אוֹצָרוֹת
1920 16 בפברואר

זרובבל מתאר באריכות את הקונצרטים של תזמורת של הצבא הבריטי בחיפה, זיכרונותיו מהשהות עם שולמית בחיפה ואת מחשבתיו בנוגע לעתידו

זרובבל חביב מחנה סרפנד (צריפין) פורסם על ידי מערכת אוצרות
זרובבל חביב בצעירותו (מתוך האלבום המשפחתי)

כתב היד

5 דפי המכתב

סיפור רקע

זרובבל חביב, המשרת בתזמורת הגדוד העברי, כותב ממחנה סרפנד (צריפין) לידידתו – לימים – רעייתו – שולמית לוין, השוהה בשווייץ לרגל לימודים. הוא מתאר את חוויותיו בגדוד, מפליג בתיאורי טבע ומזג אוויר, ומשתף במחשבותיו לגבי המשך דרכו. עוד הוא מתאר את ההכנות לקראת ביקורו של לורד לויד - ממלא מקומו של אלנבי כנציב העליון החדש, ומעדכן במהלכים לייסוד ועד לתרבות במושבה ראשון לציון. מקור המכתב: ארכיון היסטורי - מוזיאון ראשון לציון.

זרובבל חביב, המשרת בתזמורת הגדוד העברי, כותב ממחנה סרפנד (צריפין) לידידתו – לימים – רעייתו – שולמית לוין, השוהה בשווייץ לרגל לימודים. הוא מתאר את חוויותיו בגדוד, מפליג בתיאורי טבע ומזג אוויר, ומשתף במחשבותיו לגבי המשך דרכו. עוד הוא מתאר את ההכנות לקראת ביקורו של לורד לויד - ממלא מקומו של אלנבי כנציב העליון החדש, ומעדכן במהלכים לייסוד ועד לתרבות במושבה ראשון לציון. מקור המכתב: ארכיון היסטורי - מוזיאון ראשון לציון.

כתב היד

עמוד 1/5

ראשון לציון יום ב' כ"ז שבט אתתנ"א
ידידתי שולמית!
לפני שעות אחדות חזרתי מחיפה. ביום הששי שעבר נסעתי לשם ביחד עם יתר חברי
התזמֹרת של הגדוד כי הזמנו לנגן שם בנשף לטובת בית-העם. זה שבועות אחדים
שהתכוננו לנשף הזה ואולם הגשמים הטורדים עצרו אותנו בדרכנו ורק בשבוע שעבר
עלה סוף סוף בידנו לצאת לדרך. השמים היו מעוננים מאד וזועפים. נטפי גשם
הדפקנו על שכמנו וגם במשך כל זמן שבתנו ברכבת סבלנו לא מעט מן
הרוח המתפרץ. מסביב היה הכל עטוף ערפל משונה ורק בתוך תא הרכבת
ישבה לה חבורת-המנגנים ושוחחה מתוך פהוק. שיחה של מה בכך. כך עברנו
את יערות לוד ומישורי תול כרם והתקרבנו אל ההר של זכרון. מימין ומשמאל
ראינו את אגמי המים וחריצי השלוליות שבאו בעקב הגשמים הגדושים
השנה – מרחוק נוצצו ראשי ההרים מכוסי השלג הלבן ומקרוב שדות
ירוקים טבולים ברטיבות. ונכנסנו אל שער השפלה הצרה המשתרעת בין
רגלי ההר ממזרח וגלי הים ממערב. את פנינו קדם בברכה נהר התכלת
שהתפרץ מתוך ערשוֹ לבקש לו מדורות חדשים למשכנו ולשטפו. למרות מזג
האויר המשונה והקודר לא יכלתי לבלי הרגיש את היֹפי שבסביבה
ונמשכתי אחרי פסגות-הסלעים המשקