אוֹצָרוֹת
1943 17 בספטמבר

דב בוריס טאובין כותב לחברתו על תקוותו כי ניצני ההצלחות המדיניות יובילו לשחרורה של סיביר

דב בוריס טאובין סיביר פורסם על ידי deganit goldblat
כריכת הספר שעליה נכתב המכתב

כתב היד

3 דפי המכתב

סיפור רקע

הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה ורגשות של תקווה עולים בליבו של דב בוריס טאובין שגורש לסיביר. דב כותב לריבה חברתו חדשות מלחמה, ובייחוד על המקומות באירופה שבהם בעלות הברית נלחמות בגרמנים: איטליה, מלטה וברית המועצות. דב מזכיר גם את הידיעות על חיסול יהודי גטו ורשה ועל ההרג ההמוני שערכו הנאצים בעיר הולדתו, ריגה שבלטביה. בין הנרצחים בריגה הייתה כנראה גם חברת ילדות של דב. דב כותב כי לפני שנתיים התקשה לדמיין את המשך החיים בסיביר, אך עכשיו הוא מבין שזכה בחיים והוא כבר יחול לחוש בתקווה אמיתית בזכות ניצני ההצלחות של המדינות הנלחמות בנאצים. בינתיים דב ומשפחתו מתכוננים לחורף הסיבירי השלישי שלהם במלחמה, חורף קר מאוד. תפוחי האדמה שהם גידלו אמורים לספק את מזונם. יש להם רק מעט כסף, ולכן לא קונים הרבה מזון נוסף בשוק. דב מספר כי הוא יצעד 2

הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה ורגשות של תקווה עולים בליבו של דב בוריס טאובין שגורש לסיביר. דב כותב לריבה חברתו חדשות מלחמה, ובייחוד על המקומות באירופה שבהם בעלות הברית נלחמות בגרמנים: איטליה, מלטה וברית המועצות. דב מזכיר גם את הידיעות על חיסול יהודי גטו ורשה ועל ההרג ההמוני שערכו הנאצים בעיר הולדתו, ריגה שבלטביה. בין הנרצחים בריגה הייתה כנראה גם חברת ילדות של דב. דב כותב כי לפני שנתיים התקשה לדמיין את המשך החיים בסיביר, אך עכשיו הוא מבין שזכה בחיים והוא כבר יחול לחוש בתקווה אמיתית בזכות ניצני ההצלחות של המדינות הנלחמות בנאצים. בינתיים דב ומשפחתו מתכוננים לחורף הסיבירי השלישי שלהם במלחמה, חורף קר מאוד. תפוחי האדמה שהם גידלו אמורים לספק את מזונם. יש להם רק מעט כסף, ולכן לא קונים הרבה מזון נוסף בשוק. דב מספר כי הוא יצעד 2 קילומטר כדי לשמוע חדשות ומבקש מחברתו להרבות בכתיבה על חיי היום יום שלה. המכתב נכתב בדיו סגול על גבי כריכת ספרון שכותרתו: 'יוסף סטאלין, פקודת המפקד העליון, 1 למאי 1943, מס' 195, מוסקבה. ההוצאה הפוליטית הממלכתית, 1943'. המכתב נכתב ברוסית ותורגם בידי לאה מורין, בתם של דב בוריס וריבה טאובין. דב בוריס טאובין וריבה טאובין נולדו בלטביה בתחילת שנות העשרים של המאה ה־20. הם גורשו לסיביר זמן קצר לפני כניסת הנאצים לברה"מ, וכך למעשה ניצלו חייהם. בתקופת המלחמה החליפו ביניהם עשרות מכתבים. השניים הכירו כשהיו צעירים. אחיה של ריבה למד בכיתתו של דב. באחד המכתבים שכתבה ריבה לדב בתקופת המלחמה היא צוחקת על כך שאמה תהתה מדוע בחורה בת 16 מתעניינת בבחור בן 18. ריבה סיפרה כי נגינתו של דב בכינור הרשימה אותה מאוד. לאחר מלחמת העולם השנייה נפגשו השניים ועוד באותו היום החליטו להתחתן. בשנת 1952 נולד בנם הבכור ולאחר כמה שנים נולדה בתם. במשך שנים ארוכות ניסו בני הזוג לעלות לארץ, אך רק בשנת 1971 זמן קצר לפני שבנם היה צריך להתגייס לצבא הסובייטי, קיבלו אישור עלייה. המשפחה עלתה למרכז קליטה בנצרת עילית ומשם עברה לבאר שבע. בשנות הפנסיה חיו דב וריבה בכפר סבא . בחייהם הם זכו לראות שני ילדים, שבעה נכדים ונינה אחת. את המכתב תרם לפרויקט אוצרות מוטי טאובין, נכדם של דה וריבה. בתו של מוטי קרויה על שמה של סבתו – מעיין ריבה טאובין. בפוסט שכתב ביולי 2022 התייחס מוטי למכתבים: "תמיד ידעתי שבין סבא וסבתא שלי נרקם סיפור אהבה מיוחד, והאהבה הזו נוצרת ונרקמת מתוך מכתבים ובלי אף פגישה במשך 4 שנים רצופות... וזה שרד את סיביר ואת העלייה ארצה ואת כל השנים במגירה של סבא וסבתא בכפר סבא. ואז באה דודה שלי ונתנה אור לייאוש הזה."

