אוֹצָרוֹת
1948 30 במאי

דבורה מבית אלפא כותבת ליונה שפירא מדגניה על דאגתה מהמתרחש בדגניה

דבורה בית אלפא
הפירצה בבניין משטרת צמח

כתב היד

3 עמודי מכתב

סיפור רקע

דבורה מבית אלפא כותבת ליונה שפירא (המכונה במכתב יויה), אשר נמצאת בדגניה. במכתב מביעה דבורה את דאגתה מהמתרחש בדגניה. בימים שקדמו לכתיבת המכתב התרחשו בדגניה וסביבותיה קרבות רבים, המכונים גם 'קרב עמק הירדן'. המכתב באדיבות ארכיון קיבוץ דגניה.

דבורה מבית אלפא כותבת ליונה שפירא (המכונה במכתב יויה), אשר נמצאת בדגניה. במכתב מביעה דבורה את דאגתה מהמתרחש בדגניה. בימים שקדמו לכתיבת המכתב התרחשו בדגניה וסביבותיה קרבות רבים, המכונים גם 'קרב עמק הירדן'. המכתב באדיבות ארכיון קיבוץ דגניה.

עמודי המכתב ותמלול

עמוד 1/3

בית אלפא 30.5.48
ליויה שלום רב!
נדהמתי בקבלי את מכתבו של יוסף ובו הידיעה המרה, אולם לאמיתו של דבר רק את אשר יגורתי בא, כל הימים התעניינתי אצל אנשינו שיש להם קשרים עם המפקדים, הידוע להם מי הם ההרוגים בעמק הירדן ולא הצלתי דבר, אולם לבי חרד, היום אין זה בגדר הפתעות ידיעות אלו, אתה מחכה להם יום יום, שעה שעה, אולם עם כל חלל יקר נוסף, נצבט הלב ודואב על המחיר היקר שאנו משלמים תמורת המדינה הקטנה, ולכן כנראה יקרה היא מאוד אם כאלו נופלים בה. 
יויה לא אקונן, איני יודעת לעשות זאת, הלב התקשה בימים אלו. מעט ידעתי את אריה, אך תמונתו חקוקה בליבי כל-כך ברורה בהירה, עוד היום איני מאמינה שאכן כך הוא הדבר. 
דבורה שלנו הצעירה, כל-כך הרבה לאבד ביום אחד, אבדה שלעולם אינה חוזרת. הגידי יויה! האפשר להיות גבורה בבוא בשורה כזו? האפשר? מילדותינו חונכנו כשהסיף בידינו, שנים התכוננו למלחמה זו, יודעים אנו בעיניים עצומות מה רצוננו, לשם מה אנו נלחמים ומקריבים הכל באמונה לוהטת, אבל כשהיקר מכל נלקח האומנם נשארים גיבורים? הגידי יויה איך היא דבורקה, ספרי לי עליה, כולנו צריכות להיות מוכנים, רוצה אני ללמוד ממנה, בוודאי יש מה ללמוד ממשפחה שורשית וענפיה זו בדגניה, ומבניה שגדלו בה. 
