[עמ' 1]
יקירתי ונשמת חיי!
זה פעמים אחדות, שׁאַת מעירה לי בפירוש, שכשתסעי – מה יהיה אכפת
לי אני הלא טרוד כל היום ובודאי לא יהיה לי פנאי להגות בך…
אין אני אוהב לכתוב מליצות. קשה לי לפתוח את הלב גם בשבילך. אבל
אני מוכרח לעשות זה. הדם תוסס בי יותר מדי ולא אמצא לי מנוחה
עד שאתן לך את המלים הקצרות האלה, שתהיינה בשבילך מעין צידה
לדרך, קמֵע לשמור אותך מכל רע.
דעי לך איפא, נשמתי, שמיום זה שהחלטתי בלבי להסכים לנסיעתך
מרגיש אני את עצמי כקטוע יד או כמחוסר אבר אחר. אין מלים
לא! אין מלים כדי לתאר לך את היַתְמות שבנשמתי. אני מצטער
כבר על שהתחלתי לכתוב. אין אני יכול לתאר גם חלק האלף ממה
שמפעפע עכשיו בנפשי.
ושוב פעם: כשהייתי ביפו, אפילו אם עברו שני ימים, או גם יותר
ולא ראיתיך, הרגשתי בכל זאת שנשמתך חופפת עלי, מגינה עלי,
נכונה בכל רגע להקריב את עצמה בשבילי. הארגיש זה גם
בהיותך בעיר אחרת?
הלא תביני, נשמתי, שעם כל הטַרַרַם שלי אני מרגיש את
עצמי תמיד גלמוד ובודד ואכול-ספקות, מפני שאין לי נפש
חַיָה שתבין להגיגי, שתוכל לראות את נפשי דרך כל הרפש
הנדבק מחוץ. אַת היחידה שהרגשת אותי!
[עמוד 2]
אבל… מרגיש אני את עצמי מחוסר יכלת להילחם במזלי. אומלל אני
אומלל בחיי משפחתי ואומלל בעסקנותי, שאינה מספיקה שום מזון
לנפשי החולׇה.
והצרה היותר גדולה – שאין מי שיעודדני.
יש לי עכשיו רק בקשה אחת: שלכל-הפחות אַת תהיי מאושרה.
אַת ראויה לכך שתהיי מאושרה.
בקשה זו סתמית היא. אבל יש לי גם בקשה רֶיאלית ומפורטת
הנוגעת לך – רוצה אני שלא תשכחיני, רוצה אני שמבלי שתתחשבי
עמי ביחס לכל צעד הנוגע לאשרך, תזכרי בכל זאת לשלוח
לי לעתים קרובות מכתבים. מכתבים נפשיים ואמתיים.
די הפעם. בודאי אינך רוצה שהכתיבה תעלה לי בדמים.
אני מפחד ג'כ שמא אכשל בזיוף – רגשות.
שלום לך, אסתר! השארי תמיד
נקיה וטהורה כמו עתה! להתראות מתוך שמחה! מתוך לב שוקט!
שלך לנצח