דוד זקס (גם: סקס, סאקס) היה דודו של אלעזר (לוזר) אדלר, אחי אימו – בתיה הֶנְיָה לבית סאקס. אלעזר, שנמלט עם משפחתו מהעיירה בעלז כשזו נכבשה על ידי הנאצים לצד הרוסי של פולין, משם גורשו להרי אורל כשבתום המלחמה שרדו רק הוא ושרה אחותו, הגיע למחנות העקורים שהוקמו בגרמניה, ונעשה שם פעיל למען העלייה ארצה. הוא הסתובב במחנות העקורים השונים וכך כנראה פגש את דוד. דוד שלח לו מכתבים רבים ובארכיון שהותירו אחריהם אלעזר ויוכבד מצויים מעל עשרים מכתבים שכתב דוד לאלעזר, שרובם נכתבו כשאלעזר ויוכבד, שהתחתנו במחנה העקורים אמדן ב-13.03.1948, כבר הספיקו לעלות לארץ, וכך גם שרה אחותו של אלעזר ויהושע בעלה, ודוד נותר במחנות העקורים, בתחילה בברגן-בלזן ובהמשך ביֶוֶר (בכתיב היידי: יעווער), לשם הועברו היהודים שנותרו בברגן בלזן ב-1950. דוד, שהגיע לשם בחודש יוני, עדיין ציפה לעלות לארץ, אך ההעלאה התעכבה זמן רב. בפברואר 1951 הייתה לו האפשרות לעלות אך הוא העדיף לחכות להארטקאר. בפועל הנסיעה נדחתה עוד ועוד, עד שבאוגוסט 1951 הוא מעדכן על יציאה למינכן, במטרה לנסות למצוא משם טרנספרט לארץ. בתחילת ספטמבר 1951 הוא כבר כותב ממחנה העקורים פרנוואלד (Föhrenwald), הסמוך למינכן והמחנה האחרון שנסגר, ומעדכן שתוך מספר ימים הם עתידים לצאת ממינכן לנאפולי. משם הם יעלו ארצה באונייה "נגבה".

כפי שהוא מזכיר במכתב, במשך הזמן בהם שהו במחנות הם נעזרו באירו ובג'וינט (בכתיב היידי: אירא, דזאנט). "היו"ר מר ראזענזאפט" הוא יוסף רוזנזפט (1911-1975), ניצול שואה בעצמו ומראשי קהילות העקורים. נשלח בצעדת מוות לברגן בלזן, שם שוחרר ב-15.04.1945. לאחר השחרור כיהן כיו"ר הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים באזור הכיבוש הבריטי עד לפירוקו ב-1950. לימים גם ייסד את הפדרציה העולמית של ניצולי ברגן-בלזן וכיהן כנשיאה.