כתב היד

עמוד 1/3

קרסנויארסק, 17 בספטמבר 1943
ריבה היקרה!
כבר מזמן לא קבלתי מכתב ממך. אבל האם זה (בתור נקמה) משום שגם אני לא כתבתי חודש שלם? אני מקווה שאת לא כל כך אכזרית ובכל זאת כתבת. למען האמת אין לי מה לכתוב, זאת אומרת על עצמי. בכלל, את ללא ספק שמעת על המאורעות החשובים ביותר של השבועות האחרונים, למרות בדידותך. ב־5 בספטמבר הכוחות האמריקניים והאנגליים נחתו בדרום איטליה. ב־8 בחודש נכנעה הממשלה האיטלקית של המרשל בדוליו ללא תנאי. בינתיים השתלטו האנגלים על כל דרום איטליה, לרבות הערים טרנטו ובארי, והאמריקנים נחתו בקרבת נפולי. מהצד השני כבשו הגרמנים את כל צפון איטליה עד רומא, למרות התנגדותם התקיפה של האיטלקים, ועכשיו ניטשים קרבות בין בעלי הברית והגרמנים בשטח איטליה, והגרמנים נסוגים!!! הצי האיטלקי נמצא כמעט כולו במלטה; האיטלקים נלחמים נגד הגרמנים! ובחזית שלנו המאורעות דומים למפולת שלגים – כוחותינו נמצאים כבר 100 עד 120 קילומטרים מקייב ומדנייפרופטרובסק, 60 עד 100 קילומטרים מפולטבה ומזפורוז'נייה ; כבר נכבשו על ידי הצבא האדום ושוחררו מהגרמנים הדונבאס, צומת בריאנסק, נובורוסיסק. התחיל באמת הגירוש המסיבי של הגרמנים מהארץ הסובייטית.
תקווה, תקווה לשחרור, אך קשה על הנשמה ואין הקלה (האם תהיה?). אתמול היה יום הולדתה של לייה [חברתו של דב בוריס טאובין מריגה], ולפני כמה ימים קראתי במכתב שהגרמנים הודיעו עוד בשנת 1942 על טיהורה המלא של ריגה מיהודים. האם כתבתי לך על ההשמדה המלאה של גטו ורשה? האם כתבתי שביער ביקרנייקי (Bikernieki), ליד ריגה, הגרמנים הוציאו להורג בירייה 65,000 איש – ששים וחמישה אלף?! ואלה, לא אנשים אלא חיות, הם עדיין בריגה, ולא רק בריגה. ויש הלא רבים הדומים להם…
אני זוכר מכתב שכתבתי לך ב־9 בספטמבר 1941; נדמה לי שהוא לא הגיע אלייך. אני זוכר כיצד כתבתי מכתב זה – בשדה בקולחוז, ביום שמש בהיר; חיכיתי שיביאו חלקי חילוף לטרקטור שלידו עבדתי. אז עבור תת־ההכרה שלי (אמנם הנימוקים שלי היו מפוכחים) שנה בסיביר הייתה זוועה בלתי מתקבלת על הדעת. אחרי זה עברו עלי שנתיים בסיביר (ואיני יודע כמה עוד לפניי) ולא קרה לי כלום! אבל אז כבשו הגרמנים את קייב, את חבל סמולנסק, את הדונבאס, ועכשיו מטהרים את המקומות האלה; אז התקווה הייתה גלומה רק בביטחון ש"ענייננו צודק", ועכשיו רואים באמת את השחר. אני בכלל לא מדבר על עניינים אישיים. איני יודע אם הרווחתי יותר בשנתיים האלה (והרווחתי הרבה, בלי ספק) או הפסדתי יותר. אבל עכשיו יש יותר תקווה, תקווה ממשית.
נו, כל אלה הם דברים רחוקים. מה שקרוב זה החורף הסיבירי השלישי שלנו. מזג האוויר כבר גרוע, קר. במזג אויר קר אני מפסיד לפחות רבע מן הכושר הנפשי שלי. איני סובל מקור במיוחד, אני עומד בו יפה (פרט לאף), אבל אני מרגיש בו לא טוב (זה תמיד היה ככה). אין מה לעשות, נצטרך לעבור את החורף. הגיע הזמן לאסוף את תפוחי האדמה; הם עלו אצלי יפה, כנראה. אני מקווה לספק מספיק תפוחי אדמה לאמא. אגב, עם הופעת תפוחי האדמה ירד מחיר הלחם פה בשוק עד לחצי לעומת המחירים בקיץ, ולא קונים אותו הרבה – לכל אחד יש תפוחי אדמה שלו. בכלל, אפשר להשיג פה כמעט כל מצרך וכל חפץ, אם יש כסף. אני עובר בשוק לעתים קרובות, אבל קונה לעתים רחוקות, וכמעט שום דבר ממצרכי המזון – אני מסתפק (לא רע) בחדר האוכל שלנו.
אני מסיים ב־18 בחודש בבוקר. אלך מיד למפעל "אי־שם" לשמוע חדשות. פה אין לנו רמקול [הכוונה למכשיר רדיו], צריך ללכת 2 קילומטרים. אני הולך לעתים רחוקות, אבל היום מזג האוויר טוב, וקמתי מוקדם (עכשיו 7:35, השידור ב־8, העבודה מתחילה ב־9). כבר שמעתי שהיום כבשו את העיר בריאנסק.
ובכן, אני מחכה למכתבים בקוצר רוח. אין צורך להזכיר לך לכתוב יותר על עצמך וכו' – מכתבייך הם הלא גם כך בעלי התוכן הרב ביותר והארוכים ביותר. רק המשיכי! ד"ש לכולם –
שלך,
בובה

