1992, פריס.
לגברת רחל גיסין שלום רב,
ושלום על ישראל.
מוטב היה לו יכולתי לשבת מולך ולשוחח על הזמנים ההם, אבל זה דבר לא אפשרי מפני מצב בריאותי וגילי.
נפגשתי עם גב' סזולד [סאלד] בשנת 1912 כשהגיעה לארץ, ליפו עם קבוצה של 12 'נורסעס' [אחיות באנגלית – nurses] יהודיות מאמריקה.
כל המושב של ראשון [לציון] נסעו לראות את זה על חוף יפו.
כל הקהל הרים [הריע] בקול אחד: 'ברוכים הבאים גב' סזולד ו-12 שוועסטערס [אחיות בגרמנית] ליסוד הדסה."
אז יסדו את בית ספר 'שפיה' על הר הכרמל כמו בית מושב עובדים.
בשנת 1932 [כנראה, בשנת 1930], גברת סזולד באה לאסיפה בטרוי [עיירה בצפון מדינת ניו-יורק, בה הוא התגורר רוב ימיו] ואז נפגשתי אתה בנוגע עניין דחוף מאוד לי. אחד מאחי התאלמן, ונשאר עם ארבעה ילדים קטנים. לא היה שום עוזר לעניין, חוץ מאימי האלמנה ובלי כל אמצעים. בקושי עלה לי להיפגש אתה, אבל הצלחתי לדבר אתה בסוף, ואחרי שהיא שמעה את הספור בעצב, היא פנתה אלי שאכתוב אליה לירושלים והבטיחה לענות לי בעניין…אחרי זמן קצר קבלתי מכתב מגברת פוחשבסקי [כנראה הסופרת נחמה פוחצ'בסקי], שגרה לא רחוק מבית המרקחת [בראשון לציון, שבו הוא עבד כעוזר רוקח בתקופת מלחמת העולם הראשונה] ושהכירה אותי היטב, שקיבלה מכתב ממשרד הדסה, ומגברת סזולד ואפשר יהיה לקבל [לכפר ילדים מאיר שפיה] רק שני הילדים היותר מבוגרים, בני 5-6 שנים.
מובן שזה היה כמו מתן מן השמיים. לא שכחתי את זה עד היום. אשתי, עליה השלום, היתה פעילה הרבה [עבור ארגון הנשים 'הדסה'] ואנו גם כן בתמיכה סוציאלית וכספית.
בשנת 1932 הפלגתי לארץ לבקר את אמי ואת יתר בני משפחתי. על הספינה הכרתי שתי אחיות של גברת סזולד מבולטימור שנסעו לבקר את אחותם, הנרייטה.
דרך אגב סיפרתי להן את כל ההיסטוריה שלי והעזרה שקיבלתי מאחותם, ובקשתי מהם שהיה ברצוני לבקר את אחותם ולהודות לה על כל מה שעזרה לי בנוגע לילדים בשפיה. כעבור איזה ימים קיבלתי הזמנה משם, מסזולד ואחיותיה שאבוא לירושלים להשתתף אתם בארוחת צהרים, במלון שלא קיים עתה, שררה […], הייתי שם אצלה יומיים והודיתי בתרומה יפה למוסד 'הדסה'.
שלום רב לכם.
זהו סוף הסיפור.
זלמן בוקסר.