בר־דרורא נתקף תחושת עצבות ובדידות, חיי משפחתו ועבודתו הציבורית אינן מספקות את נפשו

סיפור רקע
בר־דרורא נתקף תחושת עצבות ובדידות. חיי משפחתו ועבודתו הציבורית אינן מספקות את נפשו, אסתר היא היחידה המבינה אותו. הוא מרגיש אומלל, אך מבקש מאסתר אהובתו כי תדע למצוא את אושרה. וכל בקשתו – שתזכור אותו.
יששכר דב דרורי, שנודע בשם העט בר־דרורא, נולד בפולין בשנת 1883 ועלה לארץ בשנת 1906 עם רעייתו שולמית. שלושת ילדיהם, רחל, אמנון ואבשלום, נולדו בתל אביב.
בר־דרורא היה עיתונאי עוד בפולין, וכשעלה לארץ היה הכתב ביפו בעיתוניו של אליעזר בן יהודה ״הצבי״ ו״האור". עם הקמת העיתון "דאר היום" בשנת 1919 הצטרף למערכת ושימש עורך אחראי עד סגירת העיתון. כן היה בר־דרורא עורכו של השבועון ה"יישוב", ולאחר סגירת ״דאר היום״, בשנת 1936, כתב מאמרים וטור שבועי לעיתון ״הבוקר".
נוסף על עבודתו כעיתונאי היה בר־דרורא עסקן ציבור, עבד בבנק אפ"ק והיה ממקימיה של השכונה נחלת בנימין בתל אביב. בר־דרורא היה פעיל במפלגת הציונים הכלליים ובאגודות
יששכר דב דרורי, שנודע בשם העט בר־דרורא, נולד בפולין בשנת 1883 ועלה לארץ בשנת 1906 עם רעייתו שולמית. שלושת ילדיהם, רחל, אמנון ואבשלום, נולדו בתל אביב.
בר־דרורא היה עיתונאי עוד בפולין, וכשעלה לארץ היה הכתב ביפו בעיתוניו של אליעזר בן יהודה ״הצבי״ ו״האור". עם הקמת העיתון "דאר היום" בשנת 1919 הצטרף למערכת ושימש עורך אחראי עד סגירת העיתון. כן היה בר־דרורא עורכו של השבועון ה"יישוב", ולאחר סגירת ״דאר היום״, בשנת 1936, כתב מאמרים וטור שבועי לעיתון ״הבוקר".
נוסף על עבודתו כעיתונאי היה בר־דרורא עסקן ציבור, עבד בבנק אפ"ק והיה ממקימיה של השכונה נחלת בנימין בתל אביב. בר־דרורא היה פעיל במפלגת הציונים הכלליים ובאגודות שונות של החוגים האזרחיים בתל אביב ובאזור השרון, חבר בוועד המדיני של היישוב לצידו של מאיר דיזנגוף ומנהלו של בנק "בני בנימין", שעיקר פעילותו הייתה בתחום ההתיישבות הפרטית. בר דרורא נפטר בשנת 1941 בגיל 59 ונקבר בחלקת הסופרים בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
את מכתבי האהבה הללו כתב בר־דרורא לאסתר סלונים בין השנים 1923–1927. אסתר, מושא כתיבתו, נולדה בחברון בשנת 1899 למשפחת סלונים המפורסמת. הייתה בתם של שניאור זלמן וחנה מינה סלונים. מחברון עברה אסתר להתגורר בתל אביב. בשנת 1927, בתום הקשר עם בר־דרורא, היא נישאה לאלכסנדר שלגר. בני הזוג גרו בתל אביב ונולדו להם שתי בנות – חנה ואורה.
ארועי התקופה
כתב היד
[עמ' 1]
יקירתי ונשמת חיי!
זה פעמים אחדות, שׁאַת מעירה לי בפירוש, שכשתסעי – מה יהיה אכפת
לי אני הלא טרוד כל היום ובודאי לא יהיה לי פנאי להגות בך…
אין אני אוהב לכתוב מליצות. קשה לי לפתוח את הלב גם בשבילך. אבל
אני מוכרח לעשות זה. הדם תוסס בי יותר מדי ולא אמצא לי מנוחה
עד שאתן לך את המלים הקצרות האלה, שתהיינה בשבילך מעין צידה
לדרך, קמֵע לשמור אותך מכל רע.
דעי לך איפא, נשמתי, שמיום זה שהחלטתי בלבי להסכים לנסיעתך
מרגיש אני את עצמי כקטוע יד או כמחוסר אבר אחר. אין מלים
לא! אין מלים כדי לתאר לך את היַתְמות שבנשמתי. אני מצטער
כבר על שהתחלתי לכתוב. אין אני יכול לתאר גם חלק האלף ממה
שמפעפע עכשיו בנפשי.
ושוב פעם: כשהייתי ביפו, אפילו אם עברו שני ימים, או גם יותר
ולא ראיתיך, הרגשתי בכל זאת שנשמתך חופפת עלי, מגינה עלי,
נכונה בכל רגע להקריב את עצמה בשבילי. הארגיש זה גם
בהיותך בעיר אחרת?
