אוֹצָרוֹת
1927 17 במרץ

זהו מכתבו האחרון של יששכר לאסתר, שאיתה ניהל רומן, בעקבות החלטתה להתחתן בקרוב עם אחר

יששכר דב בר־דרורא תל אביב
אסתר סלונים עם בעלה אלכס שלגר ובתה אורה, שנות ה־40

כתב היד

4 עמודי מכתב

סיפור רקע

זהו מכתבו האחרון של בר־דרורא לאסתר לבית סלונים בעקבות החלטתה להתחתן בקרוב עם אלכסנדר שלגר. בר־דרורא, שהיה בקשר רומנטי עם אסתר בשנים 1923–1927, נזכר בפגישותיהם הראשונות ומתאר את עוצמת רגשותיו כלפיה. הוא רוצה בטובתה, אך רצוץ ושבור בשל החלטתה. לדעתו האיש שבחרה להתחתן איתו אינו ראוי לה, אף שהוא מבין את רצונה להינשא. אסתר נולדה בחברון בשנת 1899 למשפחת סלונים המפורסמת. היא הייתה בתם של הרב שניאור זלמן וחנה מינה סלונים, ובשנת 1927 נישאה לאלכסנדר שלגר ועברה לגור בתל אביב. שם נולדו למשפחה שתי בנות – חנה ואורה. יששכר דב דרורי, שנודע בשם העט בר־דרורא, נולד בפולין בשנת 1883 ועלה לארץ בשנת 1906 עם רעייתו שולמית. שלושת ילדיהם, רחל, אמנון ואבשלום, נולדו בתל אביב. בר־דרורא היה עיתונאי עוד בפולין, וכשעלה לארץ היה הכתב ביפו בעיתוניו של אליעזר בן יהודה ״הצבי״ ו״האור". עם הקמת העיתון "דאר

זהו מכתבו האחרון של בר־דרורא לאסתר לבית סלונים בעקבות החלטתה להתחתן בקרוב עם אלכסנדר שלגר. בר־דרורא, שהיה בקשר רומנטי עם אסתר בשנים 1923–1927, נזכר בפגישותיהם הראשונות ומתאר את עוצמת רגשותיו כלפיה. הוא רוצה בטובתה, אך רצוץ ושבור בשל החלטתה. לדעתו האיש שבחרה להתחתן איתו אינו ראוי לה, אף שהוא מבין את רצונה להינשא. אסתר נולדה בחברון בשנת 1899 למשפחת סלונים המפורסמת. היא הייתה בתם של הרב שניאור זלמן וחנה מינה סלונים, ובשנת 1927 נישאה לאלכסנדר שלגר ועברה לגור בתל אביב. שם נולדו למשפחה שתי בנות – חנה ואורה. יששכר דב דרורי, שנודע בשם העט בר־דרורא, נולד בפולין בשנת 1883 ועלה לארץ בשנת 1906 עם רעייתו שולמית. שלושת ילדיהם, רחל, אמנון ואבשלום, נולדו בתל אביב. בר־דרורא היה עיתונאי עוד בפולין, וכשעלה לארץ היה הכתב ביפו בעיתוניו של אליעזר בן יהודה ״הצבי״ ו״האור". עם הקמת העיתון "דאר היום" בשנת 1919 הצטרף למערכת ושימש עורך אחראי עד סגירת העיתון. כן היה בר־דרורא עורכו של השבועון ה"יישוב", ולאחר סגירת ״דאר היום״ בשנת 1936 כתב מאמרים וטור שבועי לעיתון ״הבוקר". נוסף על עבודתו כעיתונאי היה בר דרורא עסקן ציבורי, עבד בבנק אפ"ק והיה ממקימיה של השכונה נחלת בנימין בתל אביב. בר דרורא היה פעיל במפלגת הציונים הכלליים ובאגודות שונות של החוגים האזרחיים בתל אביב ובאזור השרון, חבר בוועד המדיני של היישוב לצידו של מאיר דיזנגוף ומנהלו של בנק בני בנימין, שעיקר פעילותו הייתה בתחום ההתיישבות הפרטית. בר דרורא נפטר בשנת 1941 בגיל 59 ונקבר בחלקת הסופרים בבית הקברות טרומפלדור בתל-אביב. עוד על יששכר דב בר־דרורא תוכלו לקרוא בערך שנכתב עליו בוויקיפדיה: https://katzr.net/47aab5
נושאים: משפחה ויחסים

