[מכתב 1/2]

סטניסלבוב, 17 באוגוסט 1939

סבנקו יקירי!

קיבלתי את מכתבך השלישי, יקירי! איך אני יכולה להודות לך על הדפים שאתה שולח לי ושאני שותה בצימאון רב כמו (כדי למצוא השוואה הוגנת) שהשומר החמישי בסהרה שותה מים כשהטמפרטורה מגיעה לשישים מעלות. אני כל כך שמחה לראות את המעטפה הזאת, את כתב היד הכל כך יקר לליבי, ואיזו שמחה לפתוח את המכתב ולקרוא את השורות האלו.

אני מאוד שמחה שאתה מרגיש טוב ושאתה מעביר היטב את זמנך. לגבי הברידג', אני רוצה לרמות אותך בכל כוחי כמו שרימיתי אותך עד היום, ואני מאחלת לך הצלחה. איך היה אצל גברת רבינוביץ'? במרפאה השבוע? איפה עוד היית? מה שלומך, יקירי? איך הגירוי בעור שלך? והשיעול שלך? נשרפת בשמש? אתה הולך לעיתים קרובות לים? האם הרחצה בים מרפאת אותך? אל תגזים, תזכור שאתה מתקרר בקלות. מה לגבי הגרביים שלך? האם גניה תיקנה אותם? אם לא, אתה יכול להביא אותם לבית שליד גניה (ראית אותי פעם נכנסת לשם) כדי לתקן אותם. תסתכל גם על החולצות שלך ומסור אותן בזמן לכביסה ותיקון. נצל את ההזדמנות לסדר הכל כל עוד אשתך לא נמצאת. איך הולך עם הדיירים שלנו? אתה מרוצה? אתה יכול לתת להם את הקרם שלוטה הביאה לנו כדי להיפטר מהרינקס. כאן, עוד לא ראיתי כאלה.

באשר לי, אהוב שלי, אני מרגישה קצת יותר טוב כשכל יום שעובר מקרב אותי אליך. חוץ מזה, תמר כבר קצת מתרגלת לאמא ולקרולה ובשבילי זה הרבה. היא התחילה לאכול אצל אמא, והיא מרשה לי ללכת לשירותים לבדי (מבלי שאקח אותה איתי). היא טובה, סבנקו, וכל כך מתוקה שאני יכולה לשבת לידה שעות ולהסתכל עליה בהערצה. אני מתחילה להרגיש שיש לי זמן להיות אמא. היא קרועה בין כולנו. אמא מקנאה מאוד, היא סובלת הרבה כי הן לא יכולות להבין אחת את השניה. תמר כבר מתחילה לדבר קצת פולנית, למשל: tak, nie, Tzibi chodr tutaj, smarowaz, jabtko… [כן, לא, צבי בוא הנה, תמרחי לי, תפוח…] אני ממשיכה לדבר איתה בעברית, כדי שהיא לא תרגיש לגמרי אבודה. בנוסף, יש לנו כל כך הרבה מה לומר אחת לשניה מכיוון שכל מחשבותינו סובבות סביב סבנקו שלנו. אני חושבת שהיא גדלה והתפתחה מאוד. היא מנסחת משפטים בצורה נפלאה והיא אינטליגנטית… זה מדהים. אם לא הייתי מכירה אותה כל-כך טוב, אולי הייתי תוהה האם היא ילדה אחרת. תודה לאל יש לה תיאבון בריא. היא עדיין לא החלימה לגמרי מהסרפדת, אבל זה משתפר. היא סובלת מחסימה וזה מה שמאריך את זמן ההחלמה. הגירוד מעצבן אותה מאוד (אתה יודע איך זה), במיוחד בלילה. זו גם הסיבה שאני עדיין מאוד עייפה ומותשת, כי היא לא נותנת לי לישון בלילה. אבל נקווה שזה יעבור מהר.
האם זה מספיק חדשות על הילדה הקטנה?

