9 בפברואר 1949
קיבלתי את מכתבך לפני כשבוע, ואני משערת שאת קיבלת עכשיו את המכתב הארוך שלי. באופן
מהותי אין שום חדש. היום דבורהל'ה שלנו הייתה אמורה להיות בת חודשיים. נראה לא מתקבל
על הדעת שכל כך הרבה יכול לקרות לפני שמספיקים למצמץ. לפני חודשיים היא נכנסה לעולם,
בריאה, חזקה, ובכמה שבועות החיים הכאיבו לה, גרמו לה סבל, ולבסוף הרסו אותה. במובן
מסוים אנחנו עדיין המומים ולא יכולים לפענח מתי זה קרה. הייתי אצל הרופא שלי בתל אביב.
הוא שמע על התינוקת והיה די נבוך. הוא אמר שהיא הייתה חזקה ובריאה בעת הלידה. באיזו
נקודת זמן היא כבר הייתה חולה ובסכנה, אני לא יודעת. אני מניחה שכל הזמן היא הלכה ונחלשה
עד שדלקת הריאות הייתה חזקה ממנה. אני חושבת שלעולם לא אסלח לאותם רופאים, אם כי
דברים כאלה קורים, כפי שהרופא שלי התווכח איתי וניסה לשכנע אותי. מישהו נפטר מאפנדציט
לא מזמן, בעוד זה נחשב משהו פעוט בימינו. עדיין, היא לא טופלה כראוי. הם שיחקו בחיים שלה.
יש לנו כמה תמונות שאנחנו מפתחים. הן לא מאוד ברורות. צילמנו אותה כשהייתה כבת שבועיים.
העיניים שלה היו עדיין צלולות. בשלב מאוחר יותר העיניים היו הסימן העירני ביותר. אחרי זה לא
היה לנו זמן לצלם. האם אתם רוצים לראות אותן? קיבלנו צ'ק ומכתב מדודה רבקה, שאינני
יודעת מה לעשות בהם. מכיוון שהעתיד אינו ברור אני מחזיקה בו. קיבלנו גם מכתב שממוען
לדבורה וייסמן ממשפחת פרלמן ובו המחאה של שלושה דולר (זה היה מכתב יפה מאוד, אבל
קיבלתי אותו לפני כמה ימים וזה גרם לי לדיכאון). אני חושבת שאשלח לך את ההמחאה ואבקש
ממך לקנות תעודה של קק"ל על סך שני עצים שיינטעו לזכרה. (שיינטעו על ידינו או על ידם, לא
משנה.)
קיבלנו הודעה ביום ראשון שהמקרר הגיע לחיפה. עד כה לא עשינו דבר בנידון. נצטרך לנסוע
ולקבל רישיון יבוא. אני חושבת שנהיה בתל אביב ביום שני הבא (זה יהיה בט"ו בשבט ואנחנו
רוצים ללכת לבית הקברות), ואז נברר את העניין. בעניין התוכניות שלנו לעתיד, היינו רוצים
מאוד לחזור עכשיו. באופן אישי, אני מאוד לא שקטה. יש לי פוביה לצאת ולפגוש אנשים, במיוחד
אנשים שאני מכירה, מפחד שישאלו על התינוקת. (אנשים שלא יודעים שהיא נפטרה.) כמו כן, אני
פשוט לא רוצה לצאת מן הבית. יהודה הולך לקניות בלילה, מפני שאני מרגישה מאוד לא בנוח
ללכת לכל המקומות האלה. רוב הזמן אני לא עושה דבר. לפעמים אני מנקה את הבית, מכבסת או
מגהצת בגדים וכו'. על כל פנים, המורל שלי ירוד ואני חסרת סבלנות לעזוב את המקום הזה.
יהודה גם הוא מעוניין לנסוע לארצות הברית עכשיו. הבעיה היא עד כמה מהר נוכל לקבל שחרור.
