אוֹצָרוֹת
1973 07 באוקטובר

זלדה רייכמן מתארת אתחוויותיה מהשבועיים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים לחבריה בניו יורק

זלדה רייכמן ירושלים פורסם על ידי מערכת אוצרות
זלדה רייכמן

כתב היד

4 דפי המכתב

סיפור רקע

זלדה רייכמן ומשפחתה עלו מניו יורק לארץ בשנת 1971. לפני שעלתה לארץ, עבדה במשרד להנהלת חשבונות בקהילה בה התגוררה בניו יורק - Cooperative Village, קהילה של בתים משותפים באיזור ה- Lower East Side של מנהטן. בנוסף, רייכמן הייתה מוכרת להרבה דיירים ובכלל בקהילה היהודית והציונית בניו יורק. לאחר שעלתה לארץ המשיכה במקצועה בהנהלת חשבונות ב"משביר לצרכן" בירושלים.
את המכתב הכולל תיעוד של ימים רבים במלחמת יום הכיפורים, היא כותבת לקהילה שבה גרה בניו יורק. בתה, בריינה ברמן, לא הייתה מודעת לקיומו של המכתב והוא התגלה בין הניירות והמסמכים של אמה לאחר פטירתה. קרוב משפחה שלח לזלדה רייכמן עותק של המכתב ועיתון, והיא שמרה אותם בין מסמכיה.
כאשר פורסם המכתב בעיתון, נכתבו פרטיה של רייכמן וכן התיאור להלן: "המכתב, שנכתב בתור יומן, מתחיל ביום ראשון ה-7 באוקטובר, הבוקר שלאחר ההתקפה על ישראל. הוא מסתיים

זלדה רייכמן ומשפחתה עלו מניו יורק לארץ בשנת 1971. לפני שעלתה לארץ, עבדה במשרד להנהלת חשבונות בקהילה בה התגוררה בניו יורק - Cooperative Village, קהילה של בתים משותפים באיזור ה- Lower East Side של מנהטן. בנוסף, רייכמן הייתה מוכרת להרבה דיירים ובכלל בקהילה היהודית והציונית בניו יורק. לאחר שעלתה לארץ המשיכה במקצועה בהנהלת חשבונות ב"משביר לצרכן" בירושלים.
את המכתב הכולל תיעוד של ימים רבים במלחמת יום הכיפורים, היא כותבת לקהילה שבה גרה בניו יורק. בתה, בריינה ברמן, לא הייתה מודעת לקיומו של המכתב והוא התגלה בין הניירות והמסמכים של אמה לאחר פטירתה. קרוב משפחה שלח לזלדה רייכמן עותק של המכתב ועיתון, והיא שמרה אותם בין מסמכיה.
כאשר פורסם המכתב בעיתון, נכתבו פרטיה של רייכמן וכן התיאור להלן: "המכתב, שנכתב בתור יומן, מתחיל ביום ראשון ה-7 באוקטובר, הבוקר שלאחר ההתקפה על ישראל. הוא מסתיים ביום ראשון, 21 בינואר. מעט כתבי מלחמה, אם בכלל, תופסים את המתרחש, את רוח הישראלים, וכל הדרמה, בצורה כל כך מדויקת, כמו שהיא הצליחה לבטא בדבריה. המכתב ארוך יותר. השמטנו חלקים אישיים".
המכתבים נכתבו באנגלית. את המכתבים תרגמה בריינה ברמן, בתה של זלדה רייכמן.

