אוֹצָרוֹת
1948 01 בפברואר

אירועים ביטחוניים, שיירות אספקת מזון ואסטרטגיות של "ההגנה"

טובה לוין סולטר תל אביב פורסם על ידי Shira Mayerson
טובה ויהודה כאורחי חתונה - 23.3.48

כתב היד

4 דפי המכתב

סיפור רקע

טובה לוין סולטר, בת לצבי וברטה לוין, נולדה בארה"ב בשנת 1921. חברת גרעין ב"שומר הצעיר". אביה היה עורך דין וציוני נלהב. המשפחה עלתה לא"י בשנת 1928 אך נאלצה לחזור לארה"ב בשנת 1931-2. טובה התגעגעה לארץ ישראל ולשפה העברית. היא הצטרפה אל השומר הצעיר בשנת 1933, שם הכירה את בן זוגה יהודה. בשנת 1946 עלתה בפעם השנייה לא"י, אך גם לאחריה נאלצה לחזור לארה"ב בשנת 1949. רק שנים לאחר מכן, בפעם השלישית בה עלתה לישראל, הצליחה טובה להתיישב ולהישאר בארץ שכה אהבה. במכתב זה, אשר תורגם מאנגלית על ידי המשפחה, טובה מתארת בפירוט רב את האירועים באותו שבוע הכוללים יציאה מבית דגון, אבטחה של שיירות אספקת מזון, ונכנסת ממש לתיאור אסטרטגיות צבאיות של ההגנה. היא מתארת כיצד אחת השיירות של הגרעין נפגעה ממטען צד ועל התפתחות הקרב. המכתב הזה הוא עדות ממקור ראשון לאירועי

טובה לוין סולטר, בת לצבי וברטה לוין, נולדה בארה"ב בשנת 1921. חברת גרעין ב"שומר הצעיר". אביה היה עורך דין וציוני נלהב. המשפחה עלתה לא"י בשנת 1928 אך נאלצה לחזור לארה"ב בשנת 1931-2. טובה התגעגעה לארץ ישראל ולשפה העברית. היא הצטרפה אל השומר הצעיר בשנת 1933, שם הכירה את בן זוגה יהודה. בשנת 1946 עלתה בפעם השנייה לא"י, אך גם לאחריה נאלצה לחזור לארה"ב בשנת 1949. רק שנים לאחר מכן, בפעם השלישית בה עלתה לישראל, הצליחה טובה להתיישב ולהישאר בארץ שכה אהבה. במכתב זה, אשר תורגם מאנגלית על ידי המשפחה, טובה מתארת בפירוט רב את האירועים באותו שבוע הכוללים יציאה מבית דגון, אבטחה של שיירות אספקת מזון, ונכנסת ממש לתיאור אסטרטגיות צבאיות של ההגנה. היא מתארת כיצד אחת השיירות של הגרעין נפגעה ממטען צד ועל התפתחות הקרב. המכתב הזה הוא עדות ממקור ראשון לאירועי מלחמת העצמאות ברמה מדוקדקת להפליא אשר מכניסה את הקורא ממש אל שדה הקרב דרך עיניה של טובה. המכתב מספר גם על חתונה משעשעת ומאולתרת של שלושה זוגות מקרב חבריהם של טובה ויהודה.

