אוֹצָרוֹת
1956 06 בספטמבר

געגועים, הרהורים ומחשבות על זוגיות במכתב שכתבה מאירה לעודד בתחילת חברותם

מאירה שילדקראוט טבעון
מאירה שמיר בצעירותה, סוף שנות החמישים

כתב היד

6 עמודי מכתב

סיפור רקע

געגועים, הרהורים ומחשבות על זוגיות במכתבה של מאירה לעודד, לימים בעלה. זו תחילת היחסים ביניהם, ומאירה מנסה להסביר לו מדוע קשה לה בשלב כה מוקדם להתקרב פיזית. גם השמועות שהיא שומעת על עודד ויחסיו לבנות אינן מקילות עליה. היא משתפת אותו בחלומותיה ומצהירה כי תהיה מוכנה להקריב הכול עבורו. בינתיים היא מרותקת למיטתה בעקבות פציעה ברגליה, אך מקווה שבקרוב תוכל ללכת שוב. מאירה שמיר ז"ל הייתה בתם של שושנה ואריה שילדקראוט ואחותו של יוש (ישעיהו) מגן ז"ל. מאירה נולדה ב־26 ביוני 1940 בחיפה, ובשנותיה הראשונות גדלה בנהרייה. רוב ימי ילדותה ונעוריה עברו עליה בטבעון, שם הייתה פעילה בתנועת "הנוער העובד והלומד". מאירה הייתה ספורטאית בבית הספר, מדריכה לריקודי עם וחקלאית, ובשעות הפנאי "תולעת ספרים", רוקמת, וסורגת. היא שירתה בגרעין הנח"ל "שריג", ולמדה חינוך בסמינר "אורנים" בטבעון. בהיותה במחנה עבודה בקיבוץ נתיב הל"ה פגשה מאירה את

געגועים, הרהורים ומחשבות על זוגיות במכתבה של מאירה לעודד, לימים בעלה. זו תחילת היחסים ביניהם, ומאירה מנסה להסביר לו מדוע קשה לה בשלב כה מוקדם להתקרב פיזית. גם השמועות שהיא שומעת על עודד ויחסיו לבנות אינן מקילות עליה. היא משתפת אותו בחלומותיה ומצהירה כי תהיה מוכנה להקריב הכול עבורו. בינתיים היא מרותקת למיטתה בעקבות פציעה ברגליה, אך מקווה שבקרוב תוכל ללכת שוב. מאירה שמיר ז"ל הייתה בתם של שושנה ואריה שילדקראוט ואחותו של יוש (ישעיהו) מגן ז"ל. מאירה נולדה ב־26 ביוני 1940 בחיפה, ובשנותיה הראשונות גדלה בנהרייה. רוב ימי ילדותה ונעוריה עברו עליה בטבעון, שם הייתה פעילה בתנועת "הנוער העובד והלומד". מאירה הייתה ספורטאית בבית הספר, מדריכה לריקודי עם וחקלאית, ובשעות הפנאי "תולעת ספרים", רוקמת, וסורגת. היא שירתה בגרעין הנח"ל "שריג", ולמדה חינוך בסמינר "אורנים" בטבעון. בהיותה במחנה עבודה בקיבוץ נתיב הל"ה פגשה מאירה את עודד שמיר ונישאה לו, ולזוג נולדה בת יחידה, שגית. בשנים 1960–1969 שהתה משפחת שמיר בפריז בשליחות מטעם משרד החוץ, ומאירה הייתה רל"שית השגריר. מאירה הייתה אשת חינוך שהובילה וחינכה דורות של תלמידים. היא הייתה גננת בקיבוצים נען, נחל עוז ומפלסים, מורה בבית הספר הישראלי בפריז ומורה לעברית באולפן של הסוכנות היהודית. לימים עברה הסבה לחינוך מיוחד ולתפקידי ניהול ופיקוח. היא הייתה המנהלת המיתולוגית של "כיתות תצפית" בירושלים וזכתה בפרס החינוך על מפעל חיים זה. מאירה הייתה אישה מלאת חיים, סבתא מסורה ואשת תרבות. היא נפטרה בגיל 76 בעקבות צנתור שהסתבך.
נושאים: משפחה ויחסים