עמוד 2/3
עמוד 3/3

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: דב בוריס טאובין
מיקום: סיביר
תאריך: 17.09.1943

מקבל/ת המכתב

שם: ריבה טאובין
מיקום: סיביר

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

כתב היד

עמוד 1/3

קרסנויארסק, 17 בספטמבר 1943
ריבה היקרה!
כבר מזמן לא קבלתי מכתב ממך. אבל האם זה (בתור נקמה) משום שגם אני לא כתבתי חודש שלם? אני מקווה שאת לא כל כך אכזרית ובכל זאת כתבת. למען האמת אין לי מה לכתוב, זאת אומרת על עצמי. בכלל, את ללא ספק שמעת על המאורעות החשובים ביותר של השבועות האחרונים, למרות בדידותך. ב־5 בספטמבר הכוחות האמריקניים והאנגליים נחתו בדרום איטליה. ב־8 בחודש נכנעה הממשלה האיטלקית של המרשל בדוליו ללא תנאי. בינתיים השתלטו האנגלים על כל דרום איטליה, לרבות הערים טרנטו ובארי, והאמריקנים נחתו בקרבת נפולי. מהצד השני כבשו הגרמנים את כל צפון איטליה עד רומא, למרות התנגדותם התקיפה של האיטלקים, ועכשיו ניטשים קרבות בין בעלי הברית והגרמנים בשטח איטליה, והגרמנים נסוגים!!! הצי האיטלקי נמצא כמעט כולו במלטה; האיטלקים נלחמים נגד הגרמנים! ובחזית שלנו המאורעות דומים למפולת שלגים – כוחותינו נמצאים כבר 100 עד 120 קילומטרים מקייב ומדנייפרופטרובסק, 60 עד 100 קילומטרים מפולטבה ומזפורוז'נייה ; כבר נכבשו על ידי הצבא האדום ושוחררו מהגרמנים הדונבאס, צומת בריאנסק, נובורוסיסק. התחיל באמת הגירוש המסיבי של הגרמנים מהארץ הסובייטית.
תקווה, תקווה לשחרור, אך קשה על הנשמה ואין הקלה (האם תהיה?). אתמול היה יום הולדתה של לייה [חברתו של דב בוריס טאובין מריגה], ולפני כמה ימים קראתי במכתב שהגרמנים הודיעו עוד בשנת 1942 על טיהורה המלא של ריגה מיהודים. האם כתבתי לך על ההשמדה המלאה של גטו ורשה? האם כתבתי שביער ביקרנייקי (Bikernieki), ליד ריגה, הגרמנים הוציאו להורג בירייה 65,000 איש – ששים וחמישה אלף?! ואלה, לא אנשים אלא חיות, הם עדיין בריגה, ולא רק בריגה. ויש הלא רבים הדומים להם…
