גננדעל גראוס מעדכנת את בנה בשינויים החלים בצ׳כוסלובקיה, ובכללם ההכרח למסור את חנותם ולמכור מן הבית בלבד
סיפור רקע
יוסף יעקב גראוס (נקרא בפי כל- יוסי), נולד בי"ז חשוון תרפ"א, 29.10.1920 בצ'כוסלובקיה בעיר קומרנו. גדל בעיר שאלה (SHALA), בכור לשלוש אחיות: אסתי, לאה ומירי-קאליש. אמו גננדעל (גיזלה) ואביו שמעון-קאליש ושתי אחיותיו הצעירות לאה ומירי נספו באושוויץ. אסתי שרדה את אוושויץ ולאחר שהוגלו לקפריסין עלו לארץ ישראל.
משפחתו של יוסף יעקב גראוס הייתה משפחה ציונית דתית. סבו יצחק משה היה מראש תנועת המזרחי בצ'כובלוסקיה והונגריה. אמו גננדעל הייתה חברה באגודת עזרא ומרפא, בחברה קדישא, בעזרה לזולת ואביו שמעון קאליש היה אחראי על גמ"ח הכספים לנזקקים.
עם תחילת המלחמה, נלקחה מן המשפחה פרנסתה, נאסר על בני המשפחה ללכת לבתי הספר ולמוסדות ציבוריים והכריחו אותם לענוד טלאי צהוב. יוסי גראוס צפה והרגיש באנטישמיות והחליט לברוח ולעלות לארץ ישראל.
בסוף שנת 1939, הצליח לעלות על האונייה "רודניצ'ר", ובדרך בלתי ליגאלית הגיע לחוף הים של תל
יוסף יעקב גראוס (נקרא בפי כל- יוסי), נולד בי"ז חשוון תרפ"א, 29.10.1920 בצ'כוסלובקיה בעיר קומרנו. גדל בעיר שאלה (SHALA), בכור לשלוש אחיות: אסתי, לאה ומירי-קאליש. אמו גננדעל (גיזלה) ואביו שמעון-קאליש ושתי אחיותיו הצעירות לאה ומירי נספו באושוויץ. אסתי שרדה את אוושויץ ולאחר שהוגלו לקפריסין עלו לארץ ישראל.
משפחתו של יוסף יעקב גראוס הייתה משפחה ציונית דתית. סבו יצחק משה היה מראש תנועת המזרחי בצ'כובלוסקיה והונגריה. אמו גננדעל הייתה חברה באגודת עזרא ומרפא, בחברה קדישא, בעזרה לזולת ואביו שמעון קאליש היה אחראי על גמ"ח הכספים לנזקקים.
עם תחילת המלחמה, נלקחה מן המשפחה פרנסתה, נאסר על בני המשפחה ללכת לבתי הספר ולמוסדות ציבוריים והכריחו אותם לענוד טלאי צהוב. יוסי גראוס צפה והרגיש באנטישמיות והחליט לברוח ולעלות לארץ ישראל.
בסוף שנת 1939, הצליח לעלות על האונייה "רודניצ'ר", ובדרך בלתי ליגאלית הגיע לחוף הים של תל אביב. מכיון שהגיע ממשפחה דתית, עלה יוסי כבחור ישיבה עם תעודת בגרות. בחודשים הראשונים למד בישיבה ולאחר מכן התפנה גם לעבוד כדי לפרנס את עצמו. הקשר היחיד עם משפחתו היה באמצעות מכתבים.
המכתבים המצורפים מרגשים ומראים עד כמה אם דואגת לבנה הנמצא במרחקים. המסר העיקרי - תורה ועבודה. מתוך תשובות ההורים במכתבים אנו מבינים כי יוסי הפציר בהם לעזוב את הבית בסלובקיה ולבוא לפלשתינה, להצטרף אליו בארץ ישראל. ההורים שהרגישו מחויבים לקהילה היהודית בעירם, כתבו שהם לא יכולים לעזוב את אחיהם ומה שיקרה לכל היהודים יקרה גם להם.
בשנת 1943 הופסקו לגמרי חילופי המכתבים ונותק הקשר. גם גלויות שנשלחו דרך הצלב האדום חזרו ללא מענה. התברר כי המשפחה נלקחה לאושוויץ בשנת 1944. יוסי שנותר בארץ לא ידע מה עלה בגורל המשפחה. הוא סירב להאמין לשמועות הקשות שהגיעו.
מיד עם תום המלחמה, אסתי אחותו כתבה לו שרק היא שרדה את אושוויץ. לאחר שהגיעה לארץ, היא הכירה לו את חוה לבית גולדנר, ניצולת אושוויץ גם היא, והשניים התחתנו. להם נולדו 2 בנות - נורית ועדנה שגדלו בבית מאושר בחינוך ציוני דתי.
נורית מספרת כי במשך השנים אביה שמר על המכתבים מכל משמר, זו הייתה המזכרת היחידה מהמשפחה. לילדיו אסור היה לגעת בהם, הם רק ידעו על קיומם. לימים, כשאביה חלה מאד, ביקשו לראות את המכתבים. כיוון שהם כתובים בהונגרית וגרמנית הם ביקשו לקרוא את המכתבים יחד איתו, והדמעות זלגו מעיניו. הבכי קרע את ליבם ולא הייתה אפשרות לקרוא את המכתבים.
רק לאחר פטירת האב יכלה המשפחה לגעת במכתבים. אסתי תרגמה את המכתבים.
נורית מסכמת: "מודות לקב"ה על החינוך המעולה שזכינו לקבל מהורינו הנפלאים. מודות לקב"ה שהצאצאים ממשיכים בדרך הורינו הוריהם, דרך אבות. בדרכם נלך."
בבחירת מכתבים אלו וכתיבת קורות החיים לקחו חלק נורית בן מנחם ועדנה לנדאו לבית גראוס.
בהחלטת המשפחה מובא כאן חלק מתרגום המכתב.
פרטי המכתב
הכותב/ת
מקבל/ת המכתב
כתב היד
פרטי המכתב
הכותב/ת
מקבל/ת המכתב
מכתבים קשורים
מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת
התנתקות
האם את/ה בטוח/ה שאת/ה רוצה להתנתק מאתר אוצרות?
בטוח שאתם רוצים
להתנתק?