באשר לי, איזה חדשות לבשר לך? אלו שהכי מייסרות אותי כרגע. סבנקו יקירי, אני רואה את המצב בבית ואני לא יכולה לקיים את הבטחתי או לעמוד בהתחייבויות שעשיתי כלפי מר גודמן. סבנקו, לו היית כאן, היית מבין אותי. מצד שני, אני מודעת למצבך שם ואתה לא יכול לדמיין באיזה גיהנום אני חיה. אני כל כך בלתי נסבלת כלפי אמא שלי, כי היא איננה יכולה לעזור לי. ואני רואה שהיא באמת לא יכולה. כבר דיברתי איתה. היא רוצה למכור כל מיני דברים כדי לעזור לנו, אבל זה לא יקרה בן לילה, וזו הסיבה שאתה עדיין צריך לחכות. סלח לי מותק, אבל אני באמת לא יכולה. אתה יכול לספר למר גודמן שהמחברת שלי נלקחה ממני בגבול. סבנקו יקירי, אם היית יודע כמה אני סובלת מזה, איך נשברתי מזה שאיני יכולה לעזור לך. אם לפחות הייתי לידך. והחדשות על המלחמה. העיתונים נוראיים. האם זה מפני שלא קראתי את העיתונים בבית, או מפני שהמצב החמיר? אבל הלב שלי דופק כשאני מרימה עיתון. לפעמים נדמה לי שנפרדתי ממך לנצח. לולא הייתי מתביישת ולו היה לי את האומץ לספר לאמא, הייתי כבר חוזרת לביתך, ביתנו, בפלשתינה השמשית, החופשיה והאהובה. אבל אין לי את האומץ. כדאי שתדע שהאוניה שלנו ״הר ציון״ תעשה את נסיעתה האחרונה ב-23 בספטמבר, לאחר מכן היא תעגון לצורך תיקונים ותחזור לפעילות ב-24 באוקטובר. אז אני יכולה לחזור ב-24 באוקטובר, אבל לא עדיף לעזוב כמה שיותר מהר? כתוב לי מה אתה חושב, כי אני צריכה להזמין כרטיסים לאוניה חודש מראש.

אוה! כמה הייתי רוצה להיות לידך, אני מרגישה שהיו לנו מחשבות מוטעות לגבי המנוחה שלי. כאן, בלעדייך, אין לי חיים, במקום להתחזק אני מרגישה שאני מתרוקנת. אבל אני לא רוצה להרעיל את המנוחה שלך שם. רק תכתוב לי בבקשה מה אתה חושב על החזרה שלי. העיתונים כאן כותבים שאם תפרוץ מלחמה (וכאן זה וודאי), היא תפרוץ בסוף ספטמבר. תחליט, יקירי, אבל אם אתה רוצה שנבוא, אתה צריך לכתוב מכתב מקסים מאוד כדי שאמא תשחרר אותנו. סבנקו, נראה שאבא שלך אינטליגנטי מאוד, אבל המילים הכי אינטליגנטיות שלו היו בהחלט כשהוא אמר: לא אחות, ולא אח, רק אמא שלך ואני.

חוץ מזה, אני בסדר. הם מאכילים אותי (ואני לא מוזנת), הם משעשעים אותי (ואני לא משתעשעת), אוהבים אותי (ואיני אוהבת אף אחד חוץ מאת ילדתי הקטנה ואותך, הנעדר).
אמרו לי פעם שזו טיפשות לחשוף את הרגשות שלך מול האדם שאתה אוהב מפני שהוא יכול לנצל זאת בהמשך. האם אני בסכנה?
כתוב לי, אֱהֹב אותי, כמו שאני אוהבת אותך עד יום מותי.
גוסטק הקטנה שלך והנסיכה שלך.

——————————————-
[מכתב 2/2]

ספטמבר 1939

סבנקו היקר לי כל-כך!

אני כותבת לך בחיפזון רב כמה מילים כדי שתתכונן לזה שכנראה נחזור סביב ה-15 בספטמבר אם המצב עדיין יאפשר לנו לעזוב את פולין. אתמול נתתי את כל המסמכים כדי לקבל אשרות כניסה לרומניה. זה ממש לא פשוט, אבל נקווה שאקבל אותם בקרוב. אז ביום ראשון או שני אני מתכוונת לעזוב את פולין ולנסוע לבית הוריך, כדי להישאר שם עד ליציאת האוניה ב-8 בספטמבר. למרבה הצער, כנראה שהרכבות לא יפעלו יותר בשבוע הבא. אני לא יודעת מה אעשה אז. אולי אאלץ להישאר כאן. בוא לא נחשוב על זה. הילדה רכה ומתוק.
סבנקו, אני מנשקת אותך חזק מאוד.
גוסטק ותמר שלך לנצח.

נ.ב.: רציתי לקחת את ה״לוט״ אבל כל המקומות תפוסים לכל השבועות הבאים.