יום שבת, יג' איר תש"ח 22.5.48
גבר-עם

אבא יקירי!
זמן רב חלף מאז כתבתי אליך את מכתבי האחרון ומאז הגיעני מכתבך האחרון מלפני כחודשים. איני יודע מה נעשה אצלך, ואתה בודאי משתוקק לדעת על הנעשה אצלי. קשר ישיר אין ביננו היות ועם הקמת המדינה נשתנו סדרי הדאר ואיני יודע איך לשלוח מכאן את מכתבי לחו"ל, לכן אכתב אליך באמצעות הבית, ולכן אל תתפלא אם המכתב יגיע לא בכתב ידי אלא בכתב ידה של אמא או של תרצה.
באחד ממכתביך האחרונים שהגיעוני מבקש אתה שאכתב לך לא רק על המתרחש בארץ בצורת סקירה "עיתונאית" אלא לכתב גם ולספר גם על הרגשותי והלך-נפשי אני. דומני שברגע זה קשורים ומהודקים שני הדברים גם יחד בקשר בל ינתק, וכל מעיני רוחי ונפשי וגופי נתונים אך ורק לזה. מאז עזבתי את הבית השתנה המצב כליל; המנדט הסתים, המדינה והממשלה הוקמו, אולם יחד עם זה התחילה המלחמה, זו המלחמה האמיתית שלעומתה כל מה שעבר עלינו עד ה 15 במאי היה "משחק ילדים". דומני שאני מכהה במילים אלה את כבוד הקרבנות שנפלו על [כך במקור] אז, אולם כך נראה המצב, וכך אומרת הרגשתי שכמובן מבוססת על עובדות.
כותב אני את מכתבי לקול הדי יריות תותחים, ולקול טרטור אוירונים, מכונות יריה ופצצות ותחת ההרגשה המעיקה שבמרחק 4 ק"מ ממנו ביד-מרדכי נהרגים ונפצעים ברגע זה אנשים בהגנה נואשת על נקודתם. חמשת השבועות ששהיתי בנגב עד ל 15 במאי, היו מלאים ועמוסים עבודה והכנות לקראת המלחמה הזו, מחוץ לכל אותם הקרבות שנהלנו פה ושם. בכולם עשינו לילות כימים, בימים עבדנו בבצורים ונסענ בדרך לא דרך במשורינים מלוי שירות אספקה, על גבעות וסלעים שמעולם לא הרגישו עליהם מכונה מהי – אולם כל זה הוא פרשה בפני עצמה שאפשר לכתב עליה ספרים שלמים. בלילות הנחנו מוקשים ויצאנו לכל מיני קרבות קטנים, פה ושם שתמיד נסתימו בנצחוננו המלא. הייתי כשבועים ביד-מרדכי, בה הצלחנו למרות הפרעות הצבא לעצור את התנועה הערבית ולגרום להם אבידות רבות. כל הפרשה הזאת נפתחה בכבוש הכפר בריר שמאז התחלת המאורעות לא פסק מלהפריע לשירותינו לעבר [לעבור] לנגב. איני רוצה לתאר לך את ההרגשה של צבא כבוש, כשעובר אתה מבית לבית בכפר ומחפש אנשים ונשק, קשה גם להסביר את תאות השלל הקופצת עליך ושקשה להתגבר עליה ביחוד כשעליך לשלוט על 10-15 איש, ולשמר [ולשמור] פן אחד מהם חס ושלום יעשה מעשים אשר לא יהיו לכבוד לנו…. עוד קשה יותר יהיה לתאר את מראה הכפר העולה באש, את ההרס והחורבן וביחוד את מראה הגויות המוטלות על כל צעד ושעל, כל גויה והבעתה המבעיתה, ביניהן גויות נשים וילדים שאתה יודע שרק לפני שעות מספר קפחת אתה את חייהן. ברגעים אלה הרגשתי כי אני מתחיל להבין מה זאת מלחמה…. אולם כנראה שטעיתי. רק כשלשה ימים אחר כך חשתי ומאז אני ממשיך לחוש מהי מלחמה אמיתית. קשה להגדיר זאת, את זה צריך להרגיש. עם בטול המנדט כאשר פלשו ארצה צבאותיה הסדירים של המדינות הערביות השכנות, כאשר נכבש גוש עציון, כאשר בפעם הראשונה שמעתי יריות תותחים, כאשר שמעתי זמזום מטוסים וראיתים מטילים פצצות ומטרטרים במכונות יריה כשהכדורים שורקים מעלי – רק עכשיו מרגיש אני את המלחמה. הרגשה זו מלוה אותך על כל צעד ושעל שאתה הולך. אי אפשר לקרא לה פחד, כי אתה יוצא לקרב ברצון עז לחיות ולנצח, אמנם להרג [להרוג] אנשים אולם להחיות בזה מאות אחרים. לדעת שבהרגך 10 אנשים אתה מציל מאה. רק במלחמה מרגיש אתה מהו מעשה טוב. הצלחנו להוציא את הנשים והילדים מיד-מרדכי כחמש שעות לפני התחלת ההתקפה, היה בדבר משום נס. ונדמה לי כי בפעם הראשונה חשתי לאחר מעשה זה, מהי הצלת אנשים. מעשה זה בלבד דיו להשקיט את המצפון ולעשותך זך ונקי על אף היותך "רוצח" הורג אנשים.
