[עמ' 1]
אסתר יקירתי!
אוי , אסתר, אוי,
לו עמדת ברגע זה לפני, שמה ידך על לבי ואת מצחך על עיני היית נכוית בדמעותי
הרותחות ונרפאת מכפור=לבי. למותר היו כל הדבורים והביטוים.
ברגע זה היית מרגישה את הכל. את התֹהוּ ובֹהוּ השורר בלבי
את הכפור את הקרח שנהיה אחרי סערה רותחת.
רתח הלב, סער, המה. כל זה מזמן היה בעת עוד ילד הייתי. תמים
קדוש. רך היה הלב, הכה גלים זכים וצלולים. הרגש הרגיש הלב את
כל ההוד התפארת היופי והתום שבחיים, אהב הלב והעריץ. התגעגע
שאף, חשב, חלם.
כל זה מזמן היה, אשורנו והוא רחוק, רחוק מאד. בחלום אחזנו,
ואחרי הסער, דממה, דממת-=מות, צלמות. צללים שחורים המאפילים
את כל הוית החיים.
אוהב אני? שקר. את אף אחד איני אוהב, אין אני מוכשר כלל
לאהוב.
אהוב אני? שקר, אין אף אחד אוהב אותי, סערה, רתיחה, זיוף,
אבל לא אהבה.
אהוב אני, כך הם אומרים. ואני, כמה חפצתי לירוק בפניהם. עיניך
הם אומרים, מביעים אהבה אהדה, רוֹך בהם עדנה, שקרנים, זייפנים, כבר
לא תרמו אותי, הכרתיכם.
הוי כמה גדול הזיוף!
לב טהור, קדוש, תמים, ענותן, צנוע, תנו לי, ואחבקהו אנשקהו,
ארטיבו בחלבי ודמי, אבל אתם חדורי הזיוף. השקר. התרחקו סֹבו
מעלי, כבר לא תרמו אותי, הכרתיכם.
כמה אוהב אני את השקט שבחיים, את האפלולית הכהה, ברגעי
הדממה. והרי הם באים, וברגע של סער, של השתובבות ומהרסים
[עמוד 2]
את הַכֹל, מחריבים, מרקידים שדים בלבב.
ואחרי הסערה, כפור, יאוש, שממון, כפור מעיק ולוחץ.
הייתי מדבר, כותב, אומרים הם: משוגע אתה, מבקשים הם: אל
נא תשתגע,
הוי חדורי הזיוף!
ומכרח אנכי לשתֹק. לקבור הכל עמק עמֹק

המבינה את?….

שלחתי לך מכתב ע"י אחי, בטח לא קיבלתיו, יען שאחי בחברון.
בקרוב נתראה.
נא לכתוב לי.
ושלום לך, מאליעזר שלך.
יום א'. י"ז אב-מנחם. תר"פ פ"ת