דוד זקס (גם: סקס, סאקס) היה דודו של אלעזר (לוזר) אדלר, אחי אימו – בתיה הֶנְיָה לבית סאקס]. אלעזר, שנמלט עם משפחתו מהעיירה בעלז כשזו נכבשה על ידי הנאצים לצד הרוסי של פולין, משם גורשו להרי אורל כשבתום המלחמה שרדו רק הוא ושרה אחותו, הגיע למחנות העקורים שהוקמו בגרמניה, ונעשה שם פעיל למען העלייה ארצה. הוא הסתובב במחנות העקורים השונים וכך כנראה פגש את דוד. דוד שלח לו מכתבים רבים ובארכיון שהותירו אחריהם אלעזר ויוכבד מצויים מעל עשרים מכתבים שכתב דוד לאלעזר, שרובם נכתבו כשאלעזר ויוכבד, שהתחתנו במחנה העקורים אמדן ב-13.03.1948, כבר הספיקו לעלות לארץ, וכך גם שרה אחותו של אלעזר ויהושע בעלה, ודוד נותר במחנות העקורים, בתחילה בברגן-בלזן ובהמשך ביֶוֶר.

מחנה העקורים ברגן בלזן נסגר ב-1950, ומעט היהודים שנותרו בו הועברו בהדרגה למחנה יוור (בכתיב היידי: יעווער) שעל יד וילהלמסהאפן (Wilhelmshaven). דוד הגיע לשם בחודש יוני. הוא עדיין ציפה לעלות לארץ, אך ההעלאה נמשכה זמן רב. באמצע ספטמבר הוציאה הסוכנות טרנספר ממינכן אלא שרבים התקשו להצטרף אליו. במחנה התפשטה השמועה שלאחר הימים הנוראים יצא טרנספרט נוסף. בינתיים נסגרה הסוכנות במינכן, והעיניים נישאו לאירו ולג'וינט (בכתיב היידי: דזאנט, דזונט). עלתה גם אפשרות להיעזר בהארטקאר, שנטתה כמה פעמים לכאן ולכאן. כפי שדוד מזכיר במכתב, בערך באמצע פברואר עתידה להיות לו האופציה לצאת באונייה. בפועל הוא העדיף לחכות להארטקאר, כנראה מתוך קושי להסתדר באונייה, וכך הדברים המשיכו להתעכב. הנסיעה נדחתה עוד ועוד, ורק באוגוסט 1951 הוא מעדכן על יציאה למינכן, במטרה לנסות למצוא משם טרנספרט לארץ. בתחילת ספטמבר 1951 הוא כבר כותב ממחנה העקורים פרנוואלד (Föhrenwald), הסמוך למינכן והמחנה האחרון שנסגר, ומעדכן שתוך מספר ימים הם עתידים לצאת ממינכן לנאפולי. משם הם עתידים לעלות ארצה באונייה "נגבה".

בנם של אלעזר ויוכבד המוזכר במכתבו של דוד הוא עזריאל, הבכור, שנולד בסוף 1949 בגבעת עלייה (ג'בליה) שביפו. שרה, אחותו, עברה דירה בתוך הארץ, ולדוד שרצה לשלוח לה חבילות מזון לא הייתה הכתובת החדשה שלה, כפי שהוא מספר במכתבים קודמים.