יויה יקירה! האכיר את דגניה? מה עוללו לה ליקירה, ל"ראשונה"? חסוננו יגעש בנו ויוליד כוחות כאלה שדגניה תעלה מאשר היתה קודם, נסיגות קטנות לא יחלישו בנו את רוחנו האופטימית, ואמונתנו רבה שמדינתנו קום תקום במהרה, מדינה לתפארת. אך הגיבי יויה האמנם רק אני יכולה לומר זאת משום שאני יושבת, בבית-אלפא שעוד טרם נזוקה הרבה? איך עוברים למעשה חורבן נקודה ואבדן יקירים לא מעטים? האם גם אז אפשר לדבר כך, או שמכנים זאת מליצות שדופות מתרברבות. הגידי יויה איך זה? היש הבדל בגישת הורים ובניהם לכל הבעיות או רוח אחת מפעמת בכל. כמה רוצה הייתי להיות שם אתכם, פשוט להיות ולעשות דבר מה, אולם כולנו חילים, כולנו בתפקידים, ואין אפשרות לזוז. אבל בבוא יום שביתת הנשק אם במוקדם או במאוחר, רוצה אני לבוא לעזרת שיקומה של דגניה. 
בוודאי איני צריכה לספר לך מה בהירותם של זיכרונות ילדות. לראשונה הייתי בדגניה בהיותי בת חמש וחצי, זוכרת אני את הבקור בבהירות גמורה, שיחקנו ע"י הברכה שליד הבית הראשון, בנינו תנור כדי לבשל עליו כמה ביצי יונים שמצאנו. והחלטנו לארוך לנו ארוחה בעצמנו ולא לבוא לארוחת הצהרים שהכינו בבית הילדים. כמה תכניות רקמנו, כמה עמלנו ופעלנו באותו יום ובחדוה מילאנו את כל פינות החצר, וצחוקנו הדהד בין הדקלים. הרבה אני יכולה לספר על אותו בקור ראשון, ומאז אהבתי את דגניה. 
ותחנה  שניה עשיתי בדגניה בהיותי בת 16. אותם חדשים שעבדתי במשק חוללי בי מהפכות שקטות אך מכריעות בחיי והתוו את דרכי בהתבגרי. לא אאריך, לא עת זיכרונות עתה, אך רציתי בכמה מילים לומר לך מה יקרה לי דגניה ומה היתה לי, כמובן לא אמרתי לך כמעט ולא כלום כי קצר המצע מהשתרע. 
יויה חביבה! לא עת ריכוז הוא לך ושעתך בוודאי אינה פנויה, אך בקשה לי אליך, ומסרי שלום לאבא אמא ולדבורקה ממני, איני יכולה לכתב ישר אליהם, איני יודעת פשוט איך לעשות זאת. 
כתבי לי היכן נמצאת דבורקה וילדיה, אולי אוכל להשתחרר ליום ולבקרה, מה מאד הייתי רוצה לעשות זאת, ועוד כתבי לי ולו גם בקצור נמרץ על אשר עברתם במקום ועל נסיבות נפילתו של אריה היקר, ומי ומי הם יתר הנופלים. ידעתי אכזרית היא בקשתי אך אי הידיעה כל-כך מענה, עשי נא מה שביכולתך!  בקשתיך. 
מסרי שלם לכל יתר בני המשפחה. שמחתי שיוסף הכיר סוף סוף משהו מכם, כבר מזמן רצינו לבוא ולא הסתדר אף פעם ודווקא בנסיבות  אלו עלה לו להכיר אותך. זאת היא מציאותנו. היי שלום יויה 
כל טוב לך
בחבה רבה
דבורה. 

