ראשון-לציון. יום ג', כ"ג בשבט תש"ח 3.2.48

אבא יקירי!
אודה על האמת כי אין לי ברגע זה סבלנות לכתֹב מכתב ארֹך, פשוט מפני שקשה לשבת
ולכתֹב בימים כאלה, אולם אעפ"כ לך מגיע מכתב ולא אותר עליו ביחוד לאחר מכתביך
המפורטים והחמים אשר בקריאתי אותם אני מתלהב ומקבל סיפוק כאילו אני עצמי משתתף
אתך בכל מעשיך וחוויותיך בעבודתך המסורה והמועילה.
השבוע האחרון היה אולי השבוע השקט ביותר מאז תחלת המאורעות בארץ-ישראל. עד אתמול
היה כמעט שקט חוץ מכמה התקפות בודדות פה ושם בכבישי הארץ או בערים, אתמול כבר
היה משהו שהוציא את הישוב מ"שבוע השקט" וזהו פיצוץ בנין ה"פלשטיין-פוסט" בירושלים בו
נפצעו כ 30 איש. עד עכשיו עוד לא ברור מעשהו של מי זה, היות וה"ועד-הערבי-העליון"
מכחיש את שיכותוֹ למעשה זה, קימת ההשערה כי זו עבודה של הצבא. ברגע
זה מחכים אנו לעתון בכדי לדעת דבר ברור. הישוב כבר כל כך התרגל ליריות ולהתפוצציות
ואנשים נהיו אדישים. כל לילה שומעים יריות והתפוצציות ואיש לא שם לב, החיים נמשכים
במסלולם. מי יודע מה יהיה אחרי שבוע זה שהוא אולי שקט לפני הסערה ושלאחריו אולי
תכנס המערכה לשלב יותר מסוכן. בינתים כל העינים מופנות אל ועדת הביצוע ואל
הודעתו של קדוגן ועל נסיונות בריטניה להכשיל גם ברגע האחרון ולהקשות על כל
הענין. אולם אין דבר אנו נעמד במערכה ונחזיק מעמד. אני שכלעצמי הריני מחכה
לשובו של רם מירושלים בכליון עינים בכדי שאוכל לצאת לנגב ולהשתתף גם אני במלחמה,
כי שלשת החדשים האלה של המצאי בבית כבר הפכו אותי לבטלן ואיני יכוֹל פשוט לשאת
את החיים פה בשעה שכל חברי וכל הנער בכלל עסוקים בתפקידים ובמעשים, ומקריבים
את חייהם בכדי שאנו כולנו והישוב בכלל יוכל להמשיך לחיות. הרבה מחברי כבר נפלו
במערכה ודמי רותח כאשר קורא אני על הנעשה. הדבר היחידי המרגיעני הוא
מכתביך שמהם יודע אני כי אתה מצאת את דרכך וכי גם לי חלק בזה.
ממכתביך יוצא כאילו אין לכם ידיעות ברורות על הנעשה בארץ, שלחנו לך את העתונים
עד שבוע זה ואנו נמשיך בכך, כי כנראה שהידיעות המגיעות אליכן הן מנופחות ומסורסות
וגורמות לכם דאגה שאינה במקומה ומיותרת.
אסים הפעם כי כבר הארכתי דיי והיה שלום עד למכתב הבא
בנך אוהבך אמנון