אוֹצָרוֹת
2024 25 ביולי

בימים הראשונים למלחמת יום הכיפורים עמי נמצא עם הגדוד בכוננות בצפון ושומע בקשר על הקרבות ברמת הגולן

עמי זילברשטיין גבול הצפון פורסם על ידי אורלי אילני
עמנואל זילברשטיין (מימין) במוצב ברמת הגולן

כתב היד

3 דפי המכתב

סיפור רקע

עמנואל (עמי) זילברשטיין כותב לאורה אשתו בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. גדוד המילואים שלו נמצא בכוננות בצפון, ובזמן שהם ממתינים הם מאזינים לרשת הקשר ושומעים את הדיווחים על הקרבות ברמת הגולן. תדרי הקשר של הסורים ושל צה"ל הם על אותו גל, וכך הם יכולים להאזין לאירועים מנקודת המבט של שני הצדדים הלוחמים. עמי נולד בבת ים בשנת 1935 וגדל בתל אביב. הוא שירת בחטיבת הנח"ל, סיים לימודי הנדסה בטכניון והיה בוגר המחזור הראשון של בית הספר הגבוה לטקסטיל "שנקר". עמי גם לימד ב"שנקר" ובהמשך הצטרף למפעל הטקסטיל המשפחתי וכן עסק בבנייה. את אורה פגש עמי בזמן השירות בנח"ל בקיבוץ תל קציר. בפרוץ המלחמה גויס עמי למילואים ונלחם בחזית הצפון. בבית בהרצלייה נותרה אורה עם שלושת ילדיהם: אלון בן 11, יונת בת 8 ואלה בת 3. לאחר המלחמה נולד בנם יואל. אורה היא ד"ר אורה

עמנואל (עמי) זילברשטיין כותב לאורה אשתו בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. גדוד המילואים שלו נמצא בכוננות בצפון, ובזמן שהם ממתינים הם מאזינים לרשת הקשר ושומעים את הדיווחים על הקרבות ברמת הגולן. תדרי הקשר של הסורים ושל צה"ל הם על אותו גל, וכך הם יכולים להאזין לאירועים מנקודת המבט של שני הצדדים הלוחמים. עמי נולד בבת ים בשנת 1935 וגדל בתל אביב. הוא שירת בחטיבת הנח"ל, סיים לימודי הנדסה בטכניון והיה בוגר המחזור הראשון של בית הספר הגבוה לטקסטיל "שנקר". עמי גם לימד ב"שנקר" ובהמשך הצטרף למפעל הטקסטיל המשפחתי וכן עסק בבנייה. את אורה פגש עמי בזמן השירות בנח"ל בקיבוץ תל קציר. בפרוץ המלחמה גויס עמי למילואים ונלחם בחזית הצפון. בבית בהרצלייה נותרה אורה עם שלושת ילדיהם: אלון בן 11, יונת בת 8 ואלה בת 3. לאחר המלחמה נולד בנם יואל. אורה היא ד"ר אורה נחמה זילברשטיין, נינת הסופרת נחמה פוחצ'בסקי. אורה נולדה ברמת גן, גדלה בתל אביב ובקיבוץ גבעת השלושה וכן בראשון לציון אצל סבה וסבתה עשהאל ועדה פוחצ'בסקי. אורה שירתה בצה"ל בתפקיד עורכת פרסומי מטכ"ל אמ"ן ובהמשך עסקה בהוראה, בכתיבה ובעריכה בתחום תורת התקשורת ומדעי הטבע. היא הייתה גם אחראית על שידורי המדעים בטלוויזיה החינוכית. אורה כותבת פרוזה ושירה בשם העט "אורה עשהאל".

