אוֹצָרוֹת
1948 20 במרץ

אמנון כותב לאביו שבדרום אמריקה על המלחמה ועל כאבו על הנופלים

אמנון חביב קיבוץ דליה פורסם על ידי מערכת אוצרות
אמנון חביב וחבריו לקורס מ"כים בקיבוץ דליה, 1948 (מתוך ספרו לזכרו שהוציאה המשפחה)

כתב היד

2 דפי המכתב

סיפור רקע

אמנון חביב, שבתחילת מלחמת העצמאות שהה בקיבוץ דליה בקורס מפקדי כיתות של הפלמ"ח, כותב לאביו זרובבל, העושה בשליחות גיוס כספים בדרום אמריקה מטעם היישוב. במכתבו שזורים דיווחים על המציאות הקשה בארץ שבה מדי יום נהרגים רבים כל כך מחבריו הלוחמים בצד מחשבות עגומות על תמונת המציאות הרחבה יותר של הפוליטיקה הבין-לאומית: "הנה אתה חושב שסוף סוף מכירים בך ובזכותך לחיות ככל עם ופתאום טרח! הכול נהפך לעפר ואפר..." הוא מסיים את מכתבו בדברי עידוד לאביו שימשיך בפעולתו "כי זה הדבר היחידי הנותן לנו אפשרות להחזיק מעמד, " ומבטיח כי "כל מכה שאנו מקבלים רק מגבירה בנו את הרצון להמשיך ולהשיג את המבוקש". מקור המכתב: ארכיון היסטורי - מוזיאון ראשון לציון. התמונה באדיבות המשפחה.

אמנון חביב, שבתחילת מלחמת העצמאות שהה בקיבוץ דליה בקורס מפקדי כיתות של הפלמ"ח, כותב לאביו זרובבל, העושה בשליחות גיוס כספים בדרום אמריקה מטעם היישוב. במכתבו שזורים דיווחים על המציאות הקשה בארץ שבה מדי יום נהרגים רבים כל כך מחבריו הלוחמים בצד מחשבות עגומות על תמונת המציאות הרחבה יותר של הפוליטיקה הבין-לאומית: "הנה אתה חושב שסוף סוף מכירים בך ובזכותך לחיות ככל עם ופתאום טרח! הכול נהפך לעפר ואפר..." הוא מסיים את מכתבו בדברי עידוד לאביו שימשיך בפעולתו "כי זה הדבר היחידי הנותן לנו אפשרות להחזיק מעמד," ומבטיח כי "כל מכה שאנו מקבלים רק מגבירה בנו את הרצון להמשיך ולהשיג את המבוקש". מקור המכתב: ארכיון היסטורי - מוזיאון ראשון לציון. התמונה באדיבות המשפחה.