עמודי המכתב ותמלול

עמוד 1/6

6.9.56

[עמ' 1]
עודד שלי!
ושוב שלום עודד שלי, כבר מזמן לא התראינו. למעשה עברו רק מספר ימים ולי הם
נראים כשנים ללא סוף, ללא גבול... מתי יהיה הסוף? מתי נגיע לרגע המקוה
ואז נאמר די למרחק הרב השורר ביננו? לאלהים פתרונים, ומי יודע צפונותיו?
מי יתן ונגיע ביחד לאותו הרגע המקווה, כל כך רוצה אני בו אך פוחדת ממנו
פוחדת משום מה? איני יודעת בעצם. יודע אתה שלמענך אקריב הכל אך
כיום ברגע זה שאיפותי כה רבות... לצאת לנחל, לשבת בישוב ספר
לשאת בעול, ולהקריב עצמי למען חיים אלו, לסבול ולבסוף להנות. כן, יקר,
כך חושבת אני ברגעים אלו, אך שוב נצב אתה לנגדי, אתה היקר לי, והרי
את עצמי לשנים לא אוכל להקריב. ומה יהיה עם [אם] לא נגיע עדיו, עד אותו
היום המקווה?, ... אך לא, למה לחשוב סתם שטויות לא כדאי, אלא לקוות
ביחד לטוב.
עודד שלי כמה טוב לחלום על חיינו יחדיו במשק, בחדר קטן חמוד, נקי ומסודר,
ולהפגש בו אחר יום עמל קשה, לנוח יחד ולהפליג למרחקים... בחלומות,
בשאיפות ללא גבול, וללא כל מעצור...
לו יכולנו לחיות כבר כחייהם של זהרה ושמואליק. זוכר אתה יקר את 
מכתביהם? וכמה יכולים אנו עוד ללמוד מהם, מאלו שחיו פעם, והשארו לנו
נכס כה יקר של כתבים שבהם מועלת אהבתם הכנה של השנים. באיזו
רכות ותום לבב, נכתבו הדברים הקושרים את הקורא לחמימות, לשלוה
ולשקט של שניהם באהל המשותף, במרחק, בטיול של שמאליק למצדה...
[עמוד 2]
יודע אתה יקר, היום קבלתי לוח זמנים, ותלשתי דפים מתחילתה, וכך באה
אלי המחשבה מה טמון בכל אחד מן הדפים האלה? מי יודע מה יקרה
בכל אחד מן הימים? וכל קריעה פחות יום שיותר לא ישוב להיות כבר
לא יהיה ערב ביום זה, לא בקר... ואני חושבת הזמן חולף עובר,
והנה עודד שלך בצבא... גומר.. והנה הרגע המקווה. אך מי יודע מה
יהיה עד אז? במשך תקופה כה ארוכה יכול אדם להשתנות ולהתהפך
מצד אל צד אלפי פעמים. ומי יודע אולי תמצא אחרת, שתראה יותר
ראויה לך, ואז תכתוב לי כן החיים הם קשים, וצריך להתגבר...
ילדי שלי, האם גם אתה כה מתגעגע? ומדוע קשה לי להאמין שאתה שלי,
ומתכונן להיות שלי עד הסוף?
אך רחוק הנך ברגע זה ממני, ונותר לי אף להרהר בך, לחשוב
ולהפליג למרחקים אודותיך, מה עושה ילדי עתה?, ועל מה הוא 
חושב? או אולי עצוב לו קצת?...
היום היה לי יום שכולו טוב, מאחר שהרופא אסר עלי ללכת, כי ענין
הפצעים הפך רציני למדי, נפיחות וכו.. כך שאת רוב שעות היום
ביליתי במטה, קראת קצת אנגלית The Enemy של פרל-בוק
ואני פשוט מרגישה התקדמות די רצינית, לא רק בקריאה שוטפת אלא פשוט 
הכל ברור לי ומובן יותר מאשר תמיד. ומה מוזר היה היום כשלפתע
