אוֹצָרוֹת
1992 01 בינואר

בגיל 92 מספר זלמן בוקסר זיכרונות הנוגעים להנרייטה סאלד ולפעילותה בהדסה ובעליית הנוער

זלמן בוקסר פריז פורסם על ידי Shira Mayerson

כתב היד

2 דפי המכתב

סיפור רקע

זלמן בוקסר שנולד בשנת 1900, וחי רוב ימיו בארה"ב, ניזכר בגיל 92 באירוע חשוב ומשמעותי, כנראה, עבור היישוב היהודי בכלל ועבור אנשי המושבה ראשון לציון בפרט. הכוונה היא להגעת אחיות הדסה הראשונות מאמריקה עם מנהיגתן הנרייטה סאלד, והבאת בשורה חדשה של ראשית הבראת העם היושב בארצו. יתכן שזלמן בוקסר נכח באירוע קבלת הפנים לאחיות הדסה, המתואר במכתב ויתכן שהוא שמע עליו, בלבד. בכל מקרה היה זה כנראה חלק מן 'הזיכרון הקולקטיבי' של בני זמנו שנחרט בזיכרונו כילד ותואר באופן ציורי וחי כעבור כשמונים שנה!! בשונה מן המסר הברור והחד של משמעות תאור האירוע, הפרטים היו שגויים. הדסה שלחה אחיות רק בשנת 1913 ולא בשנת 1912. הדסה שלחה שתי אחיות ולא שתים עשרה. הנרייטה סולד הגיעה לארץ ישראל כמנהיגת הדסה בשנת 1920 ולא בשנת 1912, בה נוסד הארגון בעיר ניו

זלמן בוקסר שנולד בשנת 1900, וחי רוב ימיו בארה"ב, ניזכר בגיל 92 באירוע חשוב ומשמעותי, כנראה, עבור היישוב היהודי בכלל ועבור אנשי המושבה ראשון לציון בפרט. הכוונה היא להגעת אחיות הדסה הראשונות מאמריקה עם מנהיגתן הנרייטה סאלד, והבאת בשורה חדשה של ראשית הבראת העם היושב בארצו. יתכן שזלמן בוקסר נכח באירוע קבלת הפנים לאחיות הדסה, המתואר במכתב ויתכן שהוא שמע עליו, בלבד. בכל מקרה היה זה כנראה חלק מן 'הזיכרון הקולקטיבי' של בני זמנו שנחרט בזיכרונו כילד ותואר באופן ציורי וחי כעבור כשמונים שנה!! בשונה מן המסר הברור והחד של משמעות תאור האירוע, הפרטים היו שגויים. הדסה שלחה אחיות רק בשנת 1913 ולא בשנת 1912. הדסה שלחה שתי אחיות ולא שתים עשרה. הנרייטה סולד הגיעה לארץ ישראל כמנהיגת הדסה בשנת 1920 ולא בשנת 1912, בה נוסד הארגון בעיר ניו יורק. *** שאר המכתב נוגע למעשה צדקה של סאלד אשר על פי בקשת מר בוקסר, שפגש אותה בארה"ב וסיפר לה על אחיו שהתאלמן, היא דאגה לשנים מתוך ארבעת היתומים שנותרו ללא אם. בזכותה הם התקבלו לכפר הילדים מאיר שפיה, אשר בכרמל, שם הם גדלו. זמן לא רב לאחר מכן מר בוקסר הגיע לארץ ישראל, נפגש פעם נוספת עם גב' סאלד הודה לה והגיש תרומה ל'הדסה', הארגון שהיא ייסדה והובילה. הערה: התוספות וההערות בסוגריים מרובעים הן שלי – נירה ברטל.

כתב היד

עמוד 1/2

1992, פריס.
לגברת רחל גיסין שלום רב,
ושלום על ישראל.
מוטב היה לו יכולתי לשבת מולך ולשוחח על הזמנים ההם, אבל זה דבר לא אפשרי מפני מצב בריאותי וגילי.
נפגשתי עם גב' סזולד [סאלד] בשנת 1912 כשהגיעה לארץ, ליפו עם קבוצה של 12 'נורסעס' [אחיות באנגלית – nurses] יהודיות מאמריקה.
כל המושב של ראשון [לציון] נסעו לראות את זה על חוף יפו.
כל הקהל הרים [הריע] בקול אחד: 'ברוכים הבאים גב' סזולד ו-12 שוועסטערס [אחיות בגרמנית] ליסוד הדסה."
אז יסדו את בית ספר 'שפיה' על הר הכרמל כמו בית מושב עובדים.
בשנת 1932 [כנראה, בשנת 1930], גברת סזולד באה לאסיפה בטרוי [עיירה בצפון מדינת ניו-יורק, בה הוא התגורר רוב ימיו] ואז נפגשתי אתה בנוגע עניין דחוף מאוד לי. אחד מאחי התאלמן, ונשאר עם ארבעה ילדים קטנים. לא היה שום עוזר לעניין, חוץ מאימי האלמנה ובלי כל אמצעים. בקושי עלה לי להיפגש אתה, אבל הצלחתי לדבר אתה בסוף, ואחרי שהיא שמעה את הספור בעצב, היא פנתה אלי שאכתוב אליה לירושלים והבטיחה לענות לי בעניין…אחרי זמן קצר קבלתי מכתב מגברת פוחשבסקי [כנראה הסופרת נחמה פוחצ'בסקי], שגרה לא רחוק מבית המרקחת [בראשון לציון, שבו הוא עבד כעוזר רוקח בתקופת מלחמת העולם הראשונה] ושהכירה אותי היטב, שקיבלה מכתב ממשרד הדסה, ומגברת סזולד ואפשר יהיה לקבל [לכפר ילדים מאיר שפיה] רק שני הילדים היותר מבוגרים, בני 5-6 שנים.
מובן שזה היה כמו מתן מן השמיים. לא שכחתי את זה עד היום. אשתי, עליה השלום, היתה פעילה הרבה [עבור ארגון הנשים 'הדסה'] ואנו גם כן בתמיכה סוציאלית וכספית.
בשנת 1932 הפלגתי לארץ לבקר את אמי ואת יתר בני משפחתי. על הספינה הכרתי שתי אחיות של גברת סזולד מבולטימור שנסעו לבקר את אחותם, הנרייטה.
דרך אגב סיפרתי להן את כל ההיסטוריה שלי והעזרה שקיבלתי מאחותם, ובקשתי מהם שהיה ברצוני לבקר את אחותם ולהודות לה על כל מה שעזרה לי בנוגע לילדים בשפיה. כעבור איזה ימים קיבלתי הזמנה משם, מסזולד ואחיותיה שאבוא לירושלים להשתתף אתם בארוחת צהרים, במלון שלא קיים עתה, שררה […], הייתי שם אצלה יומיים והודיתי בתרומה יפה למוסד 'הדסה'.
שלום רב לכם.
זהו סוף הסיפור.
זלמן בוקסר.