כתב היד

עמוד 1/4

1 בפברואר, 1948
משפחה יקרה,
ובכן, גם בעיצומה של מלחמה, וזו אחת לא קצרה, ישנם רגעים נדירים של שלווה ורגיעה.
השבועות האחרונים היו קשים ומדאיגים. מלבד העובדה שאנשים קרובים אלינו היו בין
הקורבנות, כפי שכתבתי לכם, הקיבוץ שלנו היה בתהליך סיום מה שנקרא "עידן בית דגון", ועוד
ועוד אנשים שלנו עברו לטירה. הקיבוץ חייב לחשוב במושגים של חיזוק החזית, שכן היינו פרושים
בשלוש חזיתות בנחלת יהודה, המקום שבו אנחנו היום, בית דגון, שבו היו לנו כ־ 15 אנשים, –
וטירה, שם נמצאים בערך 30 או 40 אנשים. את בית דגון, כפי שכבר כתבתי, החזקנו כעובדי
קק"ל. זו אמורה להיות בעתיד שכונת פועלים לאנשים שעובדים בתל אביב, מכיוון שהיא, בזמנים
כתיקונם, 25 דקות נסיעה מהעיר. "ההגנה" שלחה לנו כעשרה בחורים שעזרו בשמירת המקום,
ולא היו שם הרבה בעיות, אך זו נקודה מבודדת מוקפת כפרים ערביים (כתבתי פעם לג'נט הכול על
ערבים אלו ועל חייהם כשעדיין יכולנו לנסוע בעגלות דרך הכפרים). המקום בנוי כמצודה ונשמר
באותו האופן. המשאיות שלנו נכנסו ויצאו יום כן יום לא, הביאו מזון ולקחו ירקות לשוק.
הפעילות השנייה הייתה חשובה מאוד. הערים די רעבות בימים אלו, ונאמר לנו שנדיר לראות
ירקות טריים וביצים טריות על השולחן בעיר. האנשים שלנו שעובדים בחוץ ולוקחים איתם אוכל
נתקלים במבטי קנאה של עובדים אחרים מראשון לציון או מתל אביב. מחירי המזון הוכפלו.
כאשר התרבו הבעיות על הכביש תל אביב–אזור וליישובים אחרים שנמצאים במרחק זריקת אבן
מהמקום נעשה יותר ויותר מסוכן, רשויות "ההגנה", שאליהן אנו פונים לתגבורת, החליטו שאין
למקום ערך אסטרטגי ומבחינתם הוא יכול להינטש. הם לא יכלו להקציב למקום כוח אדם. כמו
כן, קק"ל לא חוששת עוד לגנבת הקרקע, כך שיכולנו להחליט לפנות את המקום. מיותר לציין,
שיהיה זה הפסד לנו והפסד לשוקי העיר מכיוון שהיינו יחסית עצמאיים והיינו האדמה החקלאית
הקרובה ביותר לעיר. אנשים נשלחו לפרק את המקום, להוציא את כל היבולים האפשריים, כל
המזון לבהמות, לפרק מבנים וכו'. יהודה היה שם במשך כמה שבועות, וכל העבודה הסתיימה
ביום שני אך נלוו להם כמה ימים של חוסר מזל. קודם כול, סופת גשמים. פירושו של דבר היה
עיכוב של 24 שעות, שכן אף משאית לא יכלה להיכנס או לצאת מבלי לשקוע בבוץ. בנוסף, את
מבנה המשאבה היה צורך לפרק. מהנדס היה צריך לנהל את העבודה, והאיש שהוזמן, עמד לחתן
את בתו. מישהו היה צריך להיכנס לתל אביב ולמצוא מהנדס אחר. אחר כך היו כמה תקריות אש
בטווח קרוב מדי מכדי לקחת סיכון. היה חשש לתת למשאית שלנו להסתכן בשטח ערבי ללא ליווי
(זלמן, הוא אחד הנהגים, הוא עוצר את הנשימה ולוחץ על הגז…). לבסוף קיבלנו משוריין ללוות
חמש משאיות שייכנסו ויטענו את כל הרכוש ויצאו בנסיעה אחת, וכך סיימנו עם המקום.
בינתיים האנשים במקום ישבו על קוצים (ועל רובים), מחכים למשאיות ומקמצים במים ובמזון.
היה לנו קשר של איתות עמם כל הזמן, גם בשמש ובאור. ביום השלישי הגיע סוף־סוף כלי הרכב
המשוריין, אך אף משאית לא הגיעה. מישהו נכנס העירה ולקח בהלוואה שתי משאיות, כך שבסך
הכול היו לנו שלוש, עם זו שלנו. פירושו של דבר; לפחות שתי נסיעות. הם יצאו לבית דגון, ובוששו
לשוב, ואחר הצהריים הם עדיין לא חזרו. כולנו חששנו ודאגנו. כל השבוע הייתה לי תחושה
שדברים יסתיימו לא טוב, וכל דקה נוספת פירושה היה גזר דין מוות. הנסיעה הייתה אמורה
להיעשות בשעתיים, והם נעדרו ארבע שעות. היה יום סגרירי, ולא יכולנו לאותת. פתאום הגיע
אמבולנס לחצר שלנו. נאמר להם שיש פצועים בנקודה שלנו בבית דגון וביקשו שנראה להם את
הדרך. שעות אלו היו מהזמנים הגרועים ביותר שעברתי. ידענו שהייתה התקפה כלשהי. מי נפצע?