תקף אותי חשק עז לעבוד בחצר, אך הפעם רגלי לא יכלו לי, כך שעתה
יושבת אני וכותבת לך. המון המון רוצה אני לומר לך ולספר לך ילדי.
ברגע בו נפרדנו רציתי ללחוץ את ידך חזק חזק, אך פשוט זה לא
[עמוד 3]
היה המקום. מהכתה חזרתי רצוצה, מאחר שניסו לדחוף לראש כה הרבה,
ולדעתי זה היה יותר מדי לפעם הראשונה. היום עבר בהכנת השעורים כך
ששכחתי כל אשר סביבי והתמסרתי אך ורק לשעורים. יש לי תמיד התענוג
לראות הכל מוכן מסודר, ובכלל נכון. כך שהרבה זמן אני מקדישה לכך.
למחרת ביום שלישי התחלתי להרגיש בחסרונך. אפור היה לי הכל מסביב,
וכה עצוב על הנפש בלעדיך יקר. חסרת לי בכל פנה בבית. לו רק ראיתיך
אז לרגע קט, לומר לך שוב שלום, ושוב לתת לך לפנות לדרכך.
אך הרבה זמן לא נותר לי לחשוב על כך מאחר שהלכתי לכתה. כאן שוב
שרעתי בלמודים קודחים וחזרתי עיפה אך מלאת סיפוק. שרה באה וספרה 
רשמים מהסמינר וכך עבר הזמן. בערב כבר לא יכולתי ללכת בגלל הפצעים
כך שכמה חבר'ה מצאו לנכון לבוא אלי, וזה היה ממש במקום. כי אחרת
הייתי שוקעת בהרהורים אודותיך... ואז מי יודע להיכן הייתי מגיעה.
הערב עבר די נחמד, הכדוריסטים [תלמידי בית ספר כדורי] באו לחופש, ספרו חוויות והיה קצת שמח.
היום אני מקוה שיהיה היום האחרון להקדיש מנוחה לרגלים, ומחר כבר אלך קצת.
היתה לי תוכנית לנסוע לכנרת מחר, אך עדין לא ברור לי מה יהיה 
בסוף.
עודד עוד כשהיית כאן רציתי לשוחח אתך בקשר לבעיה קצת יותר ישנה.
קראתי פעם שורה שאמרה כי אהבה אינה אלא תאוה אצל בני אדם
מסוימים. תבין ודאי לפי כך למה אני קוראת בעיה קצת יותר ישנה. עודד אתה
מעמיד זאת בצורה של כאילו זה סוף העולם, די עם [אם] איני מותרת לך
אתה כועס, וכו... ייתכן מאחר שאתה יותר בוגר ממני תאמר שזוהי
[עמוד 4]
נאיביות או חוסר נסיון. אך איני חושבת כך. איני יכולה לשאת את 
עצם המחשבה הזאת. לא רק שאין כל יחס נפשי בין אנשים, איני
סובלת מגע, אלא גם בשעה שהיחס קים, הרבה זמן עובר עד 
שאני מתרגלת למחשבה על קיום יחסים כאלה. אולי זה נראה לך
משונה כי לא כמו שכותבת אני כך קימתי אך, עודד אתה העמדת
אותי בפני הברירה ואיני יודעת משום מה ויתרתי לך.
עודד בתקופה האחרונה עברו עלי הרבה חויות, ובהרבה דברים נתנסיתי
בכל אופן בשטח זה נתקלתי בהרבה מקרים לגבי עצמי. ופעם היה לי
ויכוח מדוע קל לאדם לתת את הנפש מאשר את הגוף, כלומר הוא
ידיד בנפש, אך משמגיע הדבר רחוק יותר הוא נרתע. זה היה מכוון
כלפי. משום שאף פעם לא ותרתי למשהו בקשר לכך. מהו הגורם להתנגדות
זו אסביר לך ואקוה שתבין אותי בקו נכון. הנפש מתידדת, אך אינה
מתחיבת לכלום, ואם ידידות זו פגה, הרי היא מצטערת על כך
