גבר-עם כ"ה איר, 3.6.48

יקירי!
קבלתי זה עתה את מכתבך אמא מיום ראשון ואני ממהר לענות עליו ע"י אחד מחברי גבר-עם
שהוא גם חברי לקרבות ולעבודה שנוסע היום לראשון לבקר את אשתו ובתו הנמצאות אצל פייס.
הרבה אין לי מה לחדש כי השבוע ובשבוע שעבר שלחתי עוד שני מכתבים אליכם שבודאי יגיעוכם
יחד עם מכתב זה. פרטים על כל הנעשה אצלנו תוכלו לקבל מפי המוכ"ז [מוסר כתב זה] יחזקאל שהוא דרך אגב
בחור נעים מאֹד וטוב לב. אצלנו כעת שקט יחסי מאחר שהחזית התרחקה צפונה,
התותחים הפסיקו להרעיש וגם האוירונים כנראה שפוחדים לבֹא מאז הפלנו להם אוירון בשבוע שעבר.
אולם העבודה לא פחתה, להפך: מאמצינו הֻכפל ואנו עושים הכל בכדי להפריע לאויב לעבור
צפונה ולמעשה עברנו אנחנו להתקפה עליו באותם כלי הנשק שבהם השתמש קֹדם נגדנו ושהכריעו
את המערכה כאן לרעתינו. מאז נפילת הגבורה של הנקודה בה הייתי קֹדם הספקנו כבר
לחדֹר אליה כ 4 פעמים בלילה ממש מתחת לאפם של המצרים, ונקוה שבימים הקרובים
ביותר יהפך המצב ונקח בחזרה את מה שנלקח מאתנו.
נוכחנו שהמצרים הם חילים גרועים והם עולים עלינו רק בכמות נשק וציוד אולם חסרה
להם אותה הרוח ואותה הקרבה שיש לנו ושבה ובאמצעותה ננצח. רוצה אני בהזדמנות זו
לאשר את קבלת כל מכתביכם הקודמים לרבות החבילה, מכתביו של אבא ופתקתוֹ של רם
מרחובות. שמח אני שרם מצא סוף סוף תפקיד ההולם אותו ונטל כבד ירד מעלי כי מרגיש אני
את עצמי אשם במדה ידועה בזה שרם נשאר בבית למרות רצונו.
ולך אמא רוצה אני לומר כי המאמץ המלחמתי אינו קים רק בחזית,
כל אחד ואחד מקים את המאמץ לפי יכולתו ותפקידו. כלום שמירת הרכוש והחזקת הבית
וטפול ודאגה לילדים אינה מאמץ מלחמתי?
שמעתי בצער רב על הֵהרגו של משה סלומון בירושלים. אנא מסרו את מיטב תנחומי למשפחה
ולדיצה ביחוד ותנו לה את כתבתי. אני מסים הפעם כי זה כמה לילות שלא עצמתי עין
וכעת יש לי זמן לישון. ד"ש לכולם,
חזקו ואמצו ואל דאגה
משלכם אוהבכם אמנון

נ.ב. לאבא אשתדל לכתֹב בפעם הבאה.