28.4.56
שבת. "חצרים".

מיכה- שבוע טוב!
הבה ואציג את עצמי- חברת חצרים!
יום חשוב לנו היום. זה עתה נכנסתי לחדר
משיחה שנסתימה בהצבעה בעד ההצטרפות
לחצרים.
"אפילו אין מקבלים יום חופשה" אמר מישהו,
"נקום מחר לעבודה כרגיל, ומה השתנה?" מאום
לא השתנה. אין זה מפנה חד בהרגשה של אף לא
תחושת חג אבל הרגשה טובה.
השיחה שלא נמשכה זמן רב טובה היתה.
כשסכמתי אותה לפני ההצבעה יחד עם הבעת
דעתי הצגתי את הדברים האלו בשני חלקים.
מצד אחד זכורים לנו היטב ימי הדיונים
הסוערים בדגניה: מגל- גונן- חצרים. דברנו
אז על עקרונות ואידיאות, על שויון ושתוף
ויסודות וערכים. דברנו על גוף חדש וצעיר
שיבא ויביא לשנוי, על אי טמיעה במציאות שהיא
קימת ואינה כפי שהינו רוצים לראותה. מעולם
לא היינו גוף חזק, משום כך חששנו מפני ההליכה
למגל, והנה הגענו לחצרים. איש איש מצא את
מקומו בעבודה, את החדרים המרוהטי וכוס הקפה
לאחר העבודה. חברים נכנסנו מהר למעגל שליו
זה של חיי יום יום שקטים, מהר מאד נתפשו
לשגרה הטובה. תקופת הפרוש האחרונה כשהיו
הבנים בצבא והבנות במשק שברה אותם במדה
מסוימת והחלישה את כולנו. ישנה כמיהה לשגרה
זו ואין חושבים יותר על מה שהיה מרכז בשיחות
בדגניה. ספק אם השארות במסגרת ההכשרה
תוסיף לנו כח, תשיב את הערנות לבעיות
עקרוניות ולערכי יסוד. אנו חיים כאן, למעשה,
כפרטים במשק ומוטב, אם כך, שנהיה לחברים
ואף נשא בעל [בעול]. אם גם נח הרבה יותר לחיות
כך מבלי להתלבט באפן אישי בבעיות "משלהם"
של חברי הקבוץ וכי למה להכנס "עם ראש
בריא למטה [למיטה] חולה?" וכך לעומת כל אותן
מחשבות "תיאורטיות" שאנשים חושבים עליהן
וטוב שאף אמרו אותן בשיחה, נצבת
המציאות כמות [כמו] שהיא ומציאות זו אומרת:
הצטרפו!
ההחלטה נתקבלה פה אחד ויפהל'ה הביאה את
העוגות שאפתה לכבוד המאורע (שכן צפינו
את התוצאות מראש). הכל היה כל כך
בדיוק "אנחנו" וכל כך הלם אותנו. מעולם לא
הצטינו בברק חיצוני רועש וכדרכנו מאז
בהשקט, מתוך שקול הדעת ומתינות באה גם
החלטה זו היום.
הימים אצלינו עכשיו, ימים יפים הם, ימי הקציר.
מרכז ההתענינות עובר צפונה, לבריר, ובאוירה
הכללית במשק מרגשת בעונה הבוערת. המכונות,
בלי הרכב והאנשים הכל מגויסים למאמץ. כל
הטענות וכל המענות, קלקולים טעוני תקון,
תורנות מטבח נוספת, צמצום בידים עובדות
בענפים, בוז על סדר עבודה וכעס על מרכז
המשק, על הכל תשובה אחת: אחרי הקציר…
לא יהי הטנדר לחוגים בבאר-שבע, לא
יתקנו את הברז בפעוטון, לא יתפרו בגדים
חדשים, לא ולא ולא עד… לאחר הקציר.
והפלחים, הם עכשיו הרוכבים על הסוס, מהלכים
ואפם במרומים. משמגיעים הביתה בערבי שבתות,
כל מראיתם מרחוק אומרת: נו כבוד, הפלחה!
נכון, הפלחה היא אחד הענפים המרכזיים של
חצרים. בעצם הענף, וכיון שאין אצלינו עבודה
שכירה טוב לחוש כי החברים כולם שותפים
לעבודה המאומצת.
אנחנו, ברפת, עוברים את קדחת הימים הללו
עם הובלות החציר. פעמיים, שלוש פעמים ביום.
נשמעות בכביש המוביל אל המשק צפירותיו חסרות
הסבלנות של האוטו, העמוד לעיפה. שבע
הקומות המתרוממות מעל לארגז ומתקן מיוחד
לתוספת רחב, מסתכמים בחמש מאות ומעלה
חבילות למכונה. יש ובדרך עליהם להרים את חוטי
הטלפון "הנמוכים" כדי שיעבור הענק מלמטה. אינני
יודעת מה מידת הזריזות שנוקט בה אותו נהג
שלנו, אדם השער ואמיץ הלב, החומק מעינם
הפולשת של שוטרי התנועה. בחצות היום או
בחצי הלילה, לאורן של מנורות החשמל המתחרות
בירח מתמלא, או בגפות חשופים לשמש אביב
מלהטת, מתקבצים לקול הקריאה הפורקים
שנקבעו מראש, והמתבן מתמלא והולך, מתגבה
והולך וכבר אין מורידים את החבילות מן האוטו
אלא מעלים אותן והמכונה הריקה מוכנה להובלה
הבאה. החציר אינו משובח השנה. חילבה שכולה
קוצים לעגלות (אבוי לידי שהן כבר ככברה)
ובגיה-שבולת לפרות, גם כן באכות נמוכה.
קוראים לי לאסיפה והיום באמת לא
יפה לאחר. חבל שדוקא הערב עוסקת האסיפה
בדיון אישי על חבר שהפר מרות של סדר עבודה
ואולי ידחו זאת לאחר וסתם נשמח יחד הערב.
נורא היה לעבוד בשעת ארוחת הערב
בחדר האוכל. קריאות "מזל טוב" התעופפו
מעברים ולחיצות ידים, כאילו נולדנו מחדש.
הרבה שלום
מיעל.