פחות או יותר, קיים משבר כלשהו, עוברת תקופה מסוימת והזמן
עושה את שלו. כל העסק מתחסל וכאילו לא היה בכלל. לא כן
הגוף. מה שהיה אי פעם אי אפשר להחזיר. וכל עוד שאין אני יודעת
סופית שחיי נקשרים בחיי משהו פשוט מראה אני התנגדות לכך.
אחרי הכל ודאי שואל אתה נו ואם איני מרגישה צורך בדבר כזה? אם 
להודות על האמת, לפעמים מרגישים רצון למשהו כזה, קצת חמימות
אבל לא להגיע למשהו רחוק יותר. וביחוד בקשר אלינו שתקופת חברותינו
כה קצרה עדין, ואנו מקוים לעתיד משותף, אך עדיין רק מקוים. יתכן
[עמוד 5]
ודעותי ישתנו בקשר לכך. כרגע אני חושבת כך. אשמח לשמוע את דעתך
בקשר לכך. 
נזכרת אני שקראתי בספרה של זהרה דיעה בקשר לבעיה מעין זו. ורואה
אני שאם כי גילה היה מבוגר מגילי בשנתיים, יש ודעותינו מזדהות
אך יש ודעותיה משונות נורא לגבי זה, אך זו דיעת אדם, ועליה
אין לומר שאינה קימת והיא מבוטלת מן העולם.
עודד כה מעיק לי משהו בתוך, פנימה אינו יכולה לומר לך אך אנסה,
אולי יוטב לי מעט. יקר איני יודעת אודותיך רבות, אך שמעתי מכל
מקום. פה אחד אומר אה, זה שבכל מקום משאיר אחת? או בדומה לאבנר
מדפנה שמיד מצא מענה...."גם זו תכלל במספר" "כה רבות היו לו
שזה לא משנה" "הוא משחק עם בנות" וכו... עודד איני
יכולה לומר לך מדוע, אך ענין זה כל כך השפיע עלי. וכל הזמן מוטל אצלי
ספק גדול גדול אולי זה באמת סתם משחק שהנה יגיע יום, ימאס
ויפסק? איני רוצה להאמין בכך יקר, אך הייתי מוכרחה להעלות זאת
כאן מאחר שזה כה מעיק לי. איני יודעת אך עד כמה שהכרת אותי
ודאי שמת לב שאין אני נותנת אמון מהר בבני-אדם, ויודעת אני שהרי
נמצא אתה כה רחוק ממני, ואין לי מי שיספר על מעשיך. 
יקר שלי רוצה אני כל כך להאמין בטוב, להאמין בך, אך כל הזמן שורר אצלי
מן ספק שקשה לי להגדירו, קשה לי לקבוע את מעמדו בתוכי נפשי. כמה הייתי
רוצה שתהיה ברגע זה לידי ותגרשנו ממני, אחרת הוא לא יזוז.
עודד אני מחכה לרגע ששוב נתראה, האמנם בקרוב? אקוה שכן לפחות
[עמוד 6]
תקוה זו תתן לי את הכוח להמשיך הלאה ילדי שלי. כה הרבה השתפכתי
היום וכתבתי, כך שודאי נמאס לך לקרוא זאת, כך שמוטב שעתה
אספיק, לא כן?
ההורים נורא מבסוטים מהמכתב, הם ביקשו מאד מאד למסור לך
ד"ש ובהזדמנות יענו לך על המכתב.
דרך אגב הם התרשמו ממך חזק חזק, נו מה אגיד לך כמו שצריך.
ויוש לא מפסיק עליך, ומתי עודד שוב יבוא? ואיזה אקדח
יפה היה לו, אבא אני רוצה אקדח כזה!...
ילדי שלי השעה נורא נורא מאוחרת, עשרה לשתים. העינים ממש 
נעצמות לי ומאחר שאלך לישון אומר לך גם כן לילה טוב ילדי.
נ.ב. מסור לאבנר ד"ש חם
והחלמה....
שלך
מאירה

