[תרגום מצרפתית]

7 באפריל 1946
ב" ה
אלגרה היקרה ,
אני מתחילה היום שוב לכתוב את היומן שלי. אני מאד מצטערת על האיחור שלי בשבוע אבל היתה לי עבודה כל כך רבה שלמרות כל הרצון הטוב שלי לא יכולתי להתפנות לכך קודם. עם זאת, לפני שאחזור לאירועים שקרו, עלי להודות בפניך שאני מאד לא-שקטה בקשר אליכם, שכן לא קיבלתי כל ידיעה מכם מאז הגעתי לארץ, לפני שלושה שבועות. כתבתי לכם מדורבן, ממומבסה, מפורט-סעיד ומירושלים. אני מבקשת ממך, אלגרה, כתבי לי לעתים קרובות ככל האפשר כדי להוציא אותי מאי-השקט שלי וספרי לי הכל בגלוי. ועתה נחזור שבוע אחורה ונספר לאחות הגדולה שלי את המאורעות שקרו. בירושלים הקבוצה שלנו התחלקה, וכל
חלק פנה להיכן שנראה לו, למשך שבוע ימים. הקבוצה שלי ואני החלטנו לנסוע לכפר בלום, ואחר-כך לכפר גלעדי, ואז במשך יומיים לתל -אביב. הדרך מירושלים לכפר בלום היא פלא קטן כי אנחנו עוברים בחלק היפה ביותר של פלשתינה, בגליל. בהתחלה הדרך מאד סלעית והררית ומלאה בכפרים ערביים, בהמשך האקלים והנוף מתרככים והופכים הרמוניים. בדרך פוגשים לעתים קרובות יותר מטעים רחבים יהודיים, מאד נקיים ומזמיני אורחים. לפני שמגיעים לכפר בלום עוברים בטבריה שבתיה מקובצים ליד אגם כנרת שבוהק בשמש.
טבריה היא עיר ערבית ומאד מלוכלכת, אבל היא צומת בין כפר בלום לירושלים וכיו"ב. המרחקים בפלשתינה מאד קצרים והכל נעשה באוטובוס. ביום אחד ניתן לבקר את ארץ ישראל בשלמותה, וכאשר חושבים שהיהודים תובעים חזקה על פיסת ארץ כה קטנה, ושמסרבים לתת אותה למיליונים של בני אדם שגוססים עדיין באירופה, מתחלחלים באמת. אני מבטיחה לך שהמאמצים של היהודים בפלשתינה הם לא-יאמנו. חשבתי שהכל תעמולה, אבל זה לגמרי לא נכון. חוץ מזה, שני סוגי המושבות [הישובים] שביקרתי בהן הן
דוגמה מדהימה של האידיאל הציוני, שמפעם בלב מאות צעירים. כפר בלום, אלגרה, נוסד לפני שנה בלבד, והוא בלי כל חנופה פי מאה יותר טוב ממה שדמיינתי לעצמי על קיבוץ. התושבים חיים בביתנים ארוכים נקיים מאד, ארבעה בחדר. הזוגות הנשואים חיים בנפרד בחדר ואת הילדים מגדלים ומחנכים בבית מיוחד. זו אותה שיטה בכל מקום, חוץ מאשר שבמושבים זה פרטי אבל הם מוכרים את התוצרת ביחד. הייתי יום אחד בכפר בלום וביקרתי בסביבתו וראיתי שחיי החלוצה הם בריאים ואמיתיים ביותר וגם תרבותיים. החיים הם כמובן יותר קשים מאשר בעיר הגדולה אבל תודה לאל לומדים להשתמש בזרועות ובמוח שלנו, ולעזור לשכנינו. שם
צריך להיות נדיב ובעל אופי טוב . רוב האנשים באים מוינה, פראג, גרמניה, כולם בתור אידיאליסטים. כפר גלעדי הוא אותה שיטה של מושבה [ישוב] אבל הרבה יותר גדול שקיים כבר 30 שנה. זה מאד נוח ואפילו נפלא, לעולם לא הייתי משערת בנפשי שניתן לחיות כל כך טוב באמצע השדות והטבע. היית צריכה לראות את הנערות הצעירות שנולדו שם שהן בנות 18. יש להן פשטות ושכל נפלאים. בכלל החינוך של הילדים הוא טוב מאד. נבנו כתות גדולות עם כל החפצים הדרושים, ואני מבטיחה לך שהמורים והמנהלים אינם רק חקלאים אלא אנשים שמבינים את חובתם ומנסים להשיג את הקידמה הגדולה ביותר האפשרית. כפר גלעדי
ממוקם באופן נהדר ליד תל-חי, שיש בו גלעד שמייצג את אריה יהודה. [כך]. יש שם גם חורבות של תל-חי הישנה הציונית, שהיא עדות עצובה למאבק על החירות בעוד שלידה נמצאת תל חי החדשה שמהדהדת בקולות צעירים. רובם הם פליטים מיוון, טורקיה וכיו"ב
[המשך] .
