יום ב', 12.6.67

[עמ' 1]
בתיה'לי יקירתי
שלום רב,
כבר שלחתי לכם מכתבים וגלויות רבות
אך איני מקבל מכם דואר. פרט למכתב אחד שקבלתי
לפני שבוע. איני יודע אם מה שאני שולח מגיע וכן אם
אתם שולחים והדואר אינו מגיע אלי. היום הגיע לכאן
הרבה דואר אך הוא טרם מויין ויתכן, שיהיה בו גם
מכתב אלי.
עכשיו נודע לי שמחרתיים חג השבועות, לצערנו לא
נוכל לבלות יחד, נבלה אותו כל אחד במקומו כאילו אנו
יחד. וחג שמח! אני מקוה שחזרתם כבר למסלול חיים תקין ורגיל,
חסר דאגות. אם טרם עשיתם זאת, אנא עשו זאת,
זהו הדבר היחיד שאני מבקש מכם לעשות למעני.
כמו בכל מכתבי, וזה כבר בודאי משעמם לקרוא,
גם הפעם אני חוזר שאני מרגיש מצויין ואיני חסר דבר,
ואנא אל תשלחו לי מאומה, לא מזון, לא לבוש או כל
דבר אחר. אין דבר שאני זקוק לו שאיני יכול להשיגו כאן.
כעת כמעט שאיננו עושים דבר, וכנראה שרק עצם
נוכחתנו כאן חשובה. האוירה הכללית כאן וכן נראית
גם מגמה לשחררנו בהקדם האפשרי. הדבר היה כבר
[עמ' 2]
קרוב מאד אך מסיבות שונות נדחה. אני מקוה ומאמין
שיום השחרור והחזרה הביתה כבר קרוב מאד אך מתי
בדיוק עוד איני יודע. עוד קצת, קצת סבלנות ושוב
נהיה ביחד.
הואיל והשחרור קרוב מאד, וכן עקב המרחק הרב
מהבית, כנראה, לא אגיע לחופשה כלשהי והיציאה מכאן
תהיה כבר יציאה הביתה ללא חזרה.
למרות שאני מצפה לשחרור קרוב, אנא כתבי
לי מה נשמע בכלל, כיצד מסתדרים בבית, ואיך
מרגיש כל אחד.
נשיקות ואהבתי לכולכם,
שלכם
ישראל
כמובן, ד'ש לכל בני המשפחה, חברים וידידים.