שבת בצהרים 22.12.73

[עמוד 1]
עפרה יקרה כל כך שלי,
כל כך עצוב לי בלעדיך, השבת ה-11 לניתוקינו. כל כך בא לי להיות איתך לפחות
לשבת אחת, להנות מהאוירה השקטה ומהקרבה בינינו. אבל במקום זה אני מעביר את הזמן
יום נוסף באותו "חור" בלי כל אפשרות מצידי לשנות את מצבי, ובלי כל ידיעה מתי זה ישתנה.
שוב ושוב עולה בכל חריפותו הקיפוח שלנו בנושא החופשות, כולם מודעים בזה ואף אחד לא
מסוגל לשנות את זה מבפנים. אני בטוח שקול צעקה שיקימו הנשים שלנו מהעורף יכול
להשפיע. תארי לך שאפילו עופר לא מקבל חופשת מיוחדת בגלל לידת ביתו, אלא זה יחשב לו
במכסה הרגילה של החופשות ואולי הוא יצליח להוסיף לזה יום. היום יצאו 2 חברים עם בעיות
קשות, וע"י כך נדחה התור שלי בעוד יומיים. ישנם פה כמה אנשים שכבר יותר מארבעה
שבועות נדחים כך, והם קרובים לשגעון, שלא לדבר על הנשים שלהם בבית. כולם יודעים
את זה, אבל כל המפקדים שלנו, שרב עיסוקם בזמן האחרון הוא בנושאי החופשות, את מי
לקדם איך להכניס מישהו עם בעיה וכו' וכו', הם לא מסוגלים להשפיע על הדרכים הקובעים
שישפרו את המצב. החבר'ה פה הולכים מתוחים כמו פקעות עצבים שעומדות להתפקע כל
רגע. תוסיפי לזה את הדאר הלקוי והעדר טלפונים, כך שכל נושא הקשרים עם הבית,
שלמעשה הוא הנושא החשוב ביותר שיש לדאוג לו לגבי חיילי מילואים, הוא צולע ומתדרדר
מיום ליום. אמנם רב החברים שומרים כלפי חוץ על מוראל ומצב רוח, אבל כלפי פנים מורגש
אצל כולם מתח פנימי קיצוני שיכול כל רגע לפרוץ. מנגנים לנו כל הזמן "ציונות",
שאנחנו חַיִל נבחר, שאי אפשר בלעדינו, שאסור לנו להתדרדר לרמה של רב החיילים שמסביבנו.
ואנחנו, שרובינו באמת על רמה, אוכלים את הדברים הללו ועוצרים את עצמנו מבפנים. אבל
עד מתי נוכל? עד מתי תוכלו אתן, הנשים, או הילדים? כל יום נוסף מתגברות הבעיות.
האם אבא תבן [אבן] לא יכול לנאום נאום יותר מוצלח אתמול בפתיחת ועידת ג'נבה? למה
הוא לא דיבר קונקרטית על נכונותינו להחזיר את השטחים תמורת אותו השלום שהוא תאר.
למה הוא רק דיבר מה שאנחנו רוצים ולא רמז לפחות על מה אנחנו מוכנים לוותר?
נכון שהערבים קשוחים בעמדתם, אבל בגלל זה אנחנו צריכים להגרר אחריהם ולהיות גם כן
בלתי גמישים? הרי בגמישות ובנכונות לוותורים, נוכל לסתום להם את הפה, ולהתקדם באמת לשלום.
נקווה רק שאלו הם דיבורים כלפי חוץ, ובדיונים המעשיים בועידה עשו באמת צעדים ממשיים
[עמוד 2]
או שאת עדיין בעד האוזנר וקול, או שולמית אלוני? מה שלא יהיה אני מקווה שאת
משוכנעת שיש צורך לגמור סופית עם ההנהגה הנוכחית (גולדה, דיין, ספיר, אבן,
גלילי ושות.) ושתתגבש צמרת חדשה, שמאלית וצעירה יותר במערך (אלון, רבין,
יריב, לובה אליאב, וכו') אשר במקום עם הדתיים תעשה קואליציה עם כוחות
השלום ("מוקד", מר"י, שולמית אלוני, ל"ע וכו'), וכך הסיכוי שמצידנו לא יכשלו
מאמצי השלום, הוא כמעט ודאי.
היום היה יום סאונה ראשון עבור המחלקה שלנו, בקבוצות קטנות ערכנו
"סבב" במתקני "מכון הסאונה גש"ח (גדוד שוחרי החופש) בסואץ". זה כלל 1/2 שעה
של תרגילי אמון גופני להפעלת השרירים, בהדרכתו של איתן שגיא, סמל המחלקה שלנו, אשר
במקצועו האזרחי הוא מורה להתעמלות, אח"כ 1/2 שעה בחדר הסאונה, שהוא חדר קטן
וסגור שבפינתו ניצב דוד מלא אבנים שחורות, אשר מחוממות כל הזמן ע"י תנור מיוחד,
ועל האבנים הללו מותזים מים כל הזמן, וע"י כך נוצרים אדים חמים בכל החדר אשר יוצאים
מחורים בתוך הדוד. מסביב לדוד סודרו מושבים במדרגות, ומאחר והאדים החמים עולים
למעלה, הרי שבמדרגה העליונה שורר חום עצום. תוך כמה דקות חודרים האדים לתוך
כל נקבוביות הגוף, והאנשים מזיעים בלי הרף, אחרי 1/2 שעה מרגישים סחוטים לגמרי,
כשכל צינוריות הדם התרחבו והזיעה ניגרת, אז יוצאים למקלחת קרה ומחזור הדם
מתחיל לזרום במרץ בכל פינות הגוף. חוזרים לעוד 5 דקות לחדר ואז עושים מקלחת
חמה עם סבון, שמפו, ושאר תכשירי הניקוי, ויוצאים לחדר התאוששות. בחדר זה
סודרו ספות וכורסאות, שולחן עם משקאות קלים, דברי מאכל, חומר קריאה ומשחקים.
כשיוצאים משם אחרי כ-1/2 של התאוששות מרגישים כמו מלך, כמו נמצאים בעולם
אחר, רק שמיד צריכים לקחת את כלי הנשק ולחזור לשגרת הקו האפורה והמייאשת.
וכל התענוג מתבזבז, אבל למרות הכל זה מוסיף המון הן להרגשה, הן לבריאות
והעיקר לנקיון.
יש לי עוד המון מה לכתוב לך, אבל כאן הולך ומחשיך בעמדה וחבל להוציא את העיניים.
אז נשאיר משהו למחר,
מליוני נשיקות ואהבה בלי גבול
מבעלך דן.