עמוד 2/2

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: זלמן בוקסר
מיקום: פריז
תאריך: 01.01.1992

מקבל/ת המכתב

שם: רחל גיסין
מיקום: ראשון לציון

כתב היד

עמוד 1/2

1992, פריס.
לגברת רחל גיסין שלום רב,
ושלום על ישראל.
מוטב היה לו יכולתי לשבת מולך ולשוחח על הזמנים ההם, אבל זה דבר לא אפשרי מפני מצב בריאותי וגילי.
נפגשתי עם גב' סזולד [סאלד] בשנת 1912 כשהגיעה לארץ, ליפו עם קבוצה של 12 'נורסעס' [אחיות באנגלית – nurses] יהודיות מאמריקה.
כל המושב של ראשון [לציון] נסעו לראות את זה על חוף יפו.
כל הקהל הרים [הריע] בקול אחד: 'ברוכים הבאים גב' סזולד ו-12 שוועסטערס [אחיות בגרמנית] ליסוד הדסה."
אז יסדו את בית ספר 'שפיה' על הר הכרמל כמו בית מושב עובדים.
בשנת 1932 [כנראה, בשנת 1930], גברת סזולד באה לאסיפה בטרוי [עיירה בצפון מדינת ניו-יורק, בה הוא התגורר רוב ימיו] ואז נפגשתי אתה בנוגע עניין דחוף מאוד לי. אחד מאחי התאלמן, ונשאר עם ארבעה ילדים קטנים. לא היה שום עוזר לעניין, חוץ מאימי האלמנה ובלי כל אמצעים. בקושי עלה לי להיפגש אתה, אבל הצלחתי לדבר אתה בסוף, ואחרי שהיא שמעה את הספור בעצב, היא פנתה אלי שאכתוב אליה לירושלים והבטיחה לענות לי בעניין…אחרי זמן קצר קבלתי מכתב מגברת פוחשבסקי [כנראה הסופרת נחמה פוחצ'בסקי], שגרה לא רחוק מבית המרקחת [בראשון לציון, שבו הוא עבד כעוזר רוקח בתקופת מלחמת העולם הראשונה] ושהכירה אותי היטב, שקיבלה מכתב ממשרד הדסה, ומגברת סזולד ואפשר יהיה לקבל [לכפר ילדים מאיר שפיה] רק שני הילדים היותר מבוגרים, בני 5-6 שנים.
מובן שזה היה כמו מתן מן השמיים. לא שכחתי את זה עד היום. אשתי, עליה השלום, היתה פעילה הרבה [עבור ארגון הנשים 'הדסה'] ואנו גם כן בתמיכה סוציאלית וכספית.
בשנת 1932 הפלגתי לארץ לבקר את אמי ואת יתר בני משפחתי. על הספינה הכרתי שתי אחיות של גברת סזולד מבולטימור שנסעו לבקר את אחותם, הנרייטה.
דרך אגב סיפרתי להן את כל ההיסטוריה שלי והעזרה שקיבלתי מאחותם, ובקשתי מהם שהיה ברצוני לבקר את אחותם ולהודות לה על כל מה שעזרה לי בנוגע לילדים בשפיה. כעבור איזה ימים קיבלתי הזמנה משם, מסזולד ואחיותיה שאבוא לירושלים להשתתף אתם בארוחת צהרים, במלון שלא קיים עתה, שררה […], הייתי שם אצלה יומיים והודיתי בתרומה יפה למוסד 'הדסה'.
שלום רב לכם.
זהו סוף הסיפור.
זלמן בוקסר.

עמוד 2/2

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: חיים יפה
מיקום: פאיד, מצרים
תאריך: 1973-11-18

מקבל/ת המכתב

שם: רחל גיסין
מיקום: ראשון לציון
close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye

תפריט נגישות