כתב היד

עמוד 1/3

[עמ' 1]
אורהלה שלי!
עכשיו כשיש לי על מה לכתוב אני יכול פחות לכתוב לכל אחד
מכם בנפרד ולאמר לו מה אני מרגיש וחושב. לך כמובן
בהיסתיגות כדי שלא תוכלי לשמור גם מכתב זה אחר כך ולהשתמש
גם בו נגדי או לשכוח היכן הוא ולהתחמם לאור הזיכרונות.
חלק גדול במלחמה הזו באמת לא נטלנו. אנחנו בכוננות כל
הזמן מאז שגויסנו וחומשנו וזה הכל. [קטע מחוק]
כשהיינו מעל "אלומות" ראינו ממול מקבר המשוררת
רחל ועד לקיבוץ בו הייתי מזכיר פנים שי[י]רה אחת גדולה שזהרה
באור האדום של פנסים אחוריים ואחר כך משם ראינו לכוון ההפוך
שי[י]רות נוספות באור פנסים קדמיים מלא, כך שנראה היה כי
חצי עם ישראל נמצא כאן. בלילה בין ראשון ושני ישנו 3
ק"מ צפונה לקיבוץ בו הייתי בנח"ל. למחרת עלינו למעלה
ומאז אנחנו כאן. בכוננות איומה מחומשים עד צווארנו ולא
עושים כלום כך שבאמת אין לך מה לדאוג. כל היום אנחנו
מקשיבים לרדיו בתקווה שבין כל ההודעות של "נולד לך" או
"אמא בריאה" וכו' יודיע משהו למשל: "לחייל X – אשתך y
נכנסה להריון – מודיע השכן המבצע" או משהו דומה.
אבל לאף אחד לא נשאר מספיק חוש הומור כנראה בשביל זה.
[עמוד 2]
מה שכן עשינו אתמול כל היום זה להאזין בקשר לקרבות
שנערכו מסביבנו. למזל, וזה באמת מזל לא נורמלי, היתה
הרשת שלנו – של הגדולים בדיוק על אותו גל של הרשת
של הסורים ויכולנו לשמוע למקוטעין גם את הסורים וגם
את שלנו וכל ידיעה חדשה על התקלויות, חיסול רכב וכי
באה משני מקורות בזה אחר זה. זה היה מקרה כאמור
לחלוטין לא נורמלי ועדיין לא ראיתי כזאת אפילו בסרט
מתח "מתקדם" ככל שאפשר. מאלף יותר מכל מה שאמרו
היה הטון בו נאמר כל דבר, איך כל מפקד בתורו
מתרגש, מתייאש, "תופס את עצמו" מחדש וכו'. איך מפקד
גבוה יותר מעודד פיקוד שלו, נוזף בו, משבח אותו וכו'.
בעיקר לפני הסוף היה מענין לשמוע את הסורי מתחיל
להתרגש, לטעות "שכל האויב עולה עליו בדיוק" ולהתחיל לקרוא
באלחוט – "כיף תסמעני? חאוואל!" כלאמר 'איך אני נשמע? עבור'
כדי שלפחות יקבל תשובה ממשהו, שתאמר לו כי הוא אינו
לבד וכי כל האחרים לא ברחו. פירוט יבוא
מאוחר יותר בסיפורים בע"פ.
מה נשמע אצלכם? איך את מסתדרת? הלכת היום
(יום ד') ללמד? ומה עם הילדים? מה שאני יכול זה לאסוף להם
[עמוד 3]
כאן סוכריות קרב ואת זה אני עושה. אבל מה עם סוכות?
יעל ואמא באמת יבואו? ואלון – האם הוא גמר את הסוכה
יפה? ונת נתי [יונת] – שקטה מעט יותר? וללי האם היא קמה
כל בוקר עם חיוך כמו תמיד? (עד עכשיו לא קבלתי שום מכתב
אז אולי תעשי מאמץ?) ואולי הכתובת שאתם כותבים לא נכונה?
זה עכשיו ד.צ. 2554 צה"ל פלוגה ז'.
אני מסיים כי באים לקחת דאר ורק מצייר לללי תמונה
של אבא חייל עם רובה על הזחלם [רכב זחלי למחצה]
הרבה נשיקות וחיבוקים
ממני שלכם
אבא אוהב
ובעל גם כן
עמי
[איור]

עמוד 2/3
עמוד 3/3

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: עמי זילברשטיין
מיקום: גבול הצפון

