אמיר גדליה היה מדריך בבה"ד 1. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים הוקפץ במסוק לשרם א־שיח', שהותקפה על ידי הקומנדו המצרי. לאחר שלושה ימים הוטס לרפידים, והוא והצוות שהיה איתו נערכו להגנה על מעבר הג׳ידי. בהמשך המלחמה שירת אמיר בסיני, ומשם הוא כותב את הגלויה הזו. הוא מבין שהמכתבים שלו לא הגיעו אבל מרגיע שהמצב בסדר.
בזמן השירות הסדיר היה אמיר צנחן בגדוד 890, ולכן לקראת סוף המלחמה חזר לצנחנים, שנלחמו בצד השני של התעלה. אמיר מודה כי זו הייתה תקופה מאוד לא קלה. לאחר המלחמה הוא גויס לכוח צנחנים במילואים ועלה לרמת הגולן. אמיר פיקד על מוצב שכבש צה"ל בעומק השטח הסורי וספג כל יום הפגזות.
אמיר שוחרר מצה"ל במאי 1974. לרוע המזל, כמה ימים לאחר מכן, מולי, המ"פ מגולני שהחליף אותו כמפקד המוצב, נהרג. אמיר נזכר שבלילה שהוא ירד מן המוצב לימד אותו מולי את כל המילים של השיר "יש ערֵמה של חברה על הדשא", והזיכרון הזה הולך איתו עד היום.