עמוד 2/3
עמוד 3/3

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: דבורה
מיקום: בית אלפא
תאריך: 30.05.1948

מקבל/ת המכתב

שם: יונה שפירא (יויה)
מיקום: דגניה א'

מכתבים קשורים

למכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראתם ולמשל התכתבויות נוספות או מכתבים הקשורים לאותו נושא, לחצו כאן.

עמודי המכתב ותמלול

עמוד 1/3

בית אלפא 30.5.48
ליויה שלום רב!
נדהמתי בקבלי את מכתבו של יוסף ובו הידיעה המרה, אולם לאמיתו של דבר רק את אשר יגורתי בא, כל הימים התעניינתי אצל אנשינו שיש להם קשרים עם המפקדים, הידוע להם מי הם ההרוגים בעמק הירדן ולא הצלתי דבר, אולם לבי חרד, היום אין זה בגדר הפתעות ידיעות אלו, אתה מחכה להם יום יום, שעה שעה, אולם עם כל חלל יקר נוסף, נצבט הלב ודואב על המחיר היקר שאנו משלמים תמורת המדינה הקטנה, ולכן כנראה יקרה היא מאוד אם כאלו נופלים בה. 
יויה לא אקונן, איני יודעת לעשות זאת, הלב התקשה בימים אלו. מעט ידעתי את אריה, אך תמונתו חקוקה בליבי כל-כך ברורה בהירה, עוד היום איני מאמינה שאכן כך הוא הדבר. 
דבורה שלנו הצעירה, כל-כך הרבה לאבד ביום אחד, אבדה שלעולם אינה חוזרת. הגידי יויה! האפשר להיות גבורה בבוא בשורה כזו? האפשר? מילדותינו חונכנו כשהסיף בידינו, שנים התכוננו למלחמה זו, יודעים אנו בעיניים עצומות מה רצוננו, לשם מה אנו נלחמים ומקריבים הכל באמונה לוהטת, אבל כשהיקר מכל נלקח האומנם נשארים גיבורים? הגידי יויה איך היא דבורקה, ספרי לי עליה, כולנו צריכות להיות מוכנים, רוצה אני ללמוד ממנה, בוודאי יש מה ללמוד ממשפחה שורשית וענפיה זו בדגניה, ומבניה שגדלו בה. 
יויה יקירה! האכיר את דגניה? מה עוללו לה ליקירה, ל"ראשונה"? חסוננו יגעש בנו ויוליד כוחות כאלה שדגניה תעלה מאשר היתה קודם, נסיגות קטנות לא יחלישו בנו את רוחנו האופטימית, ואמונתנו רבה שמדינתנו קום תקום במהרה, מדינה לתפארת. אך הגיבי יויה האמנם רק אני יכולה לומר זאת משום שאני יושבת, בבית-אלפא שעוד טרם נזוקה הרבה? איך עוברים למעשה חורבן נקודה ואבדן יקירים לא מעטים? האם גם אז אפשר לדבר כך, או שמכנים זאת מליצות שדופות מתרברבות. הגידי יויה איך זה? היש הבדל בגישת הורים ובניהם לכל הבעיות או רוח אחת מפעמת בכל. כמה רוצה הייתי להיות שם אתכם, פשוט להיות ולעשות דבר מה, אולם כולנו חילים, כולנו בתפקידים, ואין אפשרות לזוז. אבל בבוא יום שביתת הנשק אם במוקדם או במאוחר, רוצה אני לבוא לעזרת שיקומה של דגניה. 
בוודאי איני צריכה לספר לך מה בהירותם של זיכרונות ילדות. לראשונה הייתי בדגניה בהיותי בת חמש וחצי, זוכרת אני את הבקור בבהירות גמורה, שיחקנו ע"י הברכה שליד הבית הראשון, בנינו תנור כדי לבשל עליו כמה ביצי יונים שמצאנו. והחלטנו לארוך לנו ארוחה בעצמנו ולא לבוא לארוחת הצהרים שהכינו בבית הילדים. כמה תכניות רקמנו, כמה עמלנו ופעלנו באותו יום ובחדוה מילאנו את כל פינות החצר, וצחוקנו הדהד בין הדקלים. הרבה אני יכולה לספר על אותו בקור ראשון, ומאז אהבתי את דגניה. 
ותחנה  שניה עשיתי בדגניה בהיותי בת 16. אותם חדשים שעבדתי במשק חוללי בי מהפכות שקטות אך מכריעות בחיי והתוו את דרכי בהתבגרי. לא אאריך, לא עת זיכרונות עתה, אך רציתי בכמה מילים לומר לך מה יקרה לי דגניה ומה היתה לי, כמובן לא אמרתי לך כמעט ולא כלום כי קצר המצע מהשתרע. 
יויה חביבה! לא עת ריכוז הוא לך ושעתך בוודאי אינה פנויה, אך בקשה לי אליך, ומסרי שלום לאבא אמא ולדבורקה ממני, איני יכולה לכתב ישר אליהם, איני יודעת פשוט איך לעשות זאת. 
כתבי לי היכן נמצאת דבורקה וילדיה, אולי אוכל להשתחרר ליום ולבקרה, מה מאד הייתי רוצה לעשות זאת, ועוד כתבי לי ולו גם בקצור נמרץ על אשר עברתם במקום ועל נסיבות נפילתו של אריה היקר, ומי ומי הם יתר הנופלים. ידעתי אכזרית היא בקשתי אך אי הידיעה כל-כך מענה, עשי נא מה שביכולתך!  בקשתיך. 
מסרי שלם לכל יתר בני המשפחה. שמחתי שיוסף הכיר סוף סוף משהו מכם, כבר מזמן רצינו לבוא ולא הסתדר אף פעם ודווקא בנסיבות  אלו עלה לו להכיר אותך. זאת היא מציאותנו. היי שלום יויה 
כל טוב לך
בחבה רבה
דבורה. 

עמוד 1/3
עמוד 1/3

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: נעמי רובין
מיקום: גבעתיים
תאריך: 1973-11-04

מקבל/ת המכתב

שם: יונה שפירא (יויה)
מיקום: דגניה א'

מכתבים קשורים

למכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראתם ולמשל התכתבויות נוספות או מכתבים הקשורים לאותו נושא, לחצו כאן.

Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

eye

תפריט נגישות