כמה? כמה חמורה הפציעה? לא ידענו. כל אחת ואחת מאיתנו הייתה משוכנעת שבעלה נהרג, וכולן
קיוו שהפציעות קלות. תודה לאל שאי ודאות זו ארכה פחות משעתיים. המשטרה הבריטית הייתה
שם וליוותה את המשאיות החוצה. הם סייעו מאוד. הערבים מיקמו פצצה בדרכה של המשאית.
ביציאה, והמשוריין, שלמרבה המזל נסע ראשון, התפוצץ בחלקו הקדמי. שני בחורים שהיו מאחור
נפגעו ברגליהם באופן לא חמור, והאחרים יצאו מיד והתפתח קרב. היה לנו יתרון, מכיוון
שהערבים צלפים גרועים וטיפשים (לפחות המקומיים, הלא מאומנים). עדיין היו לנו הרבה דברים
ואנשים להוציא מהמקום, ולאחר הקרב נהנינו משיתוף פעולה; משוריינים אחדים, אוטובוס
משוריין, משאיות נוספות וליווי של שתי מכוניות משטרה בריטית. שיירה ארוכה זו נכנסה ביום
שישי וכל פריט שהתאפשר להעמיס על המשאיות נלקח. היי שלום בית דגון. הבחורים התקבלו
בתשואות כשהם נכנסו. הייתי מאושרת עד השמים לראות את יהודה חוזר הביתה בשלום.
הקיבוץ עדיין באבל, ואף על פי כן הייתה תחושה ספונטנית של חגיגה בערב שבת, מפני שנפטרנו
מהמקום ומפני שאנשינו חזרו בשלום לאחר ההתקפה. אתמול הייתה השבת הראשונה שנהניתי
בה זה זמן רב. היה נפלא. קמנו מאוחר, אכלנו ארוחת בוקר, סידרנו את האוהל שלנו, קראנו
בחומש פרשת שבוע ולקחנו הכול בקלות. אחרי ארוחת הצהריים הלכנו לטייל, לראשון לציון,
לבקר את החברים שלנו, משפחת היימן. זה היה יום סתווי מקסים, והיה נוח לשכוח את מלחמת
האזרחים המשתוללת. אמנם שומעים יריות ממרחק, אך קל להתעלם מהן. נהנינו מאוד
מהביקור. היו להם הרבה אורחים כרגיל. הבן שלהם התחתן לפני כמה שבועות ואנשים עדיין
נכנסו לאחל מזל טוב, בדיוק כמונו. חזרנו הביתה בערך בשעה 18:00 ופגשנו חבורה בעלת מראה
מעניין מקרב החברים שלנו. הם היו בדרך לחתונה ונזקקו לעשירי למניין, ולכן הצטרפנו. הם היו
שלושה זוגות שעמדו להינשא. זוג אחד של אמריקאים ושתי בחורות משלנו שנישאות לבחורים
מכאן. הרב גר בנחלת יהודה, וכל החבורה הייתה בדרך אליו. הוא ציפה רק לזוג אחד אך לא
הופתע כאשר יידעו אותו שמדובר בשלושה. הלכנו לשם בטור עורפי דרך הפרדס. היה חשוך,
והשביל צר. בחור אחד הוביל עם פנס ורובה. האזור כולו יהודי אך אמצעי ביטחון קודמים לכול.
כולנו היינו במצב רוח נפלא. מרים החזיקה בקבוק יין, עוגיות ושוקולדים. לכל הבחורים היו
כיסויי ראש שונים ומשונים שעוררו גלי צחוק היסטריים. כובעי קיץ של חברות שונות, כובעי צמר
עם פונפונים, כובעי מצחייה צבאיים מצמר, קסדות ריתוך – כל אחד יותר קומי מהאחר.
סמרטוטים ישנים מכל הגדלים, הסגנונות והבדים, אוצר בבעלות הקיבוץ. הרדיו של הרב דלק
ואנחנו האזנו לחדשות ולמוזיקה בפינת האוכל הקטנה שלו, בשעה שהוא, בסבלנות רבה, עשה
העתקים של הכתובה שהייתה לו עבור שני הזוגות הנוספים. הוא צירף תמונות שהביאו
ואינפורמציה. יהודה היה היחיד שהייתה לו כיפה לכיסוי ראש. קנינו אותה פעם בירושלים, והוא
היה אחד העדים. לבסוף יצאנו למרפסת עם ארבעה מקלות ובד. החופה הוקמה, והרב חיתן את
כל הזוגות. השכנים וילדיהם צפו במתרחש. כשסוף־סוף נגמר הטקס, כולם צעקו "מזל טוב".
אכלנו את הממתקים שהבאנו, שתינו את היין, ויצאנו שוב לדרך, צועדים בטור דרך הפרדס
כשהליווי מאחורינו. בילינו בנעימים. ובכן, היה זה אירוע בולט, השונה מהאירועים המציאותיים
והמתוחים היומיומיים. מה שלום כולכם? אני מקווה שיהודה יהיה בבית לזמן מה אך אף אחד
לא יודע מה כל אחד יידרש לעשות. מזג האוויר נפלא. אני מקווה שמאמא מרגישה יותר טוב.
האם החורף עדיין קשה כל כך? באלוהים, אני שמחה שנחסך ממני הקור הנורא של ניו יורק. יום
הולדת לאחי עזרא גוריון. מה בדבר מכתב בעברית לאחותך הגדולה?
אהבה לכולכם מיהודה וממני, טובה.