הוא דיבר עם כמה אנשים אחראיים שהפנו אותו לוועדה שהוקמה לא מזמן, המטפלת בשחרור
אנשים למטרות לימודים, להכשרות מיוחדות לצרכים של חיל האוויר. יהודה מחבר כעת מכתב
שיישלח למפקד של חיל האוויר (במקרה, החתן של ליבי, החברה שלך) שישמש סימוכין לוועדה
הזו. אחרי זה נשלב אצבעות. יש עבודה רבה במחלקה שלו בימים אלו, עובדה שיכולה להאט את
קצב העניינים, אך אנחנו מקווים. הייתי מאוד רוצה להיות בבית בפסח, מכיוון שאין שום דבר
שהייתי רוצה להתחיל לעשות פה ואין לי עניין לדאוג כיצד להעביר פה את הזמן עד פסח. בכל
מקרה, מה שאנחנו מבקשים זה שחרור ב־ 1 באפריל, אם כי זו ראייה אופטימית. אנחנו לא חייבים
לטוס חזרה, אך זה יהיה מאוד נעים לטוס מעל האוקיינוס האטלנטי מכיוון שאני נוטה לחלות
במחלת ים. ההפלגה בים התיכון עצמו לא נוראה (המסע האחרון של יונתן תומך בקביעה הזו!),
ובאמת, מה שלום יונתן? איך עברה עליו נסיעתו הביתה? בהתחשב בכך ששנינו הסובלים ביותר
במשפחה, אנחנו בהחלט נוסעים הרבה!
בשבוע שעבר הופתעתי בשמחה משלוש התמונות ששלחת שצולמו בחתונה של אורה. הגיע הזמן!
אלו התמונות הראשונות שקיבלתי מאז עזבתי את הבית והן התקבלו בברכה. בהצצה בתמונה
הגדולה (לא בתאורה טובה ביותר כי אין לנו חשמל) ראיתי את אורה, יצחק ומאמא. אחר כך
הבחנתי במעורפל בבחור. חשבתי שזה בוודאי שושבין, חבר של יצחק. עיני נעו אל דוד ולייני. רק
מאוחר יותר, כאשר זזתי אל אור חזק יותר, בוחנת שוב את התמונה, זיהיתי משהו מוכר בנטייה
של הסנטר, והכתה בי הידיעה ש"השושבין" הוא לא אחר מאשר אחי הצוציק עזרא. לא יכולתי
להאמין. אם תביטו בתמונה המשפחתית הישנה שלנו כשהצטלמנו עם פאפא, תראו איך אני רואה
בדמיוני את עזרא. מה שמזכיר לי שמחר האיש הצעיר הזה בן 15 ! יום הולדת שמח!
הגיע פברואר. החורף איום ונורא, עם גשמים שאינם פוסקים במשך ימים וימים, רוחות חזקות,
קור וכפור. האזור שלנו בארץ הוא למעשה החם ביותר. בירושלים ירד שלג כמה ימים. בגליל
העליון ירד שלג. סביב חיפה היה כל כך הרבה כפור וערפל שעדיין לא ידוע מה גודל הנזקים
ליבולים, אך הרבה דברים קפאו. חיילים שבאו מן הצפון הביאו בקופסאות פח שלג כדי להראות
לילדים שבדרום. כמובן, הקור אינו מגיע לקור שבניו יורק, אך הבנייה כאן עלובה כל כך. אין
חימום מרכזי, אין בידוד רציני ויש בתים שקר בהם בפנים כמו בחוץ. הבית שלנו לא נבנה במקור
לצורכי מגורים אלא כמחסן עבודה, ורק מאוחר יותר נבנו בו המחיצות בין החדרים והוכנסה בו
צנרת. עדיין חם בו יותר מאשר כמה בתים מרווחים ונוחים יותר. ביקרנו אצל משפחת ברנשטיין
כמה פעמים. (היא הבת של גברת לוינטל. הכרנו אותם דרך פיליס ויוסף, הם אנשים נחמדים
מאוד.) הם בעלי אחד הבתים הבנויים באופן הטוב ביותר ברחובות, ויש בו הרבה שכלולים כמו
מערכת מים חמים עם תרמוסטט חשמלי, כמה ארונות בנויים בתוך הקירות, כיורים מודרניים
ועוד. (תתפלאו אילו דברים נראים לנו כאן מותרות.) הבית נבנה באופן שימנע כניסת חום, והוא
מונע! כשחזרנו משם בלילה היה לנו הרושם שהבית שלנו חם. הוא רחוק מלהיות חם באמת, אם
כי הוא משום מה חם יותר בערבים מאשר ביום. הרבה אנשים גרים בארץ באוהלים, ומזג האוויר
אינו תענוג. במשמר העמק (שבצפון, ובאופן כללי קר שם יותר מאשר כאן) קפאנו. לא היה חדר עם
הסקה מרכזית שאליו היה אפשר להיכנס, להוריד מעיל וסוודר ולהרגיש בנוח. לכל היותר היה
חדר קריאה שהיה בו תנור נפט למניעת הצינה, שם היה אפשר לשבת מכורבלים בנוחות ולקרוא.
