אל הילדים הנחמדים והטובים,
יהושע ואורי!
אמא כתבה לי שהנכם ילדים טובים, כותבים לי מכתבים ולכן גם אני אכתוב לכם.
חבל מאוד שאתם כל כך רחוקים מפה. כאן מזג אויר כל כך יפה, השמש זורחת כל היום, יש
הרבה מאוד פרחים ביער ובחצר בין הסלעים; רקפות, כלניות, ועוד ועוד, הרבה מאוד, ואין מי
שיקטוף אותם. החברים כולם עובדים או שומרים ואין להם פנאי לכך.
גם הנדנדות בחצר הילדים עומדות בלי תנועה, פשוט, אין מי שירצה ללכת להתנדנד,
וזה נראה כל כך עצוב. גם הצעצועים והקוביות בחדר עומדים בפינה ומתביישים שהם נשארו
כאן וכל הילדים נסעו. הם מרגישים את עצמם מיותרים. והארון הקטן, והתמונה עם החתולים
הנחמדים עומדים להם מרוגזים בפינת החדר, כי אף אחד אינו בא אליהם, אינו מדבר איתם
וגם אינו משחק איתם. לגמרי שכחתם כבר, איך זורקים את הכדור האדום לתוך הבריכה ואת
הכדור הלבן על הגג של בית הספר, ועוד הרבה דברים קטנים וגדולים שעשיתם כאן.
אך אין דבר, יודע אני שלא אתם אשמים בכך. רציתם רק קצת לנסוע לירושלים
ועכשיו אין לכם אוטו "אגד" שתוכלו לחזור. אך אל תדאגו, בעוד כמה שבועות אפשר יהיה
שוב פעם לנסוע – יכול להיות שזה יהיה "אוטו טאכסי" או אפילו "אוטו טנדר" ותחזרו הביתה.
אתם יודעים ילדים. עוד מעט יהיה פורים. הגידו לאמא שתאפה לכם אזני-המן ותתן
לכם וגם תלביש אתכם יפה – כמו שעושים בפורים – ותעשו תמונות יפות ותשלחו לאבא,
לסבא ולסבתא ועוד. עוד משהו ילדים, סבתא תבוא עוד מעט מאמריקה ותביא לכם הרבה
צעצועים יפים. ועכשיו הרבה נשיקות מאבא.