עמוד 2/6
עמוד 3/6
עמוד 4/6
עמוד 5/6
עמוד 6/6

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: מאירה שילדקראוט
מיקום: טבעון
תאריך: 06.09.1956

מקבל/ת המכתב

שם: עודד שמיר
מיקום: קיבוץ נען

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראתם

עמודי המכתב ותמלול

עמוד 1/6

6.9.56

[עמ' 1]
עודד שלי!
ושוב שלום עודד שלי, כבר מזמן לא התראינו. למעשה עברו רק מספר ימים ולי הם
נראים כשנים ללא סוף, ללא גבול... מתי יהיה הסוף? מתי נגיע לרגע המקוה
ואז נאמר די למרחק הרב השורר ביננו? לאלהים פתרונים, ומי יודע צפונותיו?
מי יתן ונגיע ביחד לאותו הרגע המקווה, כל כך רוצה אני בו אך פוחדת ממנו
פוחדת משום מה? איני יודעת בעצם. יודע אתה שלמענך אקריב הכל אך
כיום ברגע זה שאיפותי כה רבות... לצאת לנחל, לשבת בישוב ספר
לשאת בעול, ולהקריב עצמי למען חיים אלו, לסבול ולבסוף להנות. כן, יקר,
כך חושבת אני ברגעים אלו, אך שוב נצב אתה לנגדי, אתה היקר לי, והרי
את עצמי לשנים לא אוכל להקריב. ומה יהיה עם [אם] לא נגיע עדיו, עד אותו
היום המקווה?, ... אך לא, למה לחשוב סתם שטויות לא כדאי, אלא לקוות
ביחד לטוב.
עודד שלי כמה טוב לחלום על חיינו יחדיו במשק, בחדר קטן חמוד, נקי ומסודר,
ולהפגש בו אחר יום עמל קשה, לנוח יחד ולהפליג למרחקים... בחלומות,
בשאיפות ללא גבול, וללא כל מעצור...
לו יכולנו לחיות כבר כחייהם של זהרה ושמואליק. זוכר אתה יקר את 
מכתביהם? וכמה יכולים אנו עוד ללמוד מהם, מאלו שחיו פעם, והשארו לנו
נכס כה יקר של כתבים שבהם מועלת אהבתם הכנה של השנים. באיזו
רכות ותום לבב, נכתבו הדברים הקושרים את הקורא לחמימות, לשלוה
ולשקט של שניהם באהל המשותף, במרחק, בטיול של שמאליק למצדה...
[עמוד 2]
יודע אתה יקר, היום קבלתי לוח זמנים, ותלשתי דפים מתחילתה, וכך באה
אלי המחשבה מה טמון בכל אחד מן הדפים האלה? מי יודע מה יקרה
בכל אחד מן הימים? וכל קריעה פחות יום שיותר לא ישוב להיות כבר
לא יהיה ערב ביום זה, לא בקר... ואני חושבת הזמן חולף עובר,
והנה עודד שלך בצבא... גומר.. והנה הרגע המקווה. אך מי יודע מה
יהיה עד אז? במשך תקופה כה ארוכה יכול אדם להשתנות ולהתהפך
מצד אל צד אלפי פעמים. ומי יודע אולי תמצא אחרת, שתראה יותר
ראויה לך, ואז תכתוב לי כן החיים הם קשים, וצריך להתגבר...
ילדי שלי, האם גם אתה כה מתגעגע? ומדוע קשה לי להאמין שאתה שלי,
ומתכונן להיות שלי עד הסוף?
אך רחוק הנך ברגע זה ממני, ונותר לי אף להרהר בך, לחשוב
ולהפליג למרחקים אודותיך, מה עושה ילדי עתה?, ועל מה הוא 
חושב? או אולי עצוב לו קצת?...
היום היה לי יום שכולו טוב, מאחר שהרופא אסר עלי ללכת, כי ענין
הפצעים הפך רציני למדי, נפיחות וכו.. כך שאת רוב שעות היום
ביליתי במטה, קראת קצת אנגלית The Enemy של פרל-בוק
ואני פשוט מרגישה התקדמות די רצינית, לא רק בקריאה שוטפת אלא פשוט 
