עדיין נשארו בה מרבית בני שכבות הביניים באוכלוסייה והם המתינו להמשך התפתחות העניינים. זה היה המצב עד יום ב', ה-21 באוגוסט. בבוקר היום הזה התפשטה במהירות הזק הידיעה שהבנק האוסטרו-הונגרי והשלטונות עוזבים. זה פעל כמו הלם! כמו משוגעים, אחוזי פחד מטורף, אצו רצו הכל אל תחנת הרכבת. עזבו את הבית, את תכולתו ואת כל הרכוש, ובכיסם בקושי כמה מאות קרונות. והיו כאלה שגם זה לא היה להם. אני בכלל לא יכול לתפוס מדוע לא חשבו האנשים פעם נוספת, לא נועצו בינם לבין עצמם, לא שקלו בשכל ישר. הכל נחפזו, רצו אל הבלתי נודע רק משום שראו שזה מה שאחרים עושים, בלי לשקול שרק יהיו למעמסה על האוכלוסייה שבמערב.
גם אתם החלטתם לעזוב אז את לבוב. מה ששיערתי שיבוא, כשאחותך עזבה, אכן התרחש. וכך הגורל האכזר הפריד בינינו. עכשיו אני יודע כמה קשה לי לשאת את הפרידה הזאת. אבל תגיד, האם זה לא נבזי מצדי לחשוב על עצמי, לדבר על התרגשות הנפש, בעוד שגורלם של מדינות ועמים מוטל על כף המאזניים? אבל אתה חייב לסלוח לי, אני לא מסוגל לחשוב עליך מבלי שהדמעות תעלנה בעיני. והרי כה רבות אני חושבת עליך… היכן כוח הרצון שלי, בו התגאיתי כל כך? אינני אלא נקבה חלושה וסנטימנטלית.
כפי שאתה זוכר, היה עלי לוודא את זמני היציאות של הרכבות הבאות ואז עליתי במהירות אל תחנת הרכבת. ברחוב סאפיחה (Sapicha) ראיתי קבוצה של טירונים שגם הם היו בדרך אל התחנה. עלה בדעתי להתקרב ולראות אם אחי לא היה ביניהם. ואכן, ראיתי אותו. אתה יכול לתאר לעצמך מה שמחנו. הוא היה במצב רוח עצוב, גם אז כתמיד דאג לאחרים יותר מאשר לעצמו. הוא יעץ לי בכל מקרה להישאר מלבוב. זה הרגיע אותי קצת כי, למען האמת, גם אני חשתי פחד ממה שיקרה, מהבלתי ידוע הצפון בעתיד לבוא (כי זה מה שמעורר חרדה).
הגענו מהר לתחנת הרכבת. לעיני נגלה מראה מוזר, חדש לי לחלוטין. התחנה שקקה מהמון בני אדם, גוש שחור, צפוף, שזרם בחיפזון ותוך דחיפות אל השער הראשי לרציף היציאות של הרכבות. המחלקה בה היה אחי עצרה לפני התחנה. חשבתי שיהיה לי עדיין די זמן לקהל מידע על זמני הנסיעות. אלא שכל אחד אליו פניתי הסתכל עלי עמו על ילד תמים והמבטים כאילו רצו להגיד: "במצב כזה אתה מצפה שיהיה איזשהו סדר?" מבלי שהשגתי דבר מיהרתי לחפש את אחי. אך כבר לא מצאתי אותו. הפלוגה שלו כבר צעדה הלאה. נבוך עמדתי בין האנשים שדחפו אותי לכאן ולשם. מי יודע כמה זמן הייתי עומד כך, מתלבט ונואש, אם לא הייתי מקבל דחיפה חזקה מאישה שמנה, מזיע וגונחת, שהייתה עמוסה כמו גמל בצרורות גדולים וקטנים. זה החזיר אותי למציאות. מה יש לי עוד פה לחפש, חשבתי לי, ומיהרתי העירה אליכם. אלא שאתם כבר נסעתם. איש לא ענה לצליל החד של הפעמון שתמיד היה מביא אותך אל הדלת. התעקשתי והמשכתי לצל. צליל הפעמון הדהד כאילו לעג לי…
