במכתב שכתבה חנה אבן טוב מהסוכנות היהודית אל עמיתה זאב שרף, היא מסבירה את הבעיות הנגרמות מחוסר ההסברה של הנהגת היישוב

סיפור רקע
חנה אבן טוב (לבית מולנססקי) (1901--1988), פקידה בכירה בסוכנות היהודית בירושלים, כותבת לעמיתה זאב שרף (1906--1984) שמתמנה למזכיר ועדת המצב - ועדה שתפקידה היה הקמת המדינה. לצורך תפקידו עבר זאב לתל אביב, ואילו חנה עסקה בתיאומים קבועים ובהעברת ידיעות על הנעשה בירושלים הנצורה ובסביבתה. במכתב זה היא מעדכנת על פינוי מוסדות בריטיים, אך בעיקר היא מלינה על היעדר ההסברה מצד הנהגת היישוב ועל השלכות הדבר על המורל הירוד בקרב העם, ובעיקר בירושלים.
מקור המכתב: ארכיון המדינה, ג-124/41, עמ' 27 ו-29.
מקור המכתב: ארכיון המדינה, ג-124/41, עמ' 27 ו-29.
ארועי התקופה
כתב היד
ירושלים, כ"ד באד"ב [באדר ב'] תש"ח
4.4.48
זאב היקר שלום רב לך!
עכשיו, כשיש לי תקוה פחות או יותר ממשית שמכתבי זה
יגיע אליך, ברצוני לשוחח במקצת אתך לא רק על ענינים משרדיים גרידא.
אתה בודאי תאמין לי אם אגיד לך, כי קשה קשה מאוד עכשיו
לשבת בחדרנו הקטן, בקצה המסדרון, (אשר תוקן וחודש לגמרי) ולהכין
תכניות לקראת המנגנון של המדינה העברית. קשה לא רק בגלל זה שבאמת
קשה מסביב, וכל מכה פוליטית וצבאית חדשה מוסיפה מכשולים חדשים בדרכנו.
קשה גם בגלל זה שאנשים מסביבך שואלים אותך בלי הרף "האם אתם עוד
ממשיכים? האם יש עוד צורך?" וכאשר אני עונה שאמנם כן, אנו ממשיכים
ועושים את הכל כדי לקדם את הקמת המדינה – אני מרגישה מבטים של
חמלה מכוונים נגדי, וגם בת-צחוק המעידה על כך שבן-שיחי אינו מחשיב
ביותר את כוח השיפוט שלי.
ידידנו בונה שטוף פניקה. אחרי שיחתו עם בלנד בא ממש
רועד. אינני יודעת אם הוא שכנע את איש-שיחו במה שהוא, אבל שההוא
הצליח לשכנע את הד"ר שלנו כי מלחמתנו נגמרה, כי ב-16 במאי ימלוך
האמיר על א"י מירושלים, כי הצבאות האנגלו-ערביים מחכים בעמאן רק לרמז
כדי להתחיל את תהלוכת-הנצחון שלהם – זה ברור למעלה מכל ספק.
אינני מזלזלת לגמרי באפשרויות שמכינים לנו, ובמה שיכל
להיות מנת חלקנו; אולם לא יתכן כי אנחנו נשאר פה בחוסר-ידיעה גמור,
חוסר ידיעה אם ידוע לכם המצב, אם אנשינו בחו"ל יודעים על ההכנות מעבר
לנהר, וכו'. עכ"פ איש, כבונה ההולך לנהל מו"מ צריך לדעת יותר –
אחרת הורגים אותו בתיאור התמונה השחורה, ואינני יודעת אם נשאר לו
אומץ-לב להלחם הלאה בעד האינטרסים שלנו. אמרתי לו אגב, שעליו
להתראות עם גולדה ואחרים.
זהו בערך מצב-רוח סביבי.
מאידך – אני תלושה יותר מאשר תמיד מהנעשה. בסוד
הגדולים אינני באה, חברי בעבודה המשתתפים בישיבות המחלקה המדינית
לא חושבים לנחוץ לספר לי מה ששמעו מהאנשים יודעי-דבר, ואני כמובן
לא שואלת. גמרתי אומר לעשות את עבודתי בכל התנאים, אם כי לעתים
קרובות המצב בשבילי קשה מנשוא. עד עכשיו, כמובן, עוד לא זכיתי לראות
את גולדה.
אנא, זאב, אל תחשוב כי אני מתלוננת על מישהו או דורשת
משהו. כזהו המצב, ותבין שיש לפעמים צורך גם להביע מה שמצטבר בלב,
אחרת אפשר להתפוצץ.
ממך קבלתי כמה מכתבים היום, ואם כי קצרים הם ומטפלים
בענינים מסויימים מאוד, אני משתדלת לקרוא בין השיטין, וברוך תהיה בעד
כל בשורה על ענין שמתקדם, על דבר שנרכש. אין לך מושג איזה מקור של
עידוד זה מהווה.