הלא תביני, נשמתי, שעם כל הטַרַרַם שלי אני מרגיש את
עצמי תמיד גלמוד ובודד ואכול-ספקות, מפני שאין לי נפש
חַיָה שתבין להגיגי, שתוכל לראות את נפשי דרך כל הרפש
הנדבק מחוץ. אַת היחידה שהרגשת אותי!
[עמוד 2]
אבל… מרגיש אני את עצמי מחוסר יכלת להילחם במזלי. אומלל אני
אומלל בחיי משפחתי ואומלל בעסקנותי, שאינה מספיקה שום מזון
לנפשי החולׇה.
והצרה היותר גדולה – שאין מי שיעודדני.
יש לי עכשיו רק בקשה אחת: שלכל-הפחות אַת תהיי מאושרה.
אַת ראויה לכך שתהיי מאושרה.
בקשה זו סתמית היא. אבל יש לי גם בקשה רֶיאלית ומפורטת
הנוגעת לך – רוצה אני שלא תשכחיני, רוצה אני שמבלי שתתחשבי
עמי ביחס לכל צעד הנוגע לאשרך, תזכרי בכל זאת לשלוח
לי לעתים קרובות מכתבים. מכתבים נפשיים ואמתיים.
די הפעם. בודאי אינך רוצה שהכתיבה תעלה לי בדמים.
אני מפחד ג'כ שמא אכשל בזיוף – רגשות.
שלום לך, אסתר! השארי תמיד
נקיה וטהורה כמו עתה! להתראות מתוך שמחה! מתוך לב שוקט!
שלך לנצח
פרטי המכתב
הכותב/ת
מקבל/ת המכתב
כתב היד
[עמ' 1]
יקירתי ונשמת חיי!
זה פעמים אחדות, שׁאַת מעירה לי בפירוש, שכשתסעי – מה יהיה אכפת
לי אני הלא טרוד כל היום ובודאי לא יהיה לי פנאי להגות בך…
אין אני אוהב לכתוב מליצות. קשה לי לפתוח את הלב גם בשבילך. אבל
אני מוכרח לעשות זה. הדם תוסס בי יותר מדי ולא אמצא לי מנוחה
עד שאתן לך את המלים הקצרות האלה, שתהיינה בשבילך מעין צידה
לדרך, קמֵע לשמור אותך מכל רע.
דעי לך איפא, נשמתי, שמיום זה שהחלטתי בלבי להסכים לנסיעתך
מרגיש אני את עצמי כקטוע יד או כמחוסר אבר אחר. אין מלים
לא! אין מלים כדי לתאר לך את היַתְמות שבנשמתי. אני מצטער
כבר על שהתחלתי לכתוב. אין אני יכול לתאר גם חלק האלף ממה
שמפעפע עכשיו בנפשי.
ושוב פעם: כשהייתי ביפו, אפילו אם עברו שני ימים, או גם יותר
ולא ראיתיך, הרגשתי בכל זאת שנשמתך חופפת עלי, מגינה עלי,
נכונה בכל רגע להקריב את עצמה בשבילי. הארגיש זה גם
בהיותך בעיר אחרת?
הלא תביני, נשמתי, שעם כל הטַרַרַם שלי אני מרגיש את
עצמי תמיד גלמוד ובודד ואכול-ספקות, מפני שאין לי נפש
חַיָה שתבין להגיגי, שתוכל לראות את נפשי דרך כל הרפש
הנדבק מחוץ. אַת היחידה שהרגשת אותי!
[עמוד 2]
אבל… מרגיש אני את עצמי מחוסר יכלת להילחם במזלי. אומלל אני
אומלל בחיי משפחתי ואומלל בעסקנותי, שאינה מספיקה שום מזון
לנפשי החולׇה.
והצרה היותר גדולה – שאין מי שיעודדני.
יש לי עכשיו רק בקשה אחת: שלכל-הפחות אַת תהיי מאושרה.
אַת ראויה לכך שתהיי מאושרה.
בקשה זו סתמית היא. אבל יש לי גם בקשה רֶיאלית ומפורטת
הנוגעת לך – רוצה אני שלא תשכחיני, רוצה אני שמבלי שתתחשבי
עמי ביחס לכל צעד הנוגע לאשרך, תזכרי בכל זאת לשלוח
לי לעתים קרובות מכתבים. מכתבים נפשיים ואמתיים.
די הפעם. בודאי אינך רוצה שהכתיבה תעלה לי בדמים.
אני מפחד ג'כ שמא אכשל בזיוף – רגשות.
שלום לך, אסתר! השארי תמיד
נקיה וטהורה כמו עתה! להתראות מתוך שמחה! מתוך לב שוקט!
שלך לנצח
פרטי המכתב
הכותב/ת
מקבל/ת המכתב
מכתבים קשורים
מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

התנתקות
האם את/ה בטוח/ה שאת/ה רוצה להתנתק מאתר אוצרות?
האם את/ה בטוח/ה שאת/ה רוצה להתנתק מאתר אוצרות?