כתב היד

עמוד 1/2

שבת – ט' אדר ב' תש"ח 20.3.48

אבא יקירי!
נמצאים אצלי ארבעה ממכתביך, שנים שקבלתי בשבוע שעבר ושנים שקבלתי השבוע.
כותב אתה באחד מהם: "מתי סוף סוף נשמע משהו מעודד מניו יורק או מלונדון"… והנה
הבוקר שמענו משהו לגמרי לא מעודד, שאמריקה נסוגה מתכנית החלוקה. כנראה שאסור
להיות אופטימיסט בעולם הזה. הנה אתה חושב שסוף סוף מכירים בך ובזכותך לחיות ככל
עם ופתאֹם טְרַח!… הכל נהפך לעפר ואפר, אין הבטחות ואין הכרות, מה שהיה
או מה שנאמר אלה דברים ישנים וההסטוריה מתגלגלת שוב לאחור בכמה חדשים
ושוב אנו עומדים מבלי דעת אנה לפנות. על מה נלחמים אנו, ולשם מה נופלים בכל
יום ויום עשרות ממיטב בחורינו, כולם אוהבי חיים וחפש כמונו? כן, ידוע,
הם נופלים לשם הקמת המדינה, הם מותרים על חפשם וחייהם למען השיג חופש לאחיהם
והנה בא איזה סינטור או נשיא, ובשביל איזה שהוא אינטרס או משהו אחר בארצות
ערב, ומבטל במחי יד את כל אשר נרכש בדם ובזיעה. כעת הרי נשארנו בודדים
לגמרי במערכה מבלי שום תמיכה או סיוע. סילבר אומר שאנו נגשים את החלוקה בעצמנו,
אולם האם יש לנו אמצעים לכך? האם נוכל, אנו הקֹמץ הקטן, לעמֹד בפני התנגדות
של מדינות חזקות ועצומות? נדמה לי שאין כל תשובה על שאלה זו והדבר היחידי
שעלינו לעשות הוא להמשיך להלחם ולהמשיך להקריב קרבנות בשביל המטרה שכנראה התרחקה
מאתנו בבת-אחת, לאחר שכבר התחילה להראות באֹפק.
ובינתיים הזמן עושה את שלו ובחורינו נופלים על כל צעד ושעל, מי בהגנה
על נקודה ומי בלווי שירות – גורל אחד לכולם. אתמול היה יום שחור כאן. נפלו כ 9
מחברינו בכביש ירושלים, כ 10 בהגנת בית-קשת, וכ 8 בעמק ליד הכפר זרעין. בשבוע
שעבר נדהמנו כאן לשמע הידיעה על הרצחו של יוסי קלימקר (בנו של דוד קלימקר מחיפה) שהיה
חבר הכשרתינו (היה פעם גם בביתנו). וכך נמשך המצב מבלי שנדע מה ילד יום.
אני כשלעצמי נמצא עדיין כאן באותוֹ מקום ואהיה כאן עוד כ 2-3 שבועות.
מקבל אני מכתבים מהבית, מהם אני יודע על הנעשה בבית ובמשפחה. רם כנראה
עסוק מאֹד עד כי אין לוֹ זמן לכתֹב ותרצה עסוקה בלימודיה, ואמא בעבודתה. מכתבים
מגיעים כעת באֹפן קבוע ומרגיעים ומעודדים אותנו. שמח אני לדעת כי מוצא
אתה שם לפעמים משהו המהנה אותך והנותן לך סיפוק, אם זאת איזה מסבה ארצי-
ישראלית בזעיר אנפין או איזה ידיעה משמחת וכיו"ב. בינתים כל המכתבים
מתקבלים עדין ממונטבידאו אולם חושבני (לפי מכתביך) שמכתבי זה ימצא אותך
כבר באיזה מקום אחר. אנא המשיכו במגבית במרץ, כי זה הדבר היחידי הנותן
לנו אפשרות להחזיק מעמד. בכסף אפשר להשיג הכל
גם בלי אידיאלים, אולם רק באידיאלים כנראה שאין להשיג
כלום, ולואי ואפשר היה להסביר זאת לאלה היושבים
שם על סיר הבשר, ואינם חושבים על שום דבר אחר.
דומני שממכתבי זה נושבת איזה רוח של
ספק, אולם אל תסיק מזה כי אנו מיואשים כאן. עד רבה
ועד רבה, כל מכה שאנו מקבלים רק מגבירה בנו את
הרצון להמשיך ולהשיג את המבוקש וכל הקרבן שנופל
כאילו דורש מאתנו זאת, ע"מ שיכיר כי לא לחנם
נפל ולא למען הבל ורעות רוח קפח את חייו.
כותב אני לך כמעט ורק על קרבנות מצדנו כך שעלול
אצלך להתקבל הרֹשם כאילו ידנו על התחתונה, אולם אין
הדבר כך. על כל אחד מאתנו שנופל נופלים כמה וכמה
מאויבנו ואין יום שלא נופלים בו כמה עשרות
מהם.

אסים הפעם בשלום ובד"ש
לאורי,
בנך אוהבך
אמנון

עמוד 2/2

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: אמנון חביב
מיקום: קיבוץ דליה
תאריך: 20.03.1948