אני זוכר מכתב שכתבתי לך ב־9 בספטמבר 1941; נדמה לי שהוא לא הגיע אלייך. אני זוכר כיצד כתבתי מכתב זה – בשדה בקולחוז, ביום שמש בהיר; חיכיתי שיביאו חלקי חילוף לטרקטור שלידו עבדתי. אז עבור תת־ההכרה שלי (אמנם הנימוקים שלי היו מפוכחים) שנה בסיביר הייתה זוועה בלתי מתקבלת על הדעת. אחרי זה עברו עלי שנתיים בסיביר (ואיני יודע כמה עוד לפניי) ולא קרה לי כלום! אבל אז כבשו הגרמנים את קייב, את חבל סמולנסק, את הדונבאס, ועכשיו מטהרים את המקומות האלה; אז התקווה הייתה גלומה רק בביטחון ש"ענייננו צודק", ועכשיו רואים באמת את השחר. אני בכלל לא מדבר על עניינים אישיים. איני יודע אם הרווחתי יותר בשנתיים האלה (והרווחתי הרבה, בלי ספק) או הפסדתי יותר. אבל עכשיו יש יותר תקווה, תקווה ממשית.
נו, כל אלה הם דברים רחוקים. מה שקרוב זה החורף הסיבירי השלישי שלנו. מזג האוויר כבר גרוע, קר. במזג אויר קר אני מפסיד לפחות רבע מן הכושר הנפשי שלי. איני סובל מקור במיוחד, אני עומד בו יפה (פרט לאף), אבל אני מרגיש בו לא טוב (זה תמיד היה ככה). אין מה לעשות, נצטרך לעבור את החורף. הגיע הזמן לאסוף את תפוחי האדמה; הם עלו אצלי יפה, כנראה. אני מקווה לספק מספיק תפוחי אדמה לאמא. אגב, עם הופעת תפוחי האדמה ירד מחיר הלחם פה בשוק עד לחצי לעומת המחירים בקיץ, ולא קונים אותו הרבה – לכל אחד יש תפוחי אדמה שלו. בכלל, אפשר להשיג פה כמעט כל מצרך וכל חפץ, אם יש כסף. אני עובר בשוק לעתים קרובות, אבל קונה לעתים רחוקות, וכמעט שום דבר ממצרכי המזון – אני מסתפק (לא רע) בחדר האוכל שלנו.
אני מסיים ב־18 בחודש בבוקר. אלך מיד למפעל "אי־שם" לשמוע חדשות. פה אין לנו רמקול [הכוונה למכשיר רדיו], צריך ללכת 2 קילומטרים. אני הולך לעתים רחוקות, אבל היום מזג האוויר טוב, וקמתי מוקדם (עכשיו 7:35, השידור ב־8, העבודה מתחילה ב־9). כבר שמעתי שהיום כבשו את העיר בריאנסק.
ובכן, אני מחכה למכתבים בקוצר רוח. אין צורך להזכיר לך לכתוב יותר על עצמך וכו' – מכתבייך הם הלא גם כך בעלי התוכן הרב ביותר והארוכים ביותר. רק המשיכי! ד"ש לכולם –
שלך,
בובה

עמוד 2/3
עמוד 3/3

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: גננדעל גראוס
מיקום: צ'כוסלובקיה
תאריך: 1941-08-15

מקבל/ת המכתב

שם: ריבה טאובין
מיקום: סיביר

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye

תפריט נגישות