עמוד 2/4
עמוד 3/4
עמוד 4/4

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: טובה לוין סולטר
מיקום: תל אביב
תאריך: 01.02.1948

מקבל/ת המכתב

שם: ברטה לוין והמשפחה
מיקום: ברוקלין, ניו יורק

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

כתב היד

עמוד 1/4

1 בפברואר, 1948
משפחה יקרה,
ובכן, גם בעיצומה של מלחמה, וזו אחת לא קצרה, ישנם רגעים נדירים של שלווה ורגיעה.
השבועות האחרונים היו קשים ומדאיגים. מלבד העובדה שאנשים קרובים אלינו היו בין
הקורבנות, כפי שכתבתי לכם, הקיבוץ שלנו היה בתהליך סיום מה שנקרא "עידן בית דגון", ועוד
ועוד אנשים שלנו עברו לטירה. הקיבוץ חייב לחשוב במושגים של חיזוק החזית, שכן היינו פרושים
בשלוש חזיתות בנחלת יהודה, המקום שבו אנחנו היום, בית דגון, שבו היו לנו כ־ 15 אנשים, –
וטירה, שם נמצאים בערך 30 או 40 אנשים. את בית דגון, כפי שכבר כתבתי, החזקנו כעובדי
קק"ל. זו אמורה להיות בעתיד שכונת פועלים לאנשים שעובדים בתל אביב, מכיוון שהיא, בזמנים
כתיקונם, 25 דקות נסיעה מהעיר. "ההגנה" שלחה לנו כעשרה בחורים שעזרו בשמירת המקום,
ולא היו שם הרבה בעיות, אך זו נקודה מבודדת מוקפת כפרים ערביים (כתבתי פעם לג'נט הכול על
ערבים אלו ועל חייהם כשעדיין יכולנו לנסוע בעגלות דרך הכפרים). המקום בנוי כמצודה ונשמר
באותו האופן. המשאיות שלנו נכנסו ויצאו יום כן יום לא, הביאו מזון ולקחו ירקות לשוק.
הפעילות השנייה הייתה חשובה מאוד. הערים די רעבות בימים אלו, ונאמר לנו שנדיר לראות
ירקות טריים וביצים טריות על השולחן בעיר. האנשים שלנו שעובדים בחוץ ולוקחים איתם אוכל
נתקלים במבטי קנאה של עובדים אחרים מראשון לציון או מתל אביב. מחירי המזון הוכפלו.
כאשר התרבו הבעיות על הכביש תל אביב–אזור וליישובים אחרים שנמצאים במרחק זריקת אבן
מהמקום נעשה יותר ויותר מסוכן, רשויות "ההגנה", שאליהן אנו פונים לתגבורת, החליטו שאין
למקום ערך אסטרטגי ומבחינתם הוא יכול להינטש. הם לא יכלו להקציב למקום כוח אדם. כמו
כן, קק"ל לא חוששת עוד לגנבת הקרקע, כך שיכולנו להחליט לפנות את המקום. מיותר לציין,
שיהיה זה הפסד לנו והפסד לשוקי העיר מכיוון שהיינו יחסית עצמאיים והיינו האדמה החקלאית
הקרובה ביותר לעיר. אנשים נשלחו לפרק את המקום, להוציא את כל היבולים האפשריים, כל
המזון לבהמות, לפרק מבנים וכו'. יהודה היה שם במשך כמה שבועות, וכל העבודה הסתיימה
ביום שני אך נלוו להם כמה ימים של חוסר מזל. קודם כול, סופת גשמים. פירושו של דבר היה
עיכוב של 24 שעות, שכן אף משאית לא יכלה להיכנס או לצאת מבלי לשקוע בבוץ. בנוסף, את
מבנה המשאבה היה צורך לפרק. מהנדס היה צריך לנהל את העבודה, והאיש שהוזמן, עמד לחתן
