תרגום שהתקבל מן המשפחה:

9.11.42
מיריליין אהובתי!
מאז שאסתר עזבה יש לי צורך לכתוב לך. רציתי לספר לך על כך בעצמי, אבל כשאבא ראה שדחיתי מיום אחד לשני, הוא כתב לך בעצמו. לא קראתי את המכתב שלו. הוא בדרך כלל כותב בזמן העבודה ושם את המעטפה בתיבת דואר, כך שאינני יודעת עד כמה פירט לך לגבי הרגשתנו. הוא בדרך כלל כותב די מאופק כך שהסכנה שאכתוב אותו דבר לא גדולה.
ביום ג' 20 בחודש, טלפנה לי אסתר למקום העבודה. הפסקתי מיד את העבודה כדי לא להפסיד את ההכנות. נשארתי די שקטה וניסיתי בזמן הקצר הזה לעשות את הדבר הנכון. היא הביאה את הניירות בשביל שלושתנו. כאשר בן משפחה אחד מקבל הודעה ברור שגם יתר בני המשפחה יילקחו ויישלחו החוצה.
פעם הייתה לי עזרה בבית, גם בתיקונים וגם בתפירה, לצערי בגלל העבודה והמחלה לא הכול בבית כמו שצריך.
למחרת, אחרי שמסרנו את הניירות, שמע אבא שהנסיעה של אסתר בטוחה. שלנו לעומת זאת בספק. עכשיו זה הדבר הכי קשה בשבילי. את מכירה את אסתר, היא לא השתנתה בשלוש השנים האחרונות, את יודעת כמה מעט ביטחון עצמי יש לה. היה נראה לי בלתי אפשרי לתת לה ללכת לבד. רציתי להיות יחד איתה, אבל המכרים המעטים שנותרו לנו כאן, ובמיוחד אבא, דיברו אתי בתקיפות לעזוב את זה. הסיבה העיקרית היא שממילא לא היינו נשארים ביחד. ובמצב הבריאות שלי, כל יום להישאר כאן הוא עדיף. אני כל כך מצטערת על אסתר, שהיא בסוף עשתה את זה ולא עמדה על כך שנבוא איתה. לא צריך הרבה דמיון כדי להבין כמה שיהיה לה קשה.
18.11.42
המכתב שהתחלתי נשאר כאן עד עכשיו ואני מנסה שוב להמשיך אותו. עד יום שישי בערב לא היה בטוח אם כולנו צריכים ללכת או רק אסתר. גם לזה היו צריכים להכין אותנו. אחר כך הגיע מכתב קצר שהודיע לנו שרק אסתר צריכה להתייצב בשבת אחר הצהריים. עד הרגע האחרון אסתר קיוותה שאנחנו נלך איתה. היא הייתה מאוד לא מאושרת וניסתה לא להראות את זה ואני סבלתי מזה מאוד. באריזה עבורה הייתה לי עבודה עד הרגע האחרון. בגלל שעבורי אני לא צריכה כרגע להכין בגדים יכולתי לתת לה את הבגדים החמים שלי. גם את מעיל החורף הכחול שלי, שהוא יותר חם מהמעיל שלה על אף שהוא לא חדש במיוחד. גם את הפולובר שלך היא לקחה איתה. היא נעלה נעליים של גברים שיש להן שרוכים ולקחה אתה נעלי בית.
ליווינו אותה עד למקום האיסוף שנמצא לא רחוק מאתנו. עד לשם היה מותר ללכת אתה. הפרדה הייתה צריכה להיות מהירה, מה שאולי היה עדיף. ההרגשה עצובה. כשחזרנו יכולתי להבין עד כמה.
אנחנו נזכרנו איך שאותך ואת חנו'ש ליווינו כאשר אתן עזבתן, אבל זה בכל זאת היה אחרת. עכשיו אנחנו צריכים אורך רוח. אם לא נשמע ממנה הרבה זמן נוכל רק לקוות ולבקש מה' שיגן עליה.
קצת נרגענו כששמענו מכמה מכרים של אבא שעזרו בנסיעה וכולם אמרו לנו שאסתר הייתה בהחלט במצב טוב. משפחת קופקינס מאוד עזרה לה, ועזר לי לשמוע שהם הלכו איתה. גם עובדה זו לא ידענו בבירור עד הסוף.
גברת יעקוב וחנה אופנהיימר שהייתה גננת איתה, ואחותה של חנה שהייתה מטפלת, היו יחד אתה במחלקה אחת.
העובדות האלה עזרו לי לעבור את ההתרגשות בלי דמעות ושוב למצוא את האיזון שלי.
ביום ב' אחרי הצהריים ב-26.10 הם נסעו.
מיום ג' הלכתי שוב לעבודה שהפסקתי ליום וחצי. בתוך כל ההתרגשות שלומי די בסדר. העבודה בבית בלי עזרה בשעות הערב המעטות שיש לי חוץ מבישול, קניות ורחיצת כלים, מה שתמיד חוזר על עצמו, קשה עבורי. הייתי רוצה שיישאר לי זמן לכתיבה ולתיקונים. מתוך ניסיון שלי חשוב לשמור על הדברים במצב תקין. כיוון שנתנו לאסתר את הגרביים הכי טובים, אני רוצה לדאוג לשאר החפצים במצב טוב. אבל אני לא מספיקה לעשות זאת.
אף על פי שנותרו לנו מעט חברים, יש בכל זאת כמה שמבקרים. ביום שבת בערב אלה וקסמן ביקרה אצלנו. האם כתבתי לך שהיא עברה לכאן לפני כמה חודשים וגם עובדת כאן? ביום א' וגם לפעמים ביום ד' מרטה באה לביקור.
עכשיו אני רוצה ללכת לישון. הבטחתי לאסתר לטפל בעצמי אם אני נשארת ולא מצטרפת אליה. מחר אסיים לכתוב. לילה טוב להיום.