הכל ברור לי ומובן יותר מאשר תמיד. ומה מוזר היה היום כשלפתע
תקף אותי חשק עז לעבוד בחצר, אך הפעם רגלי לא יכלו לי, כך שעתה
יושבת אני וכותבת לך. המון המון רוצה אני לומר לך ולספר לך ילדי.
ברגע בו נפרדנו רציתי ללחוץ את ידך חזק חזק, אך פשוט זה לא
[עמוד 3]
היה המקום. מהכתה חזרתי רצוצה, מאחר שניסו לדחוף לראש כה הרבה,
ולדעתי זה היה יותר מדי לפעם הראשונה. היום עבר בהכנת השעורים כך
ששכחתי כל אשר סביבי והתמסרתי אך ורק לשעורים. יש לי תמיד התענוג
לראות הכל מוכן מסודר, ובכלל נכון. כך שהרבה זמן אני מקדישה לכך.
למחרת ביום שלישי התחלתי להרגיש בחסרונך. אפור היה לי הכל מסביב,
וכה עצוב על הנפש בלעדיך יקר. חסרת לי בכל פנה בבית. לו רק ראיתיך
אז לרגע קט, לומר לך שוב שלום, ושוב לתת לך לפנות לדרכך.
אך הרבה זמן לא נותר לי לחשוב על כך מאחר שהלכתי לכתה. כאן שוב
שרעתי בלמודים קודחים וחזרתי עיפה אך מלאת סיפוק. שרה באה וספרה 
רשמים מהסמינר וכך עבר הזמן. בערב כבר לא יכולתי ללכת בגלל הפצעים
כך שכמה חבר'ה מצאו לנכון לבוא אלי, וזה היה ממש במקום. כי אחרת
הייתי שוקעת בהרהורים אודותיך... ואז מי יודע להיכן הייתי מגיעה.
הערב עבר די נחמד, הכדוריסטים [תלמידי בית ספר כדורי] באו לחופש, ספרו חוויות והיה קצת שמח.
היום אני מקוה שיהיה היום האחרון להקדיש מנוחה לרגלים, ומחר כבר אלך קצת.
היתה לי תוכנית לנסוע לכנרת מחר, אך עדין לא ברור לי מה יהיה 
בסוף.
עודד עוד כשהיית כאן רציתי לשוחח אתך בקשר לבעיה קצת יותר ישנה.
קראתי פעם שורה שאמרה כי אהבה אינה אלא תאוה אצל בני אדם
מסוימים. תבין ודאי לפי כך למה אני קוראת בעיה קצת יותר ישנה. עודד אתה
מעמיד זאת בצורה של כאילו זה סוף העולם, די עם [אם] איני מותרת לך
אתה כועס, וכו... ייתכן מאחר שאתה יותר בוגר ממני תאמר שזוהי
[עמוד 4]
נאיביות או חוסר נסיון. אך איני חושבת כך. איני יכולה לשאת את 
עצם המחשבה הזאת. לא רק שאין כל יחס נפשי בין אנשים, איני
סובלת מגע, אלא גם בשעה שהיחס קים, הרבה זמן עובר עד 
שאני מתרגלת למחשבה על קיום יחסים כאלה. אולי זה נראה לך
משונה כי לא כמו שכותבת אני כך קימתי אך, עודד אתה העמדת
אותי בפני הברירה ואיני יודעת משום מה ויתרתי לך.
עודד בתקופה האחרונה עברו עלי הרבה חויות, ובהרבה דברים נתנסיתי
בכל אופן בשטח זה נתקלתי בהרבה מקרים לגבי עצמי. ופעם היה לי
ויכוח מדוע קל לאדם לתת את הנפש מאשר את הגוף, כלומר הוא
ידיד בנפש, אך משמגיע הדבר רחוק יותר הוא נרתע. זה היה מכוון
כלפי. משום שאף פעם לא ותרתי למשהו בקשר לכך. מהו הגורם להתנגדות
זו אסביר לך ואקוה שתבין אותי בקו נכון. הנפש מתידדת, אך אינה
מתחיבת לכלום, ואם ידידות זו פגה, הרי היא מצטערת על כך
פחות או יותר, קיים משבר כלשהו, עוברת תקופה מסוימת והזמן
עושה את שלו. כל העסק מתחסל וכאילו לא היה בכלל. לא כן