היום בדיוק שבוע לתחילת ההרעשות והקרבות. עדין לא הגיע אלינו נשק כבד ותגבורת באנשים ואנו מחזיקים מעמד במתי-מעט ובנשקנו העלוב: רובים, מקלעים ורמונים,לעומת אוירונים, טנקים ותותחים. רוצה אני לספר לך כמה עובדות על מלחמה זו. לא רחוק מרפיח ישנה נקודה קטנה: "נירים". לאחר הרעשות כבדות של טנקים, תותחים ואוירונים הצליחו כ 50 איש להדוף את האויב ש 30 ממשוריניו היו בתוך הנקודה, בשלשה סטנים ו 4 רובים, להפיל באויב חללים ולקחת כמות גדולה של נשק ותחמושת בשבי. כמו"כ בכפר דרום ש 25 איש עמדו בפני התקפה דומה של מאות חילים מצרים. קצין בריטי שהיה במקרה במקום שאל את אנשי המקום: רואה אני כאן בצורים לעמדות, אולם היכן האנשים? וכשהסבירו לו ש 25 איש הדפו את ההתקפה לא האמין ואמר שעוד מימיו לא ראה דבר כזה.
זה ארבעה ימים שיד מרדכי מתקפת באש איומה מ 10 תותחים ומאוירונים, בינתים הצליחו אנשי המקום להדוף כ 8 הסתערויות של אלפי איש וטנקים. המשק כולו הרוס מההרעשות. אולם הידיעה שאם הם לא יחזיקו מעמד תהיה החזית מחר בתל-אביב, עושה את שלה. כבר נפלו מאות חילים מצרים בהסתערויות אלה אולם הם כנראה מתכוננים לכבש [לכבוש] את הנקודה בכל מחיר כי זהו המפתח למעבר צפונה. אני כשלעצמי עזבתי את המקום כיומיים לפני ההתקפה. אנו מחישים להם עזרה ביום ובלילה מבלי הפוגה. כל יום נכנסים אנו בקרבות עם הצבא המצרי על מנת להטריד אותו אולם עדין אין לנו הרגשה שאנו עושים הכל. שלשום בלילה הצלחנו להחדיר לנקודה תגבורת באנשים ובנשק, אולם המצב עדין חמור מאד, והידיעה שאנו נמצאים כ 2 ק"מ מהם ואין ביכולתנו לעשות כלום, אוכלת אותנו כליל. אנו כח קטן ואפסי כאן והם עם טנקים ומשורינים ותותחים. מחכים אנו בכל רגע לתגבורת כדי שנוכל לעבור להתקפת נגד, אולם זו אינה מגיעה. ניר-עם שהיא המרכז מפצצת כל היום באוירונים ותותחים והנזק חמור מאד. כל רגע יקר בעיננו מפז, כי יודעים אנו שבכל רגע נופלים חברינו הנמצאים במרחק קטן מאתנו. דומני כי דברים אלה מהוים הסטוריה שלמה של גבורה נפלאה. ברגע זה שרק מעלינו פגז של תותח ולכן אני נאלץ להפסיק כדי לקחת את אנשי.
אסים בשלום ובבקשה שתמשיכו בשלכם כי כל לירה שנשלחת מאתכם תגיע אלינו בצורת אוירון או תותח שלהם אנו מחכים בכליון עינים כדי להשיב מלחמה שערה.
היה שלום ואל דאגה
בנך אוהבך אמנון