כתב היד

עמוד 1/4

יום ראשון, 7 באוקטובר
יד הישראלים הייתה על התחתונה היות וכל שידורי הרדיו הופסקו ביום ששי בשעה 15:00 (ערב יום כפור). כאן, גיוס המילואים נעשה דרך הרדיו. לכל קבוצת חיילים יש קוד. אם ישנו גיוס, כל תכניות הרדיו מופסקים והקודים משודרים. כל חייל יודע מה עליו לעשות. והנה, החלו לשדר ברדיו בשעה 14:00 בעצם יום כפור!… האם אני צריכה להסביר לכם? אם פעם התפללתי, אזי התפילות של אתמול היו יותר משמעותיות מכל מה שאי-פעם התפללתי בכל חיי… כאשר אילנה [נכדתה] אמרה שהיא מפחדת כי היא רואה פתאום כל כך הרבה חיילים ואוטובוסים ברחוב ביום כפור, כמעט התמוטטתי. איך אגיד לילדה בת 5 שגם סבתא שלה מפחדת?!?… ועם זאת, ירושלים הייתה שקטה. לא הייתה פניקה. שכנינו מודאגים לגבי יונינה [בתה שהתחתנה לפני כחודש. בעלה הטרי בחזית, בחיל השריון]. אבל, כישראלים הרגילים לזמנים קשים ומלחמות, הם ידעו מה לומר כדי להרגיע אותה. אני תוהה איך אמא יכולה לאכזב ילדה בזמן כזה? אבל אני מרגישה כל כך חסרת אונים…חזרנו לבית הכנסת בשעה 15:00. בית הכנסת היה חצי ריק. איכשהו הצלחנו להמשיך בתפילה למרות שלאורך כל היום נציגי הצבא נכנסו וגייסו עוד ועוד גברים. לבסוף, בתקיעת השופר בסיום הצום, בקושי נשארו 30 גברים בקהל…ישנם הרבה ילדים בשכונה ונראה שממש כייף להם. כל אחד מתגאה בפני חבריו: "אבא שלי בצבא" תוך כדי משחק בין המקלטים… במשך השנתיים וחצי האחרונות (מאז שעלינו לארץ) אנחנו אומרים לעצמינו שהישראלים קורצו מחומר מיוחד. מצד אחד ישראל מתנהלת כמדינה צבאית ומאידך, האנשים אינם לוחמניים. כל אחד ואחד מרגיש שיש משימה שחייבת להיעשות ואין מי שיבצע עבורם את העבודה. הם חייבים לדאוג לעצמם. הם עושים את מה שצריך עם אמונה גדולה בלב ותפילה גדולה על השפתיים והנשים חוזרות ומכריזות: "יהיה טוב".

יום שני, 8 באוקטובר
למרבה האירוניה אנחנו נהנים משמי ירושלים. הירח והכוכבים מאירים את ישראל… עדיין לא שמענו ממוטי (החתן הטרי)… בריינה (בתנו הבכורה) וחברותיה ארגנו "סבב אמהות" כדי שהילדים יוכלו לבקר אחד את השני ולשחק ביחד כל פעם בבית אחר. כך הם לא ישתעממו, יחליפו "נוף", משחקים אחרים כל פעם וכו'. ובתוך כל זה, אנחנו מתכוננים לחג הסוכות. אנחנו שומעים דפיקות של פטישים ונסירת עצים. בשוק מחנה יהודה מתקיים שוק ארבעת המינים (מכירה של לולבים, אתרוגים וצרכי החג) ער ותוסס. זוכרים את הרחובות אסקס וקנל (ESSEX AND CANAL) בעונה הזאת? זה רק קצה הקרחון ממה שיש במחנה יהודה…הערב אני מתכוונת להתכונן לחג: כביסה ועוד עבודות בבית…ואני שוב חוזרת: אל תדאגו. תאמצו את הנוהל הישראלי: "יהיה טוב"…ההוכחה לזה הם התיירים שמחליטים להישאר כאן. בעצם בטוח כאן למרות כל הפעילות הלא רצויה שמתרחשת מסביב… גם האזרחים עושים את מה שחייב להיעשות כלומר אפילו ילדים ונשים עוזרים בפינוי הזבל, חלוקת הדואר, משלוחי מזון, התנדבות בבתי החולים, בתי אבות ובתי היתומים.

יום שלישי, 9 באוקטובר
סיימתי את כל הבישולים לחג ולשבת. הכנתי הרבה יותר ממה שנצטרך. מי יודע מה ילד יום ומי יופיע פתאום? הבוקר בשעה 7:30 האוטובוסים צפופים כרגיל. ילדים בדרכם לבית הספר, נשים נוסעות לשוק, נשים ונערות בדרך למקומות העבודה, גברים מבוגרים לעמדות האזרחיות שלהם: במשטרה, מבנים צבוריים, סניפי דואר, בנקים וכו'. ישנם הרבה תיירים ברחובות שמסתכלים בחלונות הראווה, מטיילים להנאתם ברוגע, שותים קפה בבתי הקפה וכו'. קשה לדמיין ש"גהינום" בגולן, בסואץ ובסיני… בגלל ההאפלה לא נשתמש במנורות חשמליות בסוכה שלנו. במקומם נשתמש רק בנרות ונתפלל שעוד לפני תום השבוע (חג הסוכות) נוכל שוב להשתמש בתאורה חשמלית… היום, כשהקשבנו לחדשות, הודיעו שסכומים גדולים נאספו בארצות הברית עבור ישראל. ובהזדמנות הזאת, גם הודיעו לנו במשרד, שכל העובדים בכל סניפי "המשביר" בארץ תורמים משכורת של חודש אחד לטובת המאמץ המלחמתי. זה יחולק ל-6 תשלומים וזה לא נחשב למסים. זה בעצם רק טיפה בים אך אנחנו תורמים ברצון. היה עדיף שנתרום לאירועים אחרים כלומר בזמני שלום.. הגיע הזמן ללכת לישון אז שוב, אל תדאגו. זכרו מה אנחנו אומרים תמיד: "יהיה בסדר".

