דוד זקס (גם: סקס, סאקס) היה דודו של אלעזר (לוזר) אדלר, אחי אימו – בתיה הֶנְיָה לבית סאקס. אלעזר ומשפחתו נמלטו מהעיירה בעלז כשזו נכבשה על ידי הנאצים לצד הרוסי של פולין, ומשם גורשו להרי אורל. בתום המלחמה שרדו רק הוא ושרה אחותו. אלעזר הגיע למחנות העקורים שהוקמו בגרמניה, שם נעשה פעיל למען העלייה ארצה. הוא הסתובב במחנות העקורים השונים וכך כנראה פגש את דוד.

דוד שלח לו מכתבים רבים, ובארכיון שהותירו אחריהם אלעזר ויוכבד מצויים מעל עשרים מכתבים שכתב דוד לאלעזר, שרובם נכתבו כשדוד היה במחנות העקורים ברגן-בלזן ולאחר מכן יוור (בכתיב היידי: יעווער, בגרמנית: Jever וגם Upjever, תלוי בהקשר) שעל יד וילהלמסהאפן (Wilhelmshaven), ואלעזר ויוכבד, שהתחתנו במחנה העקורים אמדן ב-13.03.1948, כבר הספיקו לעלות לארץ וכך גם שרה אחותו של אלעזר, ויהושע בעלה, שהדוד דורש גם בשלומם.

דוד עצמו ניסה גם הוא לעלות לארץ מספר פעמים, אבל ההעלאה נדחתה פעם אחר פעם כפי שהוא מספר במכתבים רבים. לבסוף הוא יצא ממינכן לכיוון נאפולי, בדרך ארצה, רק בספטמבר 1951.

במכתב דוד מגיב לדבריו של אלעזר, שכתב לו שהוא שמח על כך שנשאר "בהווייתו כמקודם" – כפי שהיה לפני המלחמה והשואה. אך דוד מתנגד לרעיון שאדם צריך להישאר קבוע בדעותיו ואישיותו. "שלמות האדם אינו בזה שעומד תמיד על מדרגה אחת," הוא כותב, "האדם צריך לקנות לו בכל פעם שלימות יותר ולעלות ממדרגה למדרגה." הוא גם מדגיש כי כל מה שעבר עליו, על העולם כולו ובפרט על היהדות אינו אמור להותיר אותו כשהיה, אלא לרומם אותו. הוא מביא פירוש חסידי לאמרה מפרקי אבות "דע מה למעלה ממך": כדי להבין את העולמות העליונים, עליך להתבונן פנימה אל תוך עצמך. הוא מבקש לראות את הייסורים שעבר כאמצעי להתעלות רוחנית. דוד עצמו, כמו אלעזר, השתייך לחסידות בעלז.

הנכד שדוד מזכיר בסוף המכתב הוא ברוך, נכדו של דוד שהועלה לארץ כתינוק ושדוד אף לא ידע את שמו עדיין. הנכדה, שנשארה עוד בחו"ל, נקראה רעכיל.