הגוף. מה שהיה אי פעם אי אפשר להחזיר. וכל עוד שאין אני יודעת
סופית שחיי נקשרים בחיי משהו פשוט מראה אני התנגדות לכך.
אחרי הכל ודאי שואל אתה נו ואם איני מרגישה צורך בדבר כזה? אם 
להודות על האמת, לפעמים מרגישים רצון למשהו כזה, קצת חמימות
אבל לא להגיע למשהו רחוק יותר. וביחוד בקשר אלינו שתקופת חברותינו
כה קצרה עדין, ואנו מקוים לעתיד משותף, אך עדיין רק מקוים. יתכן
[עמוד 5]
ודעותי ישתנו בקשר לכך. כרגע אני חושבת כך. אשמח לשמוע את דעתך
בקשר לכך. 
נזכרת אני שקראתי בספרה של זהרה דיעה בקשר לבעיה מעין זו. ורואה
אני שאם כי גילה היה מבוגר מגילי בשנתיים, יש ודעותינו מזדהות
אך יש ודעותיה משונות נורא לגבי זה, אך זו דיעת אדם, ועליה
אין לומר שאינה קימת והיא מבוטלת מן העולם.
עודד כה מעיק לי משהו בתוך, פנימה אינו יכולה לומר לך אך אנסה,
אולי יוטב לי מעט. יקר איני יודעת אודותיך רבות, אך שמעתי מכל
מקום. פה אחד אומר אה, זה שבכל מקום משאיר אחת? או בדומה לאבנר
מדפנה שמיד מצא מענה...."גם זו תכלל במספר" "כה רבות היו לו
שזה לא משנה" "הוא משחק עם בנות" וכו... עודד איני
יכולה לומר לך מדוע, אך ענין זה כל כך השפיע עלי. וכל הזמן מוטל אצלי
ספק גדול גדול אולי זה באמת סתם משחק שהנה יגיע יום, ימאס
ויפסק? איני רוצה להאמין בכך יקר, אך הייתי מוכרחה להעלות זאת
כאן מאחר שזה כה מעיק לי. איני יודעת אך עד כמה שהכרת אותי
ודאי שמת לב שאין אני נותנת אמון מהר בבני-אדם, ויודעת אני שהרי
נמצא אתה כה רחוק ממני, ואין לי מי שיספר על מעשיך. 
יקר שלי רוצה אני כל כך להאמין בטוב, להאמין בך, אך כל הזמן שורר אצלי
מן ספק שקשה לי להגדירו, קשה לי לקבוע את מעמדו בתוכי נפשי. כמה הייתי
רוצה שתהיה ברגע זה לידי ותגרשנו ממני, אחרת הוא לא יזוז.
עודד אני מחכה לרגע ששוב נתראה, האמנם בקרוב? אקוה שכן לפחות
[עמוד 6]
תקוה זו תתן לי את הכוח להמשיך הלאה ילדי שלי. כה הרבה השתפכתי
היום וכתבתי, כך שודאי נמאס לך לקרוא זאת, כך שמוטב שעתה
אספיק, לא כן?
ההורים נורא מבסוטים מהמכתב, הם ביקשו מאד מאד למסור לך
ד"ש ובהזדמנות יענו לך על המכתב.
דרך אגב הם התרשמו ממך חזק חזק, נו מה אגיד לך כמו שצריך.
ויוש לא מפסיק עליך, ומתי עודד שוב יבוא? ואיזה אקדח
יפה היה לו, אבא אני רוצה אקדח כזה!...
ילדי שלי השעה נורא נורא מאוחרת, עשרה לשתים. העינים ממש 
נעצמות לי ומאחר שאלך לישון אומר לך גם כן לילה טוב ילדי.
נ.ב. מסור לאבנר ד"ש חם
והחלמה....
שלך
מאירה

עמוד 1/6
עמוד 1/6
עמוד 1/6
עמוד 1/6
עמוד 1/6

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: נעמי רובין
מיקום: גבעתיים
תאריך: 1973-11-04

מקבל/ת המכתב

שם: עודד שמיר
מיקום: קיבוץ נען

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראתם

Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

eye

תפריט נגישות