עמודי המכתב ותמלול

עמוד 1/4

[עמוד 1]
יום רביעי, יג' אדר בלילה
נשמתי,
כשעזבתי אותך, אחרי שיחתנו הלבבית והנפשית בשדרות 
רוצ'ילד [רוטשילד] הייתי כשיכור. לא השפיע עלי כלום, גם הנשף, שכמעט 
לא הבנתי בו כלום. עכשיו כבר הגיעה השעה שניה אחרי חצות
אבל ברור לי, שלא אוכל להרדם אם לא אשפוך שיחי על הגליון.
אם אמציא לידך מכתב זה – איני יודע. אפשר שאחטא בזה
אפשר שרק אכאיב לך ולי לא אועיל. אבל אם לא יעמוד בי 
למסור לך את המכתב, בכל אופן לי תֵקל עצם הכתיבה.
ואם אוכל לעבור על זה שכתבתי כעבור שבוע וכעבור 
שנה וכעבור - - - גם כן יהיה טוב.
היודעת את למה אני דומה עכשיו? למי שחתכו לו את 
ליבו ושמוהו בידו כשהוא מפרכס... בנוהג שבעולם אין אדם 
מרגיש במציאות לבו, הלא זה רק טבעי, כך פשוט. מתי 
הוא מתחיל להרגיש במציאות לבו? כשהלב מתחיל כואב, 
כשחותכים אותו מתוך חלל-גופו.
והאמיני לי, עד עכשיו, זה חמש שעות, עוד מצלצלים 
דבריך באזני כמנגינת-אֵבל של שופין, כמנגינת אחות 
אוהבת על קברי.
את מתחתנת, את קבלת עליך את הגזרה, ולי אין 
אפשרות למנוע אותך מזה. אסור לי למנוע אותך מזה דוקא 
[עמוד 2]
מפני שאני אוהב אותך, דוקא מפני שלא אחדל לאהב אותך
עד עולם. אני יכול לכעוס עליך, אבל אין אני מסוגל 
לחדל [לחדול] לאהוב אותך, וזה ג"כ אין ביכולתו של איש לאסור עלי, 
אפילו אם באפן [באופן] רשמי יכבד אותך מישהו בטבעת...
אסתר, אני מזדעזע! אני מעביר עתה בחזון כל מה 
שעבר עלינו במשך ארבע שנים, מהיום הראשון בוועד העיר,
בקורי בביתך שברחוב תלמוד-תורה, אח"כ בבית-החולים, אח"כ 
בחדרך הקטן שעל שפת הים, אח"כ בירושלים וכו' וכו'. 
היו רגעים מרוממים ורגעי-צער, רגעי שמחה ורגעי אֶבל 
ועצבות, אבל בשורה האחרונה היו ארבעת השנים האלה התקופה 
הכי מזהירה בחיי, שלא אשכחנה כל זמן שהנשמה תהיה 
באפי. היא היתה מזהירה מפני שהיתה קדושה, היא היתה 
מזהירה, מפני שהתאוה לא מלאה בה את התפקיד הראשון,
וזה היה ג"כ אבן-הבוחן לאהבתנו. ברגעים הכי קשים, 
רגעי הייאוש, שאז מתייחד אדם עם לבו ועושה חשבון נפשו,
אז היו ניצוצות של אורה מבהיקים במוחי – הייתי נזכר 
בך ובאהבתך ובמסירותך. ידעתי שיש נפש בעולם 
המבינה אותי וסולחת לכל חולשותי, והנכונה להקריב 
את עצמה בשבילי.
במשך כל הזמן הזה היתה טיפה אחת מרה מהולה תמיד בכוס 