רובם מדברים ספרדית [לאדינו] ובאים ממשפחות שעברו דרך אירופה. הם מקבלים חינוך מיוחד כדי להכשיר אותם וללמד אותם לחיות חיים רגילים. בקיצור, ביליתי יומיים מאד שמחים ונפלאים בשני הקיבוצים הללו. אני מוצאת יותר ויותר שאני בנויה באמת לחיים בשדות ששם דרושים אנשי תרבות, למרות שאין לי היומרה להיות כזאת אבל הייתי רוצה להיות כזאת . אחרי הביקור נסענו לתל אביב ליומיים, ושם, כפי שסיפרתי לך, פגשנו את אלווירה לקובסקי, שלקחה אותי לסייר בפלאי העיר המודרנית ולטעום את כל דברי המאפה הפלשתינאיים. ואז מתל אביב כולנו חזרנו לירושלים ומשם עלינו על הדרך ללימודים שמייצגת עיינות, אשר נמצאת מהלך שלושת -רבעי שעה מתל אביב. זהו מרכז לחינוך חקלאי לנערות צעירות שנוסד לפני 16 שנה והוא פלא של ארגון. רוב הנערות באות מבולגריה, רומניה, יוון, טורקיה, צרפת, פרס, ואירן [כך] והרבה מהן דוברות צרפתית וספרדית בנוסף
לעברית. מעולם לא דיברתי כל כך הרבה צרפתית כמו כאן. יש כאן כמה נערות מקסימות ממשפחות טובות מאד שבכוונתן לחיות במושבה אחרי שלוש שנות הלימוד שלהן. הנוף יפה והחדר שלנו צופה אל השדות. אנחנו 4 בנות בחדר קטן שמשתפות את חיינו בינינו. עבר שבוע מאז שהתחלתי ליהנות מהשקט ומחיי העבודה שאני באמת אוהבת. אנחנו קמות בשעה שש או 5:50 בבוקר, מסדרות את המיטות שלנו, ובשעה שש הולכות לחדר ההתעמלות עד השעה 6:30 בבוקר. אז, מי שאחראית על נקיון החדר מטאטא ושוטף את הרצפה (אנחנו מתחלפות כל שבוע) ואנחנו מתרחצות במקלחת קרה ומרעננת. בשעה 7:15 ארוחת בוקר,
בשעה 8 עברית עד השעה 09:30 שלאחריה יש הפסקה. מהשעה 10 עד 12 שיעורי היסטוריה וגיאוגרפיה שניתנים כמעין הרצאות מאד מעניינות. אחר-הצהרים מיועד ללימוד פרטי ולכביסת הבגדים וגיהוצם. בשעה 6:30 בערב ארוחת-ערב. הערבים בדרך-כלל חופשיים, כותבים או קוראים. לפעמים מארגנים שירה בציבור או הרצאות מיוחדות על הבעיה העברית או על נושא אחר. זה מאד מרתק והייתי נהנית מהאושר שלי במלואו אם כולכם הייתם לידי מאושרים. אני חושבת לעתים קרובות על העתיד שנראה כל כך אפל ולא-בטוח. אני חושבת
על אמא שסבלה כל כך הרבה ושעדיין סובלת והייתי כל כך רוצה לראות אותה שמחה ומאושרת. אני חושבת על כל בעיות המשפחה שלכם והלב שלי מתמלא עצב שקשה לתאר. מה עושה גרסיה, איפה היא? מה עושה ויק? איך הוא עובד [לומד]? מה קורה אתך, אלגרה? כל השאלות האלו , ללא מענה, משאירות אותי במשך שעות חולמת ומתפללת לאלוהים שיעזור לנו. אני מפחדת שלא אוכל להישאר כאן לאוניברסיטה, כי תעודות ההגירה [הסרטיפיקטים הבריטיים לפלשתינה] הן במסורה ובנוסף לכך יש עוד הרבה בעיות באופק. אבל
אינני רוצה לחזור לחיים שלי בא'וויל [אליזבתוויל בקונגו הבלגית, כיום לובומבאשי]. הדבר היחיד שמושך אותי הוא אמא , שחסרה לי נורא. בקיצור, אנסה בכל מעודי לגרום לידי לעבוד. יש לי חברות מצוינות ונחמדות מאד שהן כאחיות לי .
אלגרה היקרה אני חייבת לבקש ממך לשלוח לי את הסכום שאת מוצאת לנכון בשביל שיעורי הכינור [או העברית] שלי, כי הכסף בפלשתינה נוזל כמו מים. את מכירה אותי ואת יודעת שאם אני מבקשת ממך זה רק לשיעורי או הכינור [או העברית] שלי. אלגרה יקירתי, כתבי לי כי אני נורא דואגת.
נשיקות,
ריקה