כשגרנו באוהלים, היה טוב רק מתחת לשמיכות. בשנה הזו אני לא מקנאה באנשים שגרים שם
במקומנו, כי החורף גרוע וארוך יותר. הגשם החל בנובמבר ולא מראה סימני היחלשות. כמעט ט"ו
בשבט, אך החורף כאן כמו חורף אירופי. מה העניינים בבית? האם התפוסה בקייטנה מתמלאת?
אני מקווה שאוכל לבלות לפחות חלק מהקיץ שם השנה, אבל כאן יש כל כך הרבה בירוקרטיה, כל
דבר לוקח זמן. אם לא נצליח להגיע כך שיהודה יתחיל ללמוד בספטמבר, אני לא יודעת אם נבוא
בכלל. אנחנו נחזיק במקרר עד שנדע מה בכוונתנו לעשות. תמיד נוכל למצוא קונה.
הבחירות עברו וזה היה אירוע מרגש, בתל אביב לפחות. הרבה אנקדוטות סופרו.
(אנחנו עוד ישבנו שבעה ולא יצאנו מן הבית).
אישה אחת, כך סופר, מרוב התרגשות, שמה את פתק ההצבעה בתיק שלה ואת מרשם הרופא זרקה לקלפי. ההצבעה אינה כמו בארצות הברית, על ידי סימון X על יד שם הנבחר, אלא על ידי בחירה של פתק אחד מתוך עשרים ערמות של פתקי הצבעה והכנסתו
לקלפי. קל מאוד להתבלבל.
עכשיו שפיליס ויוסף ביפו, די בודד כאן. אנחנו בדרך כלל עם עצמנו. גם כשישבנו שבעה,
ההקלמנים הגיעו בלילה הראשון והביאו אוכל. החברה שלי, רותי, הגיעה למחרת מן הקיבוץ
והביאה לנו אוכל. היא גם נשארה ובישלה כל היום. גם החבר שלי זאב הולנדר, שהיה בעין דור,
שמע שאנחנו יושבים והגיע מיד. אבל רוב האנשים עסוקים ויש להם עניינים ובעיות משלהם,
וארבעה ימים לפחות היינו לבדנו. (השכנה שלי תמיד נכנסת בדרך למכולת, לשאול אם אנחנו
רוצים משהו.) זהו מצב שאינני רגילה אליו, ואף שאינני מתרועעת הרבה, תמיד היו לי הרבה
חברים סביבי. קשה כאן, ואנשים עובדים קשה. ביקרנו אתמול את הלל ואת הבנים התאומים
שלו. (ליהודה היה חצי יום חופשה בשבת). הלל ראוי להערצה. אחרי שחזרתי מבית החולים,
במשך כמה שבועות, כמעט כל בוקר הוא קפץ לכאן והביא ירקות מהגינה שלהם. הבחורה שלו
אחראית על העבודה הזו. גם היא הייתה כאן כמה פעמים כי הקיבוץ שלהם נמצא בקרבת מקום.
מה מצב הרגל של דוד?
כולם כאן מצוננים בגלל מזג האוויר. חוץ מזה אנחנו בסדר. מסרי לעזרא את איחולי לשנה בריאה
ושמחה.
באהבה טובה
נ.ב. האם נשלחה אמבטיה ומה עוד נשלח? עדיין לא קיבלנו את מה ששלחת.