מקבל/ת המכתב

שם: זרובבל חביב
מיקום: דרום אמריקה

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

כתב היד

עמוד 1/2

שבת – ט' אדר ב' תש"ח 20.3.48

אבא יקירי!
נמצאים אצלי ארבעה ממכתביך, שנים שקבלתי בשבוע שעבר ושנים שקבלתי השבוע.
כותב אתה באחד מהם: "מתי סוף סוף נשמע משהו מעודד מניו יורק או מלונדון"… והנה
הבוקר שמענו משהו לגמרי לא מעודד, שאמריקה נסוגה מתכנית החלוקה. כנראה שאסור
להיות אופטימיסט בעולם הזה. הנה אתה חושב שסוף סוף מכירים בך ובזכותך לחיות ככל
עם ופתאֹם טְרַח!… הכל נהפך לעפר ואפר, אין הבטחות ואין הכרות, מה שהיה
או מה שנאמר אלה דברים ישנים וההסטוריה מתגלגלת שוב לאחור בכמה חדשים
ושוב אנו עומדים מבלי דעת אנה לפנות. על מה נלחמים אנו, ולשם מה נופלים בכל
יום ויום עשרות ממיטב בחורינו, כולם אוהבי חיים וחפש כמונו? כן, ידוע,
הם נופלים לשם הקמת המדינה, הם מותרים על חפשם וחייהם למען השיג חופש לאחיהם
והנה בא איזה סינטור או נשיא, ובשביל איזה שהוא אינטרס או משהו אחר בארצות
ערב, ומבטל במחי יד את כל אשר נרכש בדם ובזיעה. כעת הרי נשארנו בודדים
לגמרי במערכה מבלי שום תמיכה או סיוע. סילבר אומר שאנו נגשים את החלוקה בעצמנו,
אולם האם יש לנו אמצעים לכך? האם נוכל, אנו הקֹמץ הקטן, לעמֹד בפני התנגדות
של מדינות חזקות ועצומות? נדמה לי שאין כל תשובה על שאלה זו והדבר היחידי
שעלינו לעשות הוא להמשיך להלחם ולהמשיך להקריב קרבנות בשביל המטרה שכנראה התרחקה
מאתנו בבת-אחת, לאחר שכבר התחילה להראות באֹפק.
ובינתיים הזמן עושה את שלו ובחורינו נופלים על כל צעד ושעל, מי בהגנה
על נקודה ומי בלווי שירות – גורל אחד לכולם. אתמול היה יום שחור כאן. נפלו כ 9
מחברינו בכביש ירושלים, כ 10 בהגנת בית-קשת, וכ 8 בעמק ליד הכפר זרעין. בשבוע
שעבר נדהמנו כאן לשמע הידיעה על הרצחו של יוסי קלימקר (בנו של דוד קלימקר מחיפה) שהיה
חבר הכשרתינו (היה פעם גם בביתנו). וכך נמשך המצב מבלי שנדע מה ילד יום.
אני כשלעצמי נמצא עדיין כאן באותוֹ מקום ואהיה כאן עוד כ 2-3 שבועות.
מקבל אני מכתבים מהבית, מהם אני יודע על הנעשה בבית ובמשפחה. רם כנראה
עסוק מאֹד עד כי אין לוֹ זמן לכתֹב ותרצה עסוקה בלימודיה, ואמא בעבודתה. מכתבים
מגיעים כעת באֹפן קבוע ומרגיעים ומעודדים אותנו. שמח אני לדעת כי מוצא
אתה שם לפעמים משהו המהנה אותך והנותן לך סיפוק, אם זאת איזה מסבה ארצי-
ישראלית בזעיר אנפין או איזה ידיעה משמחת וכיו"ב. בינתים כל המכתבים
מתקבלים עדין ממונטבידאו אולם חושבני (לפי מכתביך) שמכתבי זה ימצא אותך
כבר באיזה מקום אחר. אנא המשיכו במגבית במרץ, כי זה הדבר היחידי הנותן
לנו אפשרות להחזיק מעמד. בכסף אפשר להשיג הכל
גם בלי אידיאלים, אולם רק באידיאלים כנראה שאין להשיג
כלום, ולואי ואפשר היה להסביר זאת לאלה היושבים
שם על סיר הבשר, ואינם חושבים על שום דבר אחר.
דומני שממכתבי זה נושבת איזה רוח של
ספק, אולם אל תסיק מזה כי אנו מיואשים כאן. עד רבה
ועד רבה, כל מכה שאנו מקבלים רק מגבירה בנו את
הרצון להמשיך ולהשיג את המבוקש וכל הקרבן שנופל
כאילו דורש מאתנו זאת, ע"מ שיכיר כי לא לחנם
נפל ולא למען הבל ורעות רוח קפח את חייו.
כותב אני לך כמעט ורק על קרבנות מצדנו כך שעלול
אצלך להתקבל הרֹשם כאילו ידנו על התחתונה, אולם אין
הדבר כך. על כל אחד מאתנו שנופל נופלים כמה וכמה
מאויבנו ואין יום שלא נופלים בו כמה עשרות
מהם.

אסים הפעם בשלום ובד"ש
לאורי,
בנך אוהבך
אמנון

עמוד 2/2

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: אמנון חביב
מיקום: גבר-עם
תאריך: 1948-05-22

מקבל/ת המכתב

שם: זרובבל חביב
מיקום: דרום אמריקה

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye

תפריט נגישות