מפקדיו של אלי הקפידו שהחיילים יכתבו מכתבים הביתה בכל יום. אלי כותב להוריו כי מי שאינו מגיע עם מכתב, לא מקבל ארוחה. הוא מספר שהפלוגה עברה למקום אחר בדרום. החיילים הוסעו באוטובוס תיירים ולראשונה מאז פרוץ המלחמה הם שמעו חדשות. אלי כותב כי הוקל לו לשמוע שהמצב ברמת הגולן טוב יחסית, ושהכוחות הישראלים תוקפים בכל הכוח. הוא מרגיע את משפחתו שגם בדרום כמעט אין קרבות, והחיילים אפילו לא ממהרים לרדת לשוחות כשיש יריות.
אלי הקר התגייס לצה"ל בפברואר 1973, וכאשר פרצה המלחמה היה חניך בקורס מכ"ים של גולני, בפלוגה א' בגדוד 17. הפלוגה הייתה אמורה לצאת לחופשה, אך נשארה בבסיס לצורך תגבור הכוחות בחרמון. בתחילת המלחמה הוטסה הפלוגה לסיני (שארם א־שיח') כדי לסייע בקרבות נגד הקומנדו המצרי, ולאחר כשבוע עלתה לצפון רמת הגולן לקרבות שהתנהלו בגזרה הצפונית. ב־22.10.73 השתתפה הפלוגה של אלי בכיבוש החרמון מידי הקומנדו הסורי, ככוח עתודה לגדוד 51 ולסיירת גולני. לדברי אלי, הוא וחבריו היו הראשונים שהגיעו למוצב והניפו עליו את דגל ישראל.