יום חמישי, 11 באוקטובר
היום עבר עלינו בשקט. נדמה שאין לאף אחד חשק לשהות בסוכות. יש מעט מאד שירה ושמחה. אנחנו אוכלים את הארוחות ומיד נכנסים פנימה הביתה… הבת שלנו, יונינה, עלתה לשכנה למעלה. הן מנחמות אחת את השניה. גם החברה לא יודעת בדיוק איפה בעלה משרת… אנחנו מתפללים שכל ההתחמשות הזו (משני הצדדים) לא תוביל להארכת המלחמה. כרגע, אני רק רואה בזבוז של חיי אדם. כפי שאמרתי קודם: אינני גיבורה. אנא ה', תרחם על ישראל ועל כל האנושות…כאן בירושלים, די שקט. בלילות יש האפלה חמורה. עד כדי כך שארוחת הערב בסוכה היא לאור נרות. רומנטי? כל מה שאנחנו רוצים להגיד הוא: "חג שמח" ו"יהיה טוב".

יום ששי, 12 באוקטובר
קוי טלפון לחירום נפתחו לקשישים, חולים ונשים בהריון שאולי יזדקקו לתחבורה לבתי חולים, רופאים או לבתי מרקחת. אחד החברים שעובד איתי ב"משביר", שמשרת ברבנות הצבאית, נקרא באמצע הלילה. הוא סיפר שהרבה מהחבר'ה לא הצליחו לסיים את הקורס שעסק בהכנת ההרוגים לקבורה לפי ההלכה היהודית. אנו מקוים שלא תהיה לו הרבה עבודה בתחום הזה אלא יתעסק בארגון סוכות לחיילים שזקוקים להן… אז הנה אנחנו עומדים ביום השביעי למלחמה ואין צפי לסיומה. אנו מקוים ומתפללים שמחר בערב, במוצאי שבת, כשנדליק את הרדיו, נשמע שיש הפסקת אש. ולגבי שלום, זה רחוק מאד. אך בעזרת ה' גם זה יבוא… בעוד 20 דקות תיכנס השבת. כאן בקרית משה בירושלים הכל רגוע. אין מכוניות בכביש. ילדים מסתובבים בבגדים החגיגיים שלהם. מכל מרפסת אפשר להבחין בעקרות הבית המטפלות בפרטים האחרונים בסוכות שלהן… כל הפעילות השגרתית והרגועה הזו גורמת לי לתהות אם כל השנאה ושפיכות הדמים הם רק סיוט וחלום בלהות… אז לבינתיים, שלום לכם בכל המובנים של המילה… באהבה רבה ותזכרו: "יהיה טוב".

יום ראשון, 14 באוקטובר
לא הספקתי לכתוב אמש. התעמקנו בשידורי הטלויזיה. גולדה מאיר ענתה לשאלות הכתבים במסיבת העיתונאים. היא נראית עייפה ומודאגת אבל היא באמת "הזקנה הגדולה".
אין הרבה מה לעשות בימים אלה – וגם אין לנו יותר מדי מצב רוח לעשות משהו אבל בכל זאת, אני מתכננת לסדר את הארונות שלנו ולבדוק את מלאי בגדי החורף. אני חייבת לעשות את כל זה בשעות היום בגלל האפלה שיש לנו כל לילה. החדשות מהמלחמה אינן כל כך טובות היום. לחימה קשה מאד בסיני. אנחנו כבר ביום התשיעי ללחימה ואין צפי לסיום. אנחנו מתפללים שהפסקת האש תבוא במהרה… היום הממשלה התחילה להודיע למשפחות על הנופלים. עכשו שמעתי ברדיו שיש לנו כבר 650 חללים עד עתה. איזו טרגדיה! מדברים שבסופו של יום, ראשי הצבא ומערכת הבטחון, דיין ואחרים, יתנו את הדין כי הם לא התמודדו כראוי עם הבעיה בזמן אמת.
לרוב הישראלים לא אכפת מדעת הקהל העולמית. ההרגשה היא שלא משנה מה קורה, בטוח יאשימו את ישראל. למרבה הצער, כל ועדות החקירה לא יוכלו להחזיר את בחורינו. אנא ה' – שייגמר כבר!