שמחתי: הדאגה לעתידך. תמיד הטריד אותי הרעיון, שכל זה 
[עמוד 3] 
הוא רגעי וזמני. אילו היינו במצב אחד, אילו היית נשואה
או גרושה, הייתי גם אני וגם את מסתפקים במצב זה, ואז
היתה שמחתנו הרבה יותר שלמה מכפי שהיתה. אבל אני ידעתי 
קדם-כל שאת ע"פ טבעך וע"פ מצבך המשפחתי אינך יכולה 
להסתפק בזה. את יש לך כל הסגולות הטובות של עקרת-
בית וחיים של צוענים כלל וכלל לא מתאימים לך. ושנית,
אותי מרר הרעיון שאני חוטא לך, ודיה הייתה אז מלה 
אחת מצדך ("ומה יהיה הסוף") או איזה רמז, אפשר שלא 
בכוונה, על חרטה קלה ודקה (כמו: למה בִלבלתָ לי את המוח?) 
ונפשי תהיה פצועה לכמה וכמה ימים. אסתר! הלא 
עכשיו כבר מותר לי להתוודות לפניך. ובכן דעי לך, 
שהרעיונות האלה הם-הם שגרמו לסגור את פי לפניך
בחודשים האחרונים, וזהו שגרם הרבה פעמים לא לבוא 
אליך בשעות היעודות. אם לסבול – הלא מוטב שאסבול 
יחידי, או שאסיח את דעתי באיזה דבר משכר, בקלפים 
או בדומה לזה בכדי להשכיח את כאבי.
והאומנם יבוא עתה הקץ לכל זה? את זוכרת אותו 
הערב, שהתייעצנו בדבר סגל וגמרנו בינינו, שאת תאמרי 
לו את המלה: "כן"? את שכחת כבר? אני איני 
שוכח טוב מה שהיה בינינו. אותו הלילה בכיתי, וגם 
[עמוד 4]
במוצאה של אותה השבת, שע"פ בקשתך החלטנו לבלי להפגש יותר
(עד עכשיו  לא בררת לי עדיין מה שגרם לזה באותה השבת, 
ואני לא חפצתי לחטט בהפצע ולכן לא שאלתי אותך, מעט 
זה זקוף עליך כחוב...) עכשיו אני רצוץ ושבור. מה אעשה 
אחרי שהדבר יהיה עשוי – איני יודע. אם אוכל לכבוש את 
יצרי הרע ולהטיל את עצמי לתוך העבודה, יהיה טוב, 
ואם לא – או שאשתקע בקלפים או שאצטרך לעזוב את 
הארץ. זה יהיה אולי הדבר הכי טוב. הלא את אוהבת
אותי ואת רוצה בטובתי ואינך רוצה שארד תהומה.
הלא כמעט שלא היתה לי עוד הזדמנות לפתח את 
כישרונותי כדבעי. אבל עליך להיות חזקה, אסתר! עליך 
להשתדל, שהאיש שתנשאי לו יאהב אותך, כדי שתהיי מאושרה. 
וזה תלוי באשה, רק באשה. אם האיש המדובר מסוגל וראוי 
לאהבתך – איני יודע. נדמה לי שהוא יותר מדי יבש.
גם דבר זה שהוא יכול להיות בידידות עם דודך 
שמואל, שמצד האסתתי הוא מוקצה מחמת מאוס (סלחי לי!)
אינו סימן טוב. אבל אפשר שאני טועה. אני מכיר 
אותו לא כל כך קרוב. בכל אופן תלוי זה הרבה בהאשה. 
ואפשר שעוד תהיה לי הזדמנות לתת לך 
הוראות בעניין זה.