את בתו. מישהו היה צריך להיכנס לתל אביב ולמצוא מהנדס אחר. אחר כך היו כמה תקריות אש
בטווח קרוב מדי מכדי לקחת סיכון. היה חשש לתת למשאית שלנו להסתכן בשטח ערבי ללא ליווי
(זלמן, הוא אחד הנהגים, הוא עוצר את הנשימה ולוחץ על הגז…). לבסוף קיבלנו משוריין ללוות
חמש משאיות שייכנסו ויטענו את כל הרכוש ויצאו בנסיעה אחת, וכך סיימנו עם המקום.
בינתיים האנשים במקום ישבו על קוצים (ועל רובים), מחכים למשאיות ומקמצים במים ובמזון.
היה לנו קשר של איתות עמם כל הזמן, גם בשמש ובאור. ביום השלישי הגיע סוף־סוף כלי הרכב
המשוריין, אך אף משאית לא הגיעה. מישהו נכנס העירה ולקח בהלוואה שתי משאיות, כך שבסך
הכול היו לנו שלוש, עם זו שלנו. פירושו של דבר; לפחות שתי נסיעות. הם יצאו לבית דגון, ובוששו
לשוב, ואחר הצהריים הם עדיין לא חזרו. כולנו חששנו ודאגנו. כל השבוע הייתה לי תחושה
שדברים יסתיימו לא טוב, וכל דקה נוספת פירושה היה גזר דין מוות. הנסיעה הייתה אמורה
להיעשות בשעתיים, והם נעדרו ארבע שעות. היה יום סגרירי, ולא יכולנו לאותת. פתאום הגיע
אמבולנס לחצר שלנו. נאמר להם שיש פצועים בנקודה שלנו בבית דגון וביקשו שנראה להם את
הדרך. שעות אלו היו מהזמנים הגרועים ביותר שעברתי. ידענו שהייתה התקפה כלשהי. מי נפצע?
כמה? כמה חמורה הפציעה? לא ידענו. כל אחת ואחת מאיתנו הייתה משוכנעת שבעלה נהרג, וכולן
קיוו שהפציעות קלות. תודה לאל שאי ודאות זו ארכה פחות משעתיים. המשטרה הבריטית הייתה
שם וליוותה את המשאיות החוצה. הם סייעו מאוד. הערבים מיקמו פצצה בדרכה של המשאית.
ביציאה, והמשוריין, שלמרבה המזל נסע ראשון, התפוצץ בחלקו הקדמי. שני בחורים שהיו מאחור
נפגעו ברגליהם באופן לא חמור, והאחרים יצאו מיד והתפתח קרב. היה לנו יתרון, מכיוון
שהערבים צלפים גרועים וטיפשים (לפחות המקומיים, הלא מאומנים). עדיין היו לנו הרבה דברים
ואנשים להוציא מהמקום, ולאחר הקרב נהנינו משיתוף פעולה; משוריינים אחדים, אוטובוס
משוריין, משאיות נוספות וליווי של שתי מכוניות משטרה בריטית. שיירה ארוכה זו נכנסה ביום
שישי וכל פריט שהתאפשר להעמיס על המשאיות נלקח. היי שלום בית דגון. הבחורים התקבלו
בתשואות כשהם נכנסו. הייתי מאושרת עד השמים לראות את יהודה חוזר הביתה בשלום.
הקיבוץ עדיין באבל, ואף על פי כן הייתה תחושה ספונטנית של חגיגה בערב שבת, מפני שנפטרנו
מהמקום ומפני שאנשינו חזרו בשלום לאחר ההתקפה. אתמול הייתה השבת הראשונה שנהניתי
בה זה זמן רב. היה נפלא. קמנו מאוחר, אכלנו ארוחת בוקר, סידרנו את האוהל שלנו, קראנו
בחומש פרשת שבוע ולקחנו הכול בקלות. אחרי ארוחת הצהריים הלכנו לטייל, לראשון לציון,
