[עמ' 1]
יום שבת, 31.1.59
מוני היקר, יש להניח, שסיימת את הסידרה וכבר את נמצא
במחנה סדיר. אמנם גם כאן אין מזג אוויר נעים כעת ביותר:
גשמים, רוח כפור, ברד. אך לפחות טובה ההרגשה, שאינך עוד
במאהל אלא בתוך בנין כלשהו.
מורילי באה אתמול סמוך לצהרים. עודנה מצוננת קצת, גם
משתעלת. אבל כבר יכולה היא לדבר, ברוך השם! בעבודה
אצלה הכל בסדר, רק ענין הלינה בתל אביב עודנו כרוך בבעיות.
אמש בא אליה עדר שלם, בנות ובנים, אחר יצאו בגשם, אך
חזרה כעבור שעה לערך. כי בחוץ היה באמת מזג אוויר
גרוע משל כלבים. ביום החמישי כעבור שבועיים 12.2,
תיפגשנה אמא ומורי בתל אביב עם אוה וקורט, ילכו
יחד ל"פלסטאף" ובאותו לילה יבואו כלם לחיפה, וישבתו
כאן. אתמול קרה לי משהו מאד בלתי נעים. פגשתי את
הורי איציק לנדשפט, ולתומי שאלתי אותם, אם כבר נתרחש
המאורע המיוחל. אז נודע לי מפיהם, כי ילדה שריקה תינוק
מת. זו מהלומה קשה לכלם. אך הרופאים אומרים, כי
לא נפגעה שריקה, וכי תוכל ללדת ככל שתרצה.
אריאלה, החברה של מורי, עברה קורס מ"כים בהצטיינות
וקיבלה סמל מדריכה. כנראה תיכנס מיד לקורס לקצינות.

[עמוד 2]
ודאי נזדמן גם לך להקשיב לתכניות הראדיו בשני הימים, מאז מותו
של שפרינצאק, ויש להניח שגם לך יצאו מן האף. לא נתברכנו
בחוש המידה – משום כך אין הכוונות הטובות ביותר עושות את
הרושם הרצוי. לשיא חוסר הטעם הגיעו, כאשר מסרו לאלמנה
מיקרופון ליד הקשר הפתוח, ובאמצעותו נפרדה מבעלה. להרגשתי,
יש בכך משום חילול השם וחילול האדם כאחד. ונראה, כי לא
הרגיש בכך איש האחראים, כיון שגם בחדשות הודיעו על
פרט זה בגאוה מודגשת…. האמנם צריכים כל חיינו, אף
הרגעים האינטימיים ביותר, להיות מוצגים לראוה, בבחינת סינמה
בלאש… אני זוכר את הלוייתם של הרב קוק ושל ביאליק.
כמעט ולא היה כל תכנון וארגון – המונים באו, ללא הבדל מעמדות
וללא חלוקה שורה ראשונה, שנייה וכו לנכבדים. ודוקא משום
כך לבשו המאורעות צביורון סטירי, ביטאו רגש נאמן.
סלח לי, המאורע מדכא אותי מאד, מעורר בי הרהורים נוגים.
יש בו משום סימפטום מחריד. כתוב לנו, יקירי, שלך באהבה, אבא

מורילי היתה רוצה להיפגש עמך ועם אביה בתל אביב, ביום החמישי
הקרוב. היא תכתוב לך על כך. הנ"ל

שלום לך בודו'. איך אתה מרגיש, אני חשבתי
כל היום אלך [עליך], זה כל כך גשם וכור [קור]!
אני מחכה שאנחנו נשמה [נשמע] ממך! אד אז כל טוב
ונשיקות חמות ממושי