אינני יכולה להבין איך ההנהלה שלנו משאירה את הישוב
בלי מלה של הסברה. הרי במשך כל השבועות האחרונים לא נשמעה מלה
ממנה, ואם בשביל תל-אביב וכל שטח המדינה זה רע, הרי בשביל
ירושלים הנצורה זה רע שבעתיים. ישוב יהודי המונה יותר ממאה אלף
אנשים הנמצא במצב הכי קשה מכל יתר המקומות – אינו שומע שום מלה
של ברכה, של עידוד, של הרגעה, איפה היא מחלקת ההסברה שלנו?
איפה הדַבָּרים? הרי העם מרגיש כאילו זנחנוהו!
הידיעה על מושב הועה"פ [הוועד הפועל] אשר יימשך מ-7 – 10 ימים הדהימה
אותי ורבים כמוני, וגם מחוץ לבית. "יש לנו זמן עכשיו לשבת ולהתוכח
7 – 10 ימים. המאורעות מחכים? זמן חיסול המנדט מתקרב!
ירושלים והסביבה רעבים – ושם ידברו, ידברו" – זאת היא ההגבה על
הידיעה ע"ד [על דבר] המושב.
בימים האחרונים מורגשת בכמה מחלקות ממשלתיות תכונה
קדחתנית לקראת חיסול. ע"ד המחלקות אשר בפלס-הוטל כתבתי לך – כולם
יוצאים והבית מוחזר לבעליו – המועצה המוסלמית.
היום הביאו לי ידיעה כי כל מחסני המשטרה הנמצאים באיזור
א' נסגרים ומתחסלים מיד. הפקודה נתקבלה היום – Top Secret
עד ה-15 באפריל הכל ייגמר שם. כאן האנשים שצריכים לדעת, קבלו את
הידיעה.
ולסיום – אני שולחת את המכתב ע"י הנוסעים למושב הועה"פ,
ומקוה שתקבלהו. חוץ מזה אשלח עוד כמה חבילות עם חומר. מחר אטלגרף
לך בידי מי החבילות. מקוה לקבל ממך באותה הדרך חומר וידיעות טובות.
זאב, אני שוב חוזרת – במכתבי לא התכוונתי להתלונן על
מישהו, אין לי טענות לאיש. הייתי מוכרחה רק לתאר לך את תנאי
עבודתי, ועכשיו הוקל לי במקצת.
"נו האב צו טאן מי די וייבער!"
שלום רב לך, לבני משפחתך ולכל חבר העובדים שלנו.
מה מאוד רציתי לעבוד שוב בכפיפה אתכם.
שלך בידידות
חנה
פרטי המכתב
הכותב/ת
מקבל/ת המכתב
גלריה
כתב היד
ירושלים, כ"ד באד"ב [באדר ב'] תש"ח
4.4.48
זאב היקר שלום רב לך!
עכשיו, כשיש לי תקוה פחות או יותר ממשית שמכתבי זה
יגיע אליך, ברצוני לשוחח במקצת אתך לא רק על ענינים משרדיים גרידא.
אתה בודאי תאמין לי אם אגיד לך, כי קשה קשה מאוד עכשיו
לשבת בחדרנו הקטן, בקצה המסדרון, (אשר תוקן וחודש לגמרי) ולהכין
תכניות לקראת המנגנון של המדינה העברית. קשה לא רק בגלל זה שבאמת
קשה מסביב, וכל מכה פוליטית וצבאית חדשה מוסיפה מכשולים חדשים בדרכנו.
קשה גם בגלל זה שאנשים מסביבך שואלים אותך בלי הרף "האם אתם עוד
ממשיכים? האם יש עוד צורך?" וכאשר אני עונה שאמנם כן, אנו ממשיכים
ועושים את הכל כדי לקדם את הקמת המדינה – אני מרגישה מבטים של
חמלה מכוונים נגדי, וגם בת-צחוק המעידה על כך שבן-שיחי אינו מחשיב
ביותר את כוח השיפוט שלי.
ידידנו בונה שטוף פניקה. אחרי שיחתו עם בלנד בא ממש
רועד. אינני יודעת אם הוא שכנע את איש-שיחו במה שהוא, אבל שההוא
הצליח לשכנע את הד"ר שלנו כי מלחמתנו נגמרה, כי ב-16 במאי ימלוך
האמיר על א"י מירושלים, כי הצבאות האנגלו-ערביים מחכים בעמאן רק לרמז
כדי להתחיל את תהלוכת-הנצחון שלהם – זה ברור למעלה מכל ספק.