הייתי במצב רוח הנוטה לשני כיוונים הפוכים לגמרי. אפשר לרתוח מזעם ולהשתולל ועם זאת להרגיש צורך להתייפח על חזהו של אדם היקר לך ולשפוך עליו את כל הכאב. אז נתקפתי חשק עז לזרוק את עצמי על הדלת ובקול רם לזעוק: וילי, וילי! עייף נשענתי על המעקה, תפסתי בכפות ידי את הרקות בהו הלם הכאב, ובעיני רוחי ראיתי, כמו בחלום, תמונות מהזמן האחרון. אותך ראיתי לצדי בכל מקום וגם את כל מי שהיו לי כה יקרים: אחי, פרוחס, וורברג, רייס, שטרנר ולבסוף… בבת אחת כמו נקרעו ממני כולם ונותרתי בודד, לבד עם מחשבותיי. רעש המעלית הפסיק את החלום בהקיץ. בצעדים כבדים ירדתי במדרגות והלכתי הביתה כדי להרגיע אות הורי. אחרי הצהריים ובמשך יום המחרת הסתובבתי בעיר. בעיניהם של כל מי שפגשתי אפשר היה לראות עצבנות ודאגה. הייתה בעיר דממה הרת אסונות. כל התחבורה פסקה מלבד העגלות שנראו ממהרות אל תחנת הרכבת. גם אני ניגשתי לכם כמה פעמים. הכיכר לפני התחנה נראתה כמו מחנה. אלפי בני אדם היו שרועים על חבילותיהם, כמעט כולם לנו תחת כיפת השמים, מצפים לרכבת כמו למשיח כדי שזו תיקח אותם מערבה…
וכך הגיע ה-3 בספטמבר. בבוקר של אותו היום אפשר היה לראות ברחובות מודעות וזה היה תוכנן: "הצבא האוסטרו-הונגרי נחל מפלה מזרחית מלבוב ונאלץ לסגת תוך אבדות כבדות. בקרוב יכנס הצבא הרוסי המנצח לעיר. בשם התבונה מוטלת חובה קדושה על כל האזרחים לשמור על שקט מוחלט ואסור להתנהג בקלות דעת, מה שיכול להמיט אסון על העיר". עם המודעות האלה הוסרה הסודיות והדבר ממנו חששנו ולא רצינו להאמין שיקרה, בהשלנו את עצמנו שיהיה טוב, אכן התרחש באכזריות. בכל העיר שרר דיכאון. די היה להציץ בעיני אדם העובר לידך וכבר קראת בהם: "אוי, מה יהיה עלינו?" דומה היה שמפלצת ענקית ואיומה מרחפת בכנפיה השחורות מעל לעיר, אורבת. דממה מעיקה שררה בכל ואם אי שם עברה עגלה מרעישה בגלגליה, היא מיד השתתקה כאילו נבהלה שהפריעה לשקט הכללי… בשתים-עשרה בצהרים הופיעו בעיר הסיורים הראשונים של הקוזקים.
עתה החלה בשבילנו תקופה שמילאה את לבבותינו תקווה ויאוש לסירוגין, בהתאם לידיעות שהגיעו מזירת המלחמה. בין ה-5 ל-1 בספטמבר השתולל קרב איום בקו יאנוב-גרודסה-קומרנו (Janow, Grodese, Komarno). תחילה שמעו מחוץ לעיר שאון עמום כמו סערה המתקרבת. בכל יום התקרבה שאגת התותחים יותר ויותר עד שגברה על כל קולות העיר הגדולה. הרבה אנשים עלו על הר קורטומבבה כדי לעקוב משם אחרי המתרחש. באופק עלו ענני עשן סמיך. הכפרים שסביב העיר בערוץ מזמן לזמן הבזיקה אלומת אש והאירה את השמים כמו ברק רחוק. ללא הרף הרעימו התותחים ויחד עם קולות הבס הרציניים שלהם נשמעו טרטורי המקלעים.
אותם הימים ממש, בהם המלאך המשחית הניף את חרמשו וחמס יבול כמו עשיר, הייתה אמא טבע כה נחמדה ומלבבת, כה מקסימה, כאילו לא ראו עיניה כיצד ילדיה דיממו למוות אל חיקה, כיצד השמידו אלה את אלה במירב האכזריות. היא התקשטה בגלימת פאר – העלווה הזהובה של האילנות הייתה לקמרון נרחב ויפה מראה שניצב על גזעי העצים כמו על עמודים. מבעד לזהב המרשרש הבהיקו השמיים הכחולים-כהים כארשת עליזה ואל עומקם שקץ אין לו צפו עינינו נרגשות, וחלחלה קלה של עדנה הפציעה בתוכנו. ועם כל זאת לא היה היופי שלה כזיו רענן של נערה. לי נראתה אמא טבע כמו אישה חולת ריאות, שוכבת על ערש הדווי, ובפניה חרצו סערות החיים, התלאות והתאוות קמטים וחריצים; כעת שכובה היא יגעה מהחיים, קרובה לגסיסה ופניה מאדימות קמעה, הקמטים כמו מתיישרים והעיניים מצועפות חלומות צופות קורנות אל העבר שלה. ברגעים אלה נראה לך לרגע שהיא יפה לא פחות משהייתה באביב נעוריה. אך לא ניתן להתעלם מקרבתו של מלאך המוות…