עמוד 2/4
עמוד 3/4
עמוד 4/4

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: יששכר דב בר־דרורא
מיקום: תל אביב
תאריך: 17.03.1927

מקבל/ת המכתב

שם: אסתר סלונים
מיקום: חברון

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראתם

עמודי המכתב ותמלול

עמוד 1/4

[עמוד 1]
יום רביעי, יג' אדר בלילה
נשמתי,
כשעזבתי אותך, אחרי שיחתנו הלבבית והנפשית בשדרות 
רוצ'ילד [רוטשילד] הייתי כשיכור. לא השפיע עלי כלום, גם הנשף, שכמעט 
לא הבנתי בו כלום. עכשיו כבר הגיעה השעה שניה אחרי חצות
אבל ברור לי, שלא אוכל להרדם אם לא אשפוך שיחי על הגליון.
אם אמציא לידך מכתב זה – איני יודע. אפשר שאחטא בזה
אפשר שרק אכאיב לך ולי לא אועיל. אבל אם לא יעמוד בי 
למסור לך את המכתב, בכל אופן לי תֵקל עצם הכתיבה.
ואם אוכל לעבור על זה שכתבתי כעבור שבוע וכעבור 
שנה וכעבור - - - גם כן יהיה טוב.
היודעת את למה אני דומה עכשיו? למי שחתכו לו את 
ליבו ושמוהו בידו כשהוא מפרכס... בנוהג שבעולם אין אדם 
מרגיש במציאות לבו, הלא זה רק טבעי, כך פשוט. מתי 
הוא מתחיל להרגיש במציאות לבו? כשהלב מתחיל כואב, 
כשחותכים אותו מתוך חלל-גופו.
והאמיני לי, עד עכשיו, זה חמש שעות, עוד מצלצלים 
דבריך באזני כמנגינת-אֵבל של שופין, כמנגינת אחות 
אוהבת על קברי.
את מתחתנת, את קבלת עליך את הגזרה, ולי אין 
אפשרות למנוע אותך מזה. אסור לי למנוע אותך מזה דוקא 
[עמוד 2]
מפני שאני אוהב אותך, דוקא מפני שלא אחדל לאהב אותך
עד עולם. אני יכול לכעוס עליך, אבל אין אני מסוגל 
לחדל [לחדול] לאהוב אותך, וזה ג"כ אין ביכולתו של איש לאסור עלי, 
אפילו אם באפן [באופן] רשמי יכבד אותך מישהו בטבעת...
אסתר, אני מזדעזע! אני מעביר עתה בחזון כל מה 
שעבר עלינו במשך ארבע שנים, מהיום הראשון בוועד העיר,
בקורי בביתך שברחוב תלמוד-תורה, אח"כ בבית-החולים, אח"כ 
בחדרך הקטן שעל שפת הים, אח"כ בירושלים וכו' וכו'. 
היו רגעים מרוממים ורגעי-צער, רגעי שמחה ורגעי אֶבל 
ועצבות, אבל בשורה האחרונה היו ארבעת השנים האלה התקופה 
הכי מזהירה בחיי, שלא אשכחנה כל זמן שהנשמה תהיה 
באפי. היא היתה מזהירה מפני שהיתה קדושה, היא היתה 
מזהירה, מפני שהתאוה לא מלאה בה את התפקיד הראשון,
וזה היה ג"כ אבן-הבוחן לאהבתנו. ברגעים הכי קשים, 
רגעי הייאוש, שאז מתייחד אדם עם לבו ועושה חשבון נפשו,
אז היו ניצוצות של אורה מבהיקים במוחי – הייתי נזכר 
בך ובאהבתך ובמסירותך. ידעתי שיש נפש בעולם 
המבינה אותי וסולחת לכל חולשותי, והנכונה להקריב 
את עצמה בשבילי.
במשך כל הזמן הזה היתה טיפה אחת מרה מהולה תמיד בכוס 
שמחתי: הדאגה לעתידך. תמיד הטריד אותי הרעיון, שכל זה 