אינני מזלזלת לגמרי באפשרויות שמכינים לנו, ובמה שיכל
להיות מנת חלקנו; אולם לא יתכן כי אנחנו נשאר פה בחוסר-ידיעה גמור,
חוסר ידיעה אם ידוע לכם המצב, אם אנשינו בחו"ל יודעים על ההכנות מעבר
לנהר, וכו'. עכ"פ איש, כבונה ההולך לנהל מו"מ צריך לדעת יותר –
אחרת הורגים אותו בתיאור התמונה השחורה, ואינני יודעת אם נשאר לו
אומץ-לב להלחם הלאה בעד האינטרסים שלנו. אמרתי לו אגב, שעליו
להתראות עם גולדה ואחרים.
זהו בערך מצב-רוח סביבי.
מאידך – אני תלושה יותר מאשר תמיד מהנעשה. בסוד
הגדולים אינני באה, חברי בעבודה המשתתפים בישיבות המחלקה המדינית
לא חושבים לנחוץ לספר לי מה ששמעו מהאנשים יודעי-דבר, ואני כמובן
לא שואלת. גמרתי אומר לעשות את עבודתי בכל התנאים, אם כי לעתים
קרובות המצב בשבילי קשה מנשוא. עד עכשיו, כמובן, עוד לא זכיתי לראות
את גולדה.
אנא, זאב, אל תחשוב כי אני מתלוננת על מישהו או דורשת
משהו. כזהו המצב, ותבין שיש לפעמים צורך גם להביע מה שמצטבר בלב,
אחרת אפשר להתפוצץ.
ממך קבלתי כמה מכתבים היום, ואם כי קצרים הם ומטפלים
בענינים מסויימים מאוד, אני משתדלת לקרוא בין השיטין, וברוך תהיה בעד
כל בשורה על ענין שמתקדם, על דבר שנרכש. אין לך מושג איזה מקור של
עידוד זה מהווה.
אינני יכולה להבין איך ההנהלה שלנו משאירה את הישוב
בלי מלה של הסברה. הרי במשך כל השבועות האחרונים לא נשמעה מלה
ממנה, ואם בשביל תל-אביב וכל שטח המדינה זה רע, הרי בשביל
ירושלים הנצורה זה רע שבעתיים. ישוב יהודי המונה יותר ממאה אלף
אנשים הנמצא במצב הכי קשה מכל יתר המקומות – אינו שומע שום מלה
של ברכה, של עידוד, של הרגעה, איפה היא מחלקת ההסברה שלנו?
איפה הדַבָּרים? הרי העם מרגיש כאילו זנחנוהו!
הידיעה על מושב הועה"פ [הוועד הפועל] אשר יימשך מ-7 – 10 ימים הדהימה
אותי ורבים כמוני, וגם מחוץ לבית. "יש לנו זמן עכשיו לשבת ולהתוכח
7 – 10 ימים. המאורעות מחכים? זמן חיסול המנדט מתקרב!
ירושלים והסביבה רעבים – ושם ידברו, ידברו" – זאת היא ההגבה על
הידיעה ע"ד [על דבר] המושב.
בימים האחרונים מורגשת בכמה מחלקות ממשלתיות תכונה
קדחתנית לקראת חיסול. ע"ד המחלקות אשר בפלס-הוטל כתבתי לך – כולם
יוצאים והבית מוחזר לבעליו – המועצה המוסלמית.
היום הביאו לי ידיעה כי כל מחסני המשטרה הנמצאים באיזור
א' נסגרים ומתחסלים מיד. הפקודה נתקבלה היום – Top Secret
עד ה-15 באפריל הכל ייגמר שם. כאן האנשים שצריכים לדעת, קבלו את
הידיעה.
ולסיום – אני שולחת את המכתב ע"י הנוסעים למושב הועה"פ,
ומקוה שתקבלהו. חוץ מזה אשלח עוד כמה חבילות עם חומר. מחר אטלגרף
לך בידי מי החבילות. מקוה לקבל ממך באותה הדרך חומר וידיעות טובות.
זאב, אני שוב חוזרת – במכתבי לא התכוונתי להתלונן על
מישהו, אין לי טענות לאיש. הייתי מוכרחה רק לתאר לך את תנאי
עבודתי, ועכשיו הוקל לי במקצת.
"נו האב צו טאן מי די וייבער!"
שלום רב לך, לבני משפחתך ולכל חבר העובדים שלנו.
מה מאוד רציתי לעבוד שוב בכפיפה אתכם.
שלך בידידות
חנה
פרטי המכתב
הכותב/ת
מקבל/ת המכתב
מכתבים קשורים
מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

התנתקות
האם את/ה בטוח/ה שאת/ה רוצה להתנתק מאתר אוצרות?
האם את/ה בטוח/ה שאת/ה רוצה להתנתק מאתר אוצרות?