לבקר את החברים שלנו, משפחת היימן. זה היה יום סתווי מקסים, והיה נוח לשכוח את מלחמת
האזרחים המשתוללת. אמנם שומעים יריות ממרחק, אך קל להתעלם מהן. נהנינו מאוד
מהביקור. היו להם הרבה אורחים כרגיל. הבן שלהם התחתן לפני כמה שבועות ואנשים עדיין
נכנסו לאחל מזל טוב, בדיוק כמונו. חזרנו הביתה בערך בשעה 18:00 ופגשנו חבורה בעלת מראה
מעניין מקרב החברים שלנו. הם היו בדרך לחתונה ונזקקו לעשירי למניין, ולכן הצטרפנו. הם היו
שלושה זוגות שעמדו להינשא. זוג אחד של אמריקאים ושתי בחורות משלנו שנישאות לבחורים
מכאן. הרב גר בנחלת יהודה, וכל החבורה הייתה בדרך אליו. הוא ציפה רק לזוג אחד אך לא
הופתע כאשר יידעו אותו שמדובר בשלושה. הלכנו לשם בטור עורפי דרך הפרדס. היה חשוך,
והשביל צר. בחור אחד הוביל עם פנס ורובה. האזור כולו יהודי אך אמצעי ביטחון קודמים לכול.
כולנו היינו במצב רוח נפלא. מרים החזיקה בקבוק יין, עוגיות ושוקולדים. לכל הבחורים היו
כיסויי ראש שונים ומשונים שעוררו גלי צחוק היסטריים. כובעי קיץ של חברות שונות, כובעי צמר
עם פונפונים, כובעי מצחייה צבאיים מצמר, קסדות ריתוך – כל אחד יותר קומי מהאחר.
סמרטוטים ישנים מכל הגדלים, הסגנונות והבדים, אוצר בבעלות הקיבוץ. הרדיו של הרב דלק
ואנחנו האזנו לחדשות ולמוזיקה בפינת האוכל הקטנה שלו, בשעה שהוא, בסבלנות רבה, עשה
העתקים של הכתובה שהייתה לו עבור שני הזוגות הנוספים. הוא צירף תמונות שהביאו
ואינפורמציה. יהודה היה היחיד שהייתה לו כיפה לכיסוי ראש. קנינו אותה פעם בירושלים, והוא
היה אחד העדים. לבסוף יצאנו למרפסת עם ארבעה מקלות ובד. החופה הוקמה, והרב חיתן את
כל הזוגות. השכנים וילדיהם צפו במתרחש. כשסוף־סוף נגמר הטקס, כולם צעקו "מזל טוב".
אכלנו את הממתקים שהבאנו, שתינו את היין, ויצאנו שוב לדרך, צועדים בטור דרך הפרדס
כשהליווי מאחורינו. בילינו בנעימים. ובכן, היה זה אירוע בולט, השונה מהאירועים המציאותיים
והמתוחים היומיומיים. מה שלום כולכם? אני מקווה שיהודה יהיה בבית לזמן מה אך אף אחד
לא יודע מה כל אחד יידרש לעשות. מזג האוויר נפלא. אני מקווה שמאמא מרגישה יותר טוב.
האם החורף עדיין קשה כל כך? באלוהים, אני שמחה שנחסך ממני הקור הנורא של ניו יורק. יום
הולדת לאחי עזרא גוריון. מה בדבר מכתב בעברית לאחותך הגדולה?
אהבה לכולכם מיהודה וממני, טובה.

עמוד 2/4
עמוד 3/4
עמוד 4/4

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: טובה לוין סולטר
מיקום: תל אביב
תאריך: 1948-09-15

מקבל/ת המכתב

שם: ברטה לוין והמשפחה
מיקום: ברוקלין, ניו יורק

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye

תפריט נגישות