[עמוד 3] 
הוא רגעי וזמני. אילו היינו במצב אחד, אילו היית נשואה
או גרושה, הייתי גם אני וגם את מסתפקים במצב זה, ואז
היתה שמחתנו הרבה יותר שלמה מכפי שהיתה. אבל אני ידעתי 
קדם-כל שאת ע"פ טבעך וע"פ מצבך המשפחתי אינך יכולה 
להסתפק בזה. את יש לך כל הסגולות הטובות של עקרת-
בית וחיים של צוענים כלל וכלל לא מתאימים לך. ושנית,
אותי מרר הרעיון שאני חוטא לך, ודיה הייתה אז מלה 
אחת מצדך ("ומה יהיה הסוף") או איזה רמז, אפשר שלא 
בכוונה, על חרטה קלה ודקה (כמו: למה בִלבלתָ לי את המוח?) 
ונפשי תהיה פצועה לכמה וכמה ימים. אסתר! הלא 
עכשיו כבר מותר לי להתוודות לפניך. ובכן דעי לך, 
שהרעיונות האלה הם-הם שגרמו לסגור את פי לפניך
בחודשים האחרונים, וזהו שגרם הרבה פעמים לא לבוא 
אליך בשעות היעודות. אם לסבול – הלא מוטב שאסבול 
יחידי, או שאסיח את דעתי באיזה דבר משכר, בקלפים 
או בדומה לזה בכדי להשכיח את כאבי.
והאומנם יבוא עתה הקץ לכל זה? את זוכרת אותו 
הערב, שהתייעצנו בדבר סגל וגמרנו בינינו, שאת תאמרי 
לו את המלה: "כן"? את שכחת כבר? אני איני 
שוכח טוב מה שהיה בינינו. אותו הלילה בכיתי, וגם 
[עמוד 4]
במוצאה של אותה השבת, שע"פ בקשתך החלטנו לבלי להפגש יותר
(עד עכשיו  לא בררת לי עדיין מה שגרם לזה באותה השבת, 
ואני לא חפצתי לחטט בהפצע ולכן לא שאלתי אותך, מעט 
זה זקוף עליך כחוב...) עכשיו אני רצוץ ושבור. מה אעשה 
אחרי שהדבר יהיה עשוי – איני יודע. אם אוכל לכבוש את 
יצרי הרע ולהטיל את עצמי לתוך העבודה, יהיה טוב, 
ואם לא – או שאשתקע בקלפים או שאצטרך לעזוב את 
הארץ. זה יהיה אולי הדבר הכי טוב. הלא את אוהבת
אותי ואת רוצה בטובתי ואינך רוצה שארד תהומה.
הלא כמעט שלא היתה לי עוד הזדמנות לפתח את 
כישרונותי כדבעי. אבל עליך להיות חזקה, אסתר! עליך 
להשתדל, שהאיש שתנשאי לו יאהב אותך, כדי שתהיי מאושרה. 
וזה תלוי באשה, רק באשה. אם האיש המדובר מסוגל וראוי 
לאהבתך – איני יודע. נדמה לי שהוא יותר מדי יבש.
גם דבר זה שהוא יכול להיות בידידות עם דודך 
שמואל, שמצד האסתתי הוא מוקצה מחמת מאוס (סלחי לי!)
אינו סימן טוב. אבל אפשר שאני טועה. אני מכיר 
אותו לא כל כך קרוב. בכל אופן תלוי זה הרבה בהאשה. 
ואפשר שעוד תהיה לי הזדמנות לתת לך 
הוראות בעניין זה.

עמוד 1/4
עמוד 1/4
עמוד 1/4

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: נעמי רובין
מיקום: גבעתיים
תאריך: 1973-11-04

מקבל/ת המכתב

שם: אסתר סלונים
מיקום: חברון

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראתם

Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

eye

תפריט נגישות