מקבל/ת המכתב

שם: אורה זילברשטיין
מיקום: הרצלייה

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

כתב היד

עמוד 1/3

[עמ' 1]
אורהלה שלי!
עכשיו כשיש לי על מה לכתוב אני יכול פחות לכתוב לכל אחד
מכם בנפרד ולאמר לו מה אני מרגיש וחושב. לך כמובן
בהיסתיגות כדי שלא תוכלי לשמור גם מכתב זה אחר כך ולהשתמש
גם בו נגדי או לשכוח היכן הוא ולהתחמם לאור הזיכרונות.
חלק גדול במלחמה הזו באמת לא נטלנו. אנחנו בכוננות כל
הזמן מאז שגויסנו וחומשנו וזה הכל. [קטע מחוק]
כשהיינו מעל "אלומות" ראינו ממול מקבר המשוררת
רחל ועד לקיבוץ בו הייתי מזכיר פנים שי[י]רה אחת גדולה שזהרה
באור האדום של פנסים אחוריים ואחר כך משם ראינו לכוון ההפוך
שי[י]רות נוספות באור פנסים קדמיים מלא, כך שנראה היה כי
חצי עם ישראל נמצא כאן. בלילה בין ראשון ושני ישנו 3
ק"מ צפונה לקיבוץ בו הייתי בנח"ל. למחרת עלינו למעלה
ומאז אנחנו כאן. בכוננות איומה מחומשים עד צווארנו ולא
עושים כלום כך שבאמת אין לך מה לדאוג. כל היום אנחנו
מקשיבים לרדיו בתקווה שבין כל ההודעות של "נולד לך" או
"אמא בריאה" וכו' יודיע משהו למשל: "לחייל X – אשתך y
נכנסה להריון – מודיע השכן המבצע" או משהו דומה.
אבל לאף אחד לא נשאר מספיק חוש הומור כנראה בשביל זה.
[עמוד 2]
מה שכן עשינו אתמול כל היום זה להאזין בקשר לקרבות
שנערכו מסביבנו. למזל, וזה באמת מזל לא נורמלי, היתה
הרשת שלנו – של הגדולים בדיוק על אותו גל של הרשת
של הסורים ויכולנו לשמוע למקוטעין גם את הסורים וגם
את שלנו וכל ידיעה חדשה על התקלויות, חיסול רכב וכי
באה משני מקורות בזה אחר זה. זה היה מקרה כאמור
לחלוטין לא נורמלי ועדיין לא ראיתי כזאת אפילו בסרט
מתח "מתקדם" ככל שאפשר. מאלף יותר מכל מה שאמרו
היה הטון בו נאמר כל דבר, איך כל מפקד בתורו
מתרגש, מתייאש, "תופס את עצמו" מחדש וכו'. איך מפקד
גבוה יותר מעודד פיקוד שלו, נוזף בו, משבח אותו וכו'.
בעיקר לפני הסוף היה מענין לשמוע את הסורי מתחיל
להתרגש, לטעות "שכל האויב עולה עליו בדיוק" ולהתחיל לקרוא
באלחוט – "כיף תסמעני? חאוואל!" כלאמר 'איך אני נשמע? עבור'
כדי שלפחות יקבל תשובה ממשהו, שתאמר לו כי הוא אינו
לבד וכי כל האחרים לא ברחו. פירוט יבוא
מאוחר יותר בסיפורים בע"פ.
מה נשמע אצלכם? איך את מסתדרת? הלכת היום
(יום ד') ללמד? ומה עם הילדים? מה שאני יכול זה לאסוף להם
[עמוד 3]
כאן סוכריות קרב ואת זה אני עושה. אבל מה עם סוכות?
יעל ואמא באמת יבואו? ואלון – האם הוא גמר את הסוכה
יפה? ונת נתי [יונת] – שקטה מעט יותר? וללי האם היא קמה
כל בוקר עם חיוך כמו תמיד? (עד עכשיו לא קבלתי שום מכתב
אז אולי תעשי מאמץ?) ואולי הכתובת שאתם כותבים לא נכונה?
זה עכשיו ד.צ. 2554 צה"ל פלוגה ז'.
אני מסיים כי באים לקחת דאר ורק מצייר לללי תמונה
של אבא חייל עם רובה על הזחלם [רכב זחלי למחצה]
הרבה נשיקות וחיבוקים
ממני שלכם
אבא אוהב
ובעל גם כן
עמי
[איור]

עמוד 2/3
עמוד 3/3

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: עמנואל זילברשטיין
מיקום: גבול סוריה
תאריך: 1973-11-05

מקבל/ת המכתב

שם: אורה זילברשטיין
מיקום: הרצלייה

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye

תפריט נגישות