יום שני, 15 באוקטובר
הבן של עוד שכן נפל בקרב. אמו עובדת בכל-בו בקופה הראשית. יש לה 3 בנים בצבא. הבכור התחתן ביולי וזה היה אמור להתחתן בחנוכה. וגם, מנהל מחלקת מכשירי הכתיבה נהרג. הוא אבא ל-4 ילדים שהקטן בן 8 חודשים. ביום ראשון אחרי יום כפור ברכתי אותו כשיצא ליחידה שלו. הוא אמר: "כשאגיע לגולן כנראה שישלחו את כולנו חזרה הביתה. ודאי ייגמר עד אז"… היום נסעתי לכותל המערבי וקראתי תהילים. לא עברתי בשוק הערבי אלא נסעתי באוטובוס ונכנסתי דרך שער האשפות. עומדת ברחבה סוכה ענקית, יפהפייה. ישבו בה שני גברים וקולות התפילה שלהם בקעו באויר: "אנא ה' הושיעה נא". לב כל השומעים נקרע….וכך מסתיים עוד יום. אך אל תדאגו: "יהיה טוב".

יום שלישי, 16 באוקטובר
היום הלכתי לכותל מוקדם מאד לפני העבודה. אמש הייתה הפעם הראשונה שיצאתי בלילה מאז תחילת המלחמה. באמת היה חשוך לגמרי אך המראה של הירח וכל הכוכבים היה ממש מקסים. הרגשתי שאוכל רק להושיט את היד ולתפוס כוכב… אין הרבה חדש היום. קרבות עזים בסיני. הדיבורים של סאדאת בקשר להפסקת אש, אם תהיה… ומחר, ערב חג. החג האחרון עד חנוכה… הילדים מאורגנים לשמחת תורה. נתנו להם דגלונים ושקיות עם ממתקים, אגוזים ועוגיות. לא משנה מה קורה – חג זה חג. יום טוב זה יום טוב!

יום רביעי, 17 באוקטובר
הבוקר שמענו ראיון עם אחד ממפקדי הטנקים בחזית הסורית. הוא בסך הכל בן 21. החיילים שלו בני 18-21. עוד לא הספיקו לחיות וכבר הם זקנים – ותיקים במשחקי המלחמה… המורל גבוה. כל אחד תורם לפי יכולתו. אפילו לפצועים בבתי החולים יש מצב רוח טוב. מביאים להם לבית החולים קונצרטים. מתנדבים מביאים להם ספרי קריאה, ממתקים וסיגריות ומבלים איתם זמן איכות. נדמה שהרבה מהם משגעים את הרופאים: "מתי אוכל כבר לחזור ליחידה שלי?" כפי שאמרתי קודם, קשה להבין את הישראלים. צריך לחיות איתם כדי להבין שהם זן מיוחד במינו. הגיע שעת הדלקת הנרות. לא משנה מה קורה – עכשו שמחת תורה. אנחנו מתפללים שבאמת תהיה שמחת תורה. למרבה הצער, ל-650 משפחות זה יותר דומה לתשעה באב.

יום ששי, 19 באוקטובר
החגים עברו ואנחנו כבר שבועיים בתוך המלחמה. אתמול חגגנו את שמחת תורה עם שמיני עצרת (ביחד). לא היה כל כך שמח. ההמונים שהתפללו תפילת "יזכור" הוסיפו תפילה לשלום החיילים בכל החזיתות… שמענו שטייסים ויאטנמיים מטיסים מטוסי קרב של רוסיה עבור הערבים. כאילו שאין לנו מספיק אויבים בלעדי התוספת הזאת. כל ענין המלחמה נורא ואיום ואנחנו מתפללים שזה ייגמר מהר. ויחד עם כל זה, המורל גבוה מאד והחיים האזרחיים מתנהלים בצורה נורמלית, פחות או יותר… כעת 4 אחר הצהרים והחדשות האחרונות מבשרות "לחימה כבדה בחזית סואץ". וגם: "הקרבות ממשיכים בחזית הגולן אך ישראל בהתקפה." "קוסיגן חזר הביתה". תיכף תיכנס השבת. אנו מקוים שכאשר נשמע חדשות במוצאי שבת בשעה 6 בערב מחר, יבשרו לנו על שלום אמיתי. "יהיה טוב".

יום ראשון, 21 באוקטובר
כעת 6:30 בבוקר. לא היה משהו מיוחד או חדש בחדשות של השעה 6. אבא אבן חזר לישראל. קיסינגר במוסקבה. הגברים שלנו נמצאים בגולן ובסיני ו-50 מיל מקהיר. אנחנו בסדר… עד עכשו, ישראל הוציאה 3 מיליארד דולר על המלחמה הזאת. אני כל הזמן חושבת על כל הדברים האחרים והטובים שכספים אלה יכלו לתרום לחיי הישראלים: חינוך, שיכון, בריאות, רווחה וכו'. אבל כולנו מבינים שההוצאה הזו הכרחית. למרות כל הלוחמה, החייל הישראלי בעצם אינו שונא את האויב. אדרבא, לרוב החיילים מרחמים על העם הערבי אבל הם בזים למנהיגים. נו, אני חייבת ללכת לעבודה. אל תדאגו, אנחנו בסדר וירושלים רגועה ויפה. כל בוקר השמש זורחת ומפזרת הילה זהובה על הרי יהודה וכל ערב השמים זרועים כוכבים רבים כל כך. ואנחנו מודים על כל הטוב שיש לנו. עבר עוד יום. וכפי שקראנו אתמול בבית הכנסת: " כי טוב" (פרק א בבראשית: "וירא אלוקים את האור כי טוב").

עמוד 2/4
עמוד 3/4
עמוד 4/4

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: זלדה רייכמן
מיקום: ירושלים
תאריך: 07.10.1973

מקבל/ת המכתב

שם: Cooperative Village
מיקום: מנהטן, ניו יורק

כתב היד

עמוד 1/4

יום ראשון, 7 באוקטובר
יד הישראלים הייתה על התחתונה היות וכל שידורי הרדיו הופסקו ביום ששי בשעה 15:00 (ערב יום כפור). כאן, גיוס המילואים נעשה דרך הרדיו. לכל קבוצת חיילים יש קוד. אם ישנו גיוס, כל תכניות הרדיו מופסקים והקודים משודרים. כל חייל יודע מה עליו לעשות. והנה, החלו לשדר ברדיו בשעה 14:00 בעצם יום כפור!… האם אני צריכה להסביר לכם? אם פעם התפללתי, אזי התפילות של אתמול היו יותר משמעותיות מכל מה שאי-פעם התפללתי בכל חיי… כאשר אילנה [נכדתה] אמרה שהיא מפחדת כי היא רואה פתאום כל כך הרבה חיילים ואוטובוסים ברחוב ביום כפור, כמעט התמוטטתי. איך אגיד לילדה בת 5 שגם סבתא שלה מפחדת?!?… ועם זאת, ירושלים הייתה שקטה. לא הייתה פניקה. שכנינו מודאגים לגבי יונינה [בתה שהתחתנה לפני כחודש. בעלה הטרי בחזית, בחיל השריון]. אבל, כישראלים הרגילים לזמנים קשים ומלחמות, הם ידעו מה לומר כדי להרגיע אותה. אני תוהה איך אמא יכולה לאכזב ילדה בזמן כזה? אבל אני מרגישה כל כך חסרת אונים…חזרנו לבית הכנסת בשעה 15:00. בית הכנסת היה חצי ריק. איכשהו הצלחנו להמשיך בתפילה למרות שלאורך כל היום נציגי הצבא נכנסו וגייסו עוד ועוד גברים. לבסוף, בתקיעת השופר בסיום הצום, בקושי נשארו 30 גברים בקהל…ישנם הרבה ילדים בשכונה ונראה שממש כייף להם. כל אחד מתגאה בפני חבריו: "אבא שלי בצבא" תוך כדי משחק בין המקלטים… במשך השנתיים וחצי האחרונות (מאז שעלינו לארץ) אנחנו אומרים לעצמינו שהישראלים קורצו מחומר מיוחד. מצד אחד ישראל מתנהלת כמדינה צבאית ומאידך, האנשים אינם לוחמניים. כל אחד ואחד מרגיש שיש משימה שחייבת להיעשות ואין מי שיבצע עבורם את העבודה. הם חייבים לדאוג לעצמם. הם עושים את מה שצריך עם אמונה גדולה בלב ותפילה גדולה על השפתיים והנשים חוזרות ומכריזות: "יהיה טוב".

יום שני, 8 באוקטובר
למרבה האירוניה אנחנו נהנים משמי ירושלים. הירח והכוכבים מאירים את ישראל… עדיין לא שמענו ממוטי (החתן הטרי)… בריינה (בתנו הבכורה) וחברותיה ארגנו "סבב אמהות" כדי שהילדים יוכלו לבקר אחד את השני ולשחק ביחד כל פעם בבית אחר. כך הם לא ישתעממו, יחליפו "נוף", משחקים אחרים כל פעם וכו'. ובתוך כל זה, אנחנו מתכוננים לחג הסוכות. אנחנו שומעים דפיקות של פטישים ונסירת עצים. בשוק מחנה יהודה מתקיים שוק ארבעת המינים (מכירה של לולבים, אתרוגים וצרכי החג) ער ותוסס. זוכרים את הרחובות אסקס וקנל (ESSEX AND CANAL) בעונה הזאת? זה רק קצה הקרחון ממה שיש במחנה יהודה…הערב אני מתכוונת להתכונן לחג: כביסה ועוד עבודות בבית…ואני שוב חוזרת: אל תדאגו. תאמצו את הנוהל הישראלי: "יהיה טוב"…ההוכחה לזה הם התיירים שמחליטים להישאר כאן. בעצם בטוח כאן למרות כל הפעילות הלא רצויה שמתרחשת מסביב… גם האזרחים עושים את מה שחייב להיעשות כלומר אפילו ילדים ונשים עוזרים בפינוי הזבל, חלוקת הדואר, משלוחי מזון, התנדבות בבתי החולים, בתי אבות ובתי היתומים.

יום שלישי, 9 באוקטובר
סיימתי את כל הבישולים לחג ולשבת. הכנתי הרבה יותר ממה שנצטרך. מי יודע מה ילד יום ומי יופיע פתאום? הבוקר בשעה 7:30 האוטובוסים צפופים כרגיל. ילדים בדרכם לבית הספר, נשים נוסעות לשוק, נשים ונערות בדרך למקומות העבודה, גברים מבוגרים לעמדות האזרחיות שלהם: במשטרה, מבנים צבוריים, סניפי דואר, בנקים וכו'. ישנם הרבה תיירים ברחובות שמסתכלים בחלונות הראווה, מטיילים להנאתם ברוגע, שותים קפה בבתי הקפה וכו'. קשה לדמיין ש"גהינום" בגולן, בסואץ ובסיני… בגלל ההאפלה לא נשתמש במנורות חשמליות בסוכה שלנו. במקומם נשתמש רק בנרות ונתפלל שעוד לפני תום השבוע (חג הסוכות) נוכל שוב להשתמש בתאורה חשמלית… היום, כשהקשבנו לחדשות, הודיעו שסכומים גדולים נאספו בארצות הברית עבור ישראל. ובהזדמנות הזאת, גם הודיעו לנו במשרד, שכל העובדים בכל סניפי "המשביר" בארץ תורמים משכורת של חודש אחד לטובת המאמץ המלחמתי. זה יחולק ל-6 תשלומים וזה לא נחשב למסים. זה בעצם רק טיפה בים אך אנחנו תורמים ברצון. היה עדיף שנתרום לאירועים אחרים כלומר בזמני שלום.. הגיע הזמן ללכת לישון אז שוב, אל תדאגו. זכרו מה אנחנו אומרים תמיד: "יהיה בסדר".

יום חמישי, 11 באוקטובר
היום עבר עלינו בשקט. נדמה שאין לאף אחד חשק לשהות בסוכות. יש מעט מאד שירה ושמחה. אנחנו אוכלים את הארוחות ומיד נכנסים פנימה הביתה… הבת שלנו, יונינה, עלתה לשכנה למעלה. הן מנחמות אחת את השניה. גם החברה לא יודעת בדיוק איפה בעלה משרת… אנחנו מתפללים שכל ההתחמשות הזו (משני הצדדים) לא תוביל להארכת המלחמה. כרגע, אני רק רואה בזבוז של חיי אדם. כפי שאמרתי קודם: אינני גיבורה. אנא ה', תרחם על ישראל ועל כל האנושות…כאן בירושלים, די שקט. בלילות יש האפלה חמורה. עד כדי כך שארוחת הערב בסוכה היא לאור נרות. רומנטי? כל מה שאנחנו רוצים להגיד הוא: "חג שמח" ו"יהיה טוב".

יום ששי, 12 באוקטובר
קוי טלפון לחירום נפתחו לקשישים, חולים ונשים בהריון שאולי יזדקקו לתחבורה לבתי חולים, רופאים או לבתי מרקחת. אחד החברים שעובד איתי ב"משביר", שמשרת ברבנות הצבאית, נקרא באמצע הלילה. הוא סיפר שהרבה מהחבר'ה לא הצליחו לסיים את הקורס שעסק בהכנת ההרוגים לקבורה לפי ההלכה היהודית. אנו מקוים שלא תהיה לו הרבה עבודה בתחום הזה אלא יתעסק בארגון סוכות לחיילים שזקוקים להן… אז הנה אנחנו עומדים ביום השביעי למלחמה ואין צפי לסיומה. אנו מקוים ומתפללים שמחר בערב, במוצאי שבת, כשנדליק את הרדיו, נשמע שיש הפסקת אש. ולגבי שלום, זה רחוק מאד. אך בעזרת ה' גם זה יבוא… בעוד 20 דקות תיכנס השבת. כאן בקרית משה בירושלים הכל רגוע. אין מכוניות בכביש. ילדים מסתובבים בבגדים החגיגיים שלהם. מכל מרפסת אפשר להבחין בעקרות הבית המטפלות בפרטים האחרונים בסוכות שלהן… כל הפעילות השגרתית והרגועה הזו גורמת לי לתהות אם כל השנאה ושפיכות הדמים הם רק סיוט וחלום בלהות… אז לבינתיים, שלום לכם בכל המובנים של המילה… באהבה רבה ותזכרו: "יהיה טוב".

יום ראשון, 14 באוקטובר
לא הספקתי לכתוב אמש. התעמקנו בשידורי הטלויזיה. גולדה מאיר ענתה לשאלות הכתבים במסיבת העיתונאים. היא נראית עייפה ומודאגת אבל היא באמת "הזקנה הגדולה".
אין הרבה מה לעשות בימים אלה – וגם אין לנו יותר מדי מצב רוח לעשות משהו אבל בכל זאת, אני מתכננת לסדר את הארונות שלנו ולבדוק את מלאי בגדי החורף. אני חייבת לעשות את כל זה בשעות היום בגלל האפלה שיש לנו כל לילה. החדשות מהמלחמה אינן כל כך טובות היום. לחימה קשה מאד בסיני. אנחנו כבר ביום התשיעי ללחימה ואין צפי לסיום. אנחנו מתפללים שהפסקת האש תבוא במהרה… היום הממשלה התחילה להודיע למשפחות על הנופלים. עכשו שמעתי ברדיו שיש לנו כבר 650 חללים עד עתה. איזו טרגדיה! מדברים שבסופו של יום, ראשי הצבא ומערכת הבטחון, דיין ואחרים, יתנו את הדין כי הם לא התמודדו כראוי עם הבעיה בזמן אמת.
לרוב הישראלים לא אכפת מדעת הקהל העולמית. ההרגשה היא שלא משנה מה קורה, בטוח יאשימו את ישראל. למרבה הצער, כל ועדות החקירה לא יוכלו להחזיר את בחורינו. אנא ה' – שייגמר כבר!

יום שני, 15 באוקטובר
הבן של עוד שכן נפל בקרב. אמו עובדת בכל-בו בקופה הראשית. יש לה 3 בנים בצבא. הבכור התחתן ביולי וזה היה אמור להתחתן בחנוכה. וגם, מנהל מחלקת מכשירי הכתיבה נהרג. הוא אבא ל-4 ילדים שהקטן בן 8 חודשים. ביום ראשון אחרי יום כפור ברכתי אותו כשיצא ליחידה שלו. הוא אמר: "כשאגיע לגולן כנראה שישלחו את כולנו חזרה הביתה. ודאי ייגמר עד אז"… היום נסעתי לכותל המערבי וקראתי תהילים. לא עברתי בשוק הערבי אלא נסעתי באוטובוס ונכנסתי דרך שער האשפות. עומדת ברחבה סוכה ענקית, יפהפייה. ישבו בה שני גברים וקולות התפילה שלהם בקעו באויר: "אנא ה' הושיעה נא". לב כל השומעים נקרע….וכך מסתיים עוד יום. אך אל תדאגו: "יהיה טוב".

יום שלישי, 16 באוקטובר
היום הלכתי לכותל מוקדם מאד לפני העבודה. אמש הייתה הפעם הראשונה שיצאתי בלילה מאז תחילת המלחמה. באמת היה חשוך לגמרי אך המראה של הירח וכל הכוכבים היה ממש מקסים. הרגשתי שאוכל רק להושיט את היד ולתפוס כוכב… אין הרבה חדש היום. קרבות עזים בסיני. הדיבורים של סאדאת בקשר להפסקת אש, אם תהיה… ומחר, ערב חג. החג האחרון עד חנוכה… הילדים מאורגנים לשמחת תורה. נתנו להם דגלונים ושקיות עם ממתקים, אגוזים ועוגיות. לא משנה מה קורה – חג זה חג. יום טוב זה יום טוב!

יום רביעי, 17 באוקטובר
הבוקר שמענו ראיון עם אחד ממפקדי הטנקים בחזית הסורית. הוא בסך הכל בן 21. החיילים שלו בני 18-21. עוד לא הספיקו לחיות וכבר הם זקנים – ותיקים במשחקי המלחמה… המורל גבוה. כל אחד תורם לפי יכולתו. אפילו לפצועים בבתי החולים יש מצב רוח טוב. מביאים להם לבית החולים קונצרטים. מתנדבים מביאים להם ספרי קריאה, ממתקים וסיגריות ומבלים איתם זמן איכות. נדמה שהרבה מהם משגעים את הרופאים: "מתי אוכל כבר לחזור ליחידה שלי?" כפי שאמרתי קודם, קשה להבין את הישראלים. צריך לחיות איתם כדי להבין שהם זן מיוחד במינו. הגיע שעת הדלקת הנרות. לא משנה מה קורה – עכשו שמחת תורה. אנחנו מתפללים שבאמת תהיה שמחת תורה. למרבה הצער, ל-650 משפחות זה יותר דומה לתשעה באב.

יום ששי, 19 באוקטובר
החגים עברו ואנחנו כבר שבועיים בתוך המלחמה. אתמול חגגנו את שמחת תורה עם שמיני עצרת (ביחד). לא היה כל כך שמח. ההמונים שהתפללו תפילת "יזכור" הוסיפו תפילה לשלום החיילים בכל החזיתות… שמענו שטייסים ויאטנמיים מטיסים מטוסי קרב של רוסיה עבור הערבים. כאילו שאין לנו מספיק אויבים בלעדי התוספת הזאת. כל ענין המלחמה נורא ואיום ואנחנו מתפללים שזה ייגמר מהר. ויחד עם כל זה, המורל גבוה מאד והחיים האזרחיים מתנהלים בצורה נורמלית, פחות או יותר… כעת 4 אחר הצהרים והחדשות האחרונות מבשרות "לחימה כבדה בחזית סואץ". וגם: "הקרבות ממשיכים בחזית הגולן אך ישראל בהתקפה." "קוסיגן חזר הביתה". תיכף תיכנס השבת. אנו מקוים שכאשר נשמע חדשות במוצאי שבת בשעה 6 בערב מחר, יבשרו לנו על שלום אמיתי. "יהיה טוב".

יום ראשון, 21 באוקטובר
כעת 6:30 בבוקר. לא היה משהו מיוחד או חדש בחדשות של השעה 6. אבא אבן חזר לישראל. קיסינגר במוסקבה. הגברים שלנו נמצאים בגולן ובסיני ו-50 מיל מקהיר. אנחנו בסדר… עד עכשו, ישראל הוציאה 3 מיליארד דולר על המלחמה הזאת. אני כל הזמן חושבת על כל הדברים האחרים והטובים שכספים אלה יכלו לתרום לחיי הישראלים: חינוך, שיכון, בריאות, רווחה וכו'. אבל כולנו מבינים שההוצאה הזו הכרחית. למרות כל הלוחמה, החייל הישראלי בעצם אינו שונא את האויב. אדרבא, לרוב החיילים מרחמים על העם הערבי אבל הם בזים למנהיגים. נו, אני חייבת ללכת לעבודה. אל תדאגו, אנחנו בסדר וירושלים רגועה ויפה. כל בוקר השמש זורחת ומפזרת הילה זהובה על הרי יהודה וכל ערב השמים זרועים כוכבים רבים כל כך. ואנחנו מודים על כל הטוב שיש לנו. עבר עוד יום. וכפי שקראנו אתמול בבית הכנסת: " כי טוב" (פרק א בבראשית: "וירא אלוקים את האור כי טוב").

עמוד 2/4
עמוד 3/4
עמוד 4/4

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: סשקה לא ידוע
מיקום: נגבה, ישראל
תאריך: 01.01.1970

מקבל/ת המכתב

שם: Cooperative Village
מיקום: מנהטן, ניו יורק
close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye
לעזרה בהוספת מכתבים ויצירת קשר שלחו לנו הודעה

תפריט נגישות