דן משתף את עפרה אשתו ההרה בדאגותיו ובשמחותיו

יום א' 23.12.73

[עמוד 1]
עפרה יקרה,
הגיעו היום שני מכתביך מיום שלישי הקודם. הראשון השאיר אותי במצב רוח
קשה. למרות שאני יודע שזה מצבי רוח זמניים (וגם לי זה קורה, ואני כותב לך), זה היה
לי קשה מאד לקרוא אותו. את יודעת שפה יש הרבה חברים עם מצבים דומים, כאשר הנשים מתחילות
להשבר וכותבות מכתבים כאלה קשים לבעלים, ואז חלק לא מחזיק מעמד ומקריא קטעים למפקדים
כדי לזכות בחופשה מוקדמת יותר או מארכת. אני לא אחד מאלה למרות שלך ולי זה קשה
מאד לפעמים, ויש לנו מספיק סיבות לראות את עצמנו כקורבנות רציניים של המצב. אשה
בחודש התשיעי להריון זה משא כבד מדי כדי לעבור אותו ללא הבעל, ולבעל להשאיר לבד
בבית. אבל אני תמיד מצליח להחזיק את עצמי ולא להשבר גם למקרא מכתבים כאלו. ומה
שמחזיק אותי ביחוד זו הידיעה שגם את לא תשברי ושאהבתנו היא הנותנת לנו כוחות חזקים
ונעלים לעמוד בזה, ולדעת שבסוף יהיה טוב. אל תהססי לכתוב לי הרגשות קשות שלך.
תתפרקי מהכל במכתבים אלי, כמו שאני עושה. זה מקל, וגם מחזיק אותי בעניינים, וכמה
שהם לא נוחים, אסור לי לצאת מהתמונה. דפי והורי יעזרו לך, ואני אגיע בשבוע הבא
ליומיים נטו, ונקנה ונכין הכל. אחר כך אקבל חופשה עם הלידה ואני מקווה עוד אחת נוספת
אחרי שאמא שלך תסע, כדי שאעביר אותך להורי.
בקשר ל"תקלה" עם העברת פרטי תכניותינו להורי. נכון שהיתה פה אי הבנה, אבל אני
לא חושב שזה קריטי, ושזה צריך כל כך לפגוע בך ולהשפיע על מצב רוחך. אני לא
כתבתי כאילו שאילו הם דברים מוחלטים, וכאילו ששיחות שלך עם אבא שלך לא יתקיימו
ולא יכולים עוד להשפיע. בכלל אנחנו עושים יותר מדי רוח מבעיות טפשיות של יחסים עם
ההורים, שנדמה לי אינם בפרופורציה הנכונה. הורי מבינים הכל ואינם כל כך רגישים
לכל תנודה בתבניות ובפרשנות. אז בואי נשכח מזה ונהייה משוכנעים שהכל בסדר עם
הנושא הזה.
אתמול הפתיע אותי שוקי שמעוני בב[י]קור צהרים. היה מאד משמח לראותו. הוא נהנה
ממקלחת חמה, מפגישה עם חברים (גם שפיצוק ועוד חבר שלו) ומטיול, ואני מחבר שבא לבקר
ומסיפורים. מסתבר שהם יושבים במקום שקט ובטוח ליד הגשרים, כל יום מטלפנים הביתה, כל
10 ימים עד שבועיים נוסעים הביתה ל-72 שעות, ובמשך היום והלילה לא עושים דבר פרט למשחק
כדורעף ושאר שיטות העברת זמן. בקיצור, רק אנחנו דפוקים בנושאי הקשר עם הבית.
[עמוד 2]
לעומת זה יצאו לו העיניים למראה הסאונה, המקלחת, המטבחים ושאר התנאים.
היום היה לי יום קשה, אם כי מפרך. אחרי ששמרתי ברציפות מלפני 3 בבוקר
עד 10, ואח"כ יצאנו למטווח, וריצה, ואחריה משחק כדורגל בו הפגנתי את כשרוני
מלפני שנים רבות בעמידה בשער. אח"כ היה לנו מסע רגלי קטן והגענו חזרה בדיוק
כדי להספיק לאכול, לנוח שעה ולעלות לשמירת ערב, עתה אחרי 8 ואני במקום ללכת
לישון לפני השמירה הבאה שלי (ב-12 בלילה) יושב וכותב לך כדי להספיק לתת
לעופר שישלח מחר כשהוא יוצא לחופש.
אוגוסט חזר היום מחופשה וסיפר לי על הטלפון איתך ועל התארגנות נשותינו
היקרות ונפלאות לכתיבת מכתב חריף לרמטכ"ל בנוגע לאי השוויון בצבא, שרק אנחנו
דפוקים ביציאות הביתה. נברך יוזמה זו שלכן וננסה לתמוך בה מכאן, לי זה מאד
מצא חן שאת מתחילה לקשור קשרים עם נשותי חברי והחברים עצמם. פה כבר
כולם קוראים לך עפרה בשמך, ולא אומרים "אשתך" בדיוק כמו שאני קורא לאשתו של
קוקי ורדה, של אוגוסט דינה, של ארצי טובה ושל עופר נירה, וכו'. תמשיכי להיות כזו
כי כך אני כל כך אוהב אותך.
היום, דרך אגב, הגיעו לכאן (בצורה קצת מאורגנת), אשתו של אחד הסמלים וחברתו
שם [של] המ"פ. יצא פה בטח עשן בלילה, וזה בכלל מכניס אוירה קצת אחרת. אני כמובן
שלא הייתי מסתכן בהבאתך (גם במצבך הרגיל), והייתי מחזיק מעמד עד לחופשות, אם
כי פתרון כזה יכול היה להקל מאד על שנינו את הציפיות.
ביקשת שאספר לך על עוזי ואחרים. אשמור זאת למכתב הבא, וכל יום אספר
לך על מישהו אחר שעדיין אינך מכירה. היום הלכנו במסע הקטן הזה 9 חברים ואני
הרגשתי התרוממות רוח ממשית מהאוירה החברית והרוח הנפלאה ששוררת בינינו. רגעים
כאלו מחממים את הלב ונותנים רגש של גאוה שאני נמצא עם אנשים וחברים מצויינים,
ושאני משתלב בהם יפה.
אני שומע עכשיו מחדר האוכל של הסגל שירה של שירי חנוכה כשקולות נשיים מעורבים
חזק, כנראה שעושים שם שמח. אני רוצה כבר לסיים כי חשוב שאשן קצת לפני
המשמרת הבאה.
יש קצת אוירה אופטימית, ואני מאמין שיהיה הסכם די מהיר בעניין הפרדת הכוחות,
[עמוד 3]
שלפחות יקרבו את שחרורנו.
מה שלומך חמודה שלי? מה עושה עתה עוברנו בבטנך? האם הוא מתגעגע לאבא
שלו? את בטח עכשיו בעין-חרוד עם משפחתך נהנית משמש חורפית של עמק יזרעאל,
מרכלת וחושבת על בעלך הרחוק. את בטח שמנה כהוגן ובקושי זזה, וכולם
עוזרים לך ומתחשבים בך. זה בטח הרגשה די נעימה, ורק החסרון שלי מפריע לך.
דרך אגב, בקשר למה שכתבת על המחשבות של הורי ושל דפי על חוסר העזרה
שבא מצד משפחתך בעין-חרוד לך בהריונך ובמצבך הקשה ללא בעלך. לא דיברו איתי
ולא אמרו לי דבר בנושא זה, אבל כמו שאת הרגשת גם אני הרגשתי מתחת לפני השטח
את המחשבות הללו אצלם. אין לי כל חשק להכנס לנושא הזה ולכתוב להם ולנסות
להסביר להם שזה לא מעשי שיבואו מעין-חרוד לעזור לך, ושלהם בירושלים יותר קל וכו'.
הם יודעים את זה והעובדה שהם כל כך עוזרים לך ועושים את הכל באופן הטבעי ביותר
ומרגישים שאת ביתם לא פחות ממני ומדפי. הם לרגע אחד לא חשבו שהם עושים יותר מדי, או
שקשה להם ושצריך להוריד מהם קצת מהנטל. להיפך, כולם עושים זאת בשמחה ומרב אהבה
אליך, ואל משפחתנו הצעירה. אבל חורה להם קצת שיחס כזה לא מורגש (אולי קיים, אבל
לא בא לידי ביטוי מעשי) מצד משפחתך, קיים איזה ריחוק, איזה שהוא שוני בסוג
הקירבה והיחסים, בין אילו של משפחתי איתך, ומשפחתך איתך, וזה מודגש קצת יותר דוקא
עכשיו כשאני רחוק. אוירה כזו קיימת, וזה לא טוב אבל אני די פסימי בסיכויים שישנם
היום, לפחות מצידי, לשנות אותה. אולי את תוכלי להצליח יותר בזה, אבל אני
מתאר לעצמי שיהיה לך קשה נורא להתחיל לדבר על הנושא הזה. זוהי גם הסיבה שאני
קצת התקשיתי להעלות את ההצעה שאמא שלך תבוא לכאן לשבועיים של הלידה. פחדתי שיחשבו
להם שהנה הם נושאים בכל הנטל והמאמץ כל החדשים הקשים, והנה כשבא הרגע החשוב
והיפה מגיעה אמא שלך וגונבת את כל ההצגה, ושוב, כשמתחילים החדשים הארוכים והקשים
של הטפול בילד, היא חוזרת לעין-חרוד והעול נופל חזרה עליהם. האם נראה לך שיש
משהו בזה?
עופקוש נהדרת שלי, למרות כל הקשיים יהיה לנו נהדר עם הילד שעומד
להוולד עוד פחות מחודש. זה יכניס אור כזה לחיינו כך שכל הצרות, עם [אם] מבית, ועם [ואם]
מבחוץ עקב מצב המלחמה, יחשבו כלא רציניות לאורו של זה. אני כבר כל כך מחכה ליום
[עמוד 4]
פתיחת ועידת ג'נבה ושלביה הראשונים נראו לי מוצלחים (למרות נאומו המבריק אך
החסר כל יומרות של יציאה מהשיגרה ושל יוזמות לא מוכרות של אבא אבן), ונותנים
תיקווה די טובה לעתיד הקרוב.
אני מאד שמח שאת מנסה לשכנע את דפי להצביע "מוקד". יש
מה לעבוד עליה בנושא הזה, ואפשר לשכנע אותה. דרך אגב, פה כבר 12 (!)
מתוך 30 במחלקה יצביעו ק"נ. אני מקווה שעליה כזו תהייה להם גם בקרב
כלל הציבור ושיזכו ל-4-5 חכ"ים לפחות. יש סיכוי שביום הבחירות אהיה בבית
(שוב, בלי נדר!), ואז נלך ביחד להצביע.
נסיים להיום, ואני ארוץ לחטוף שינה. אוותר גם על מכתב שעמדתי לכתוב
ליוחנן ואכתוב לך מחר מה התכוננתי לכתוב לו (זה בקשר לרצוני להודיע
לבנק שאני לא מסכים שיורידו ממני מילווה מלחמה מרצון).
עופקוש יקרה ואהובה שלי, שלא תחשבי שלרגע אחד אני שוכח אותך..
את במחשבותי כל הזמן והאהבה גואה.
נשיקות אין קץ
שלך חזק!
דן.