"מה קורה לנערה בת 19 בשעות אלה? הרגשתי כמו מי שעומד מחוץ לאירוע ומסתכל עליו מהצד. מתפקד אך אינו מודע למתרחש. סוג של חלום בלהות. אין בכי, אין קיטורים... יש רק סיוט שנמשך ונמשך... בינתיים דיווחים ברדיו על הפגזות של פרוגים סוריים על יישובינו. ב־8 באוקטובר מדווח הרדיו בטיפשות מופלאה על נחיתת טילים במגדל העמק ובקיבוץ רמת דוד הנושק לבסיסנו. באותו ערב מפנים את החיילים ממגוריהם הקבועים, והם מעבירים את הלילה בדת"קים [דירים תת־קרקעיים]. רק החובשות נשארות במגוריהן שממול למרפאה במרחק של חציית כביש פנימי."
כך כתבה אולגה (אולי) ברמסון בזיכרונותיה ממלחמת יום הכיפורים.
בתקופת המלחמה הייתה אולי חובשת תעופתית ברמת דוד, אך במכתביה לאפרים, מי שהיה לבעלה במשך 35 שנים, כמעט לא סיפרה דבר על המרחש בבסיס. גם אפרים, מפקד טנק בסיני, מבקש מאולי שלא תספר למשפחתו על ההפצצות וההפגזות בחזית.
המכתבים שהעבירה אולגה (אולי) ברמסון לפרויקט אוצרות הם ביטוי לגעגועים המוצאים פורקן בהתכתבות על חיי היום־יום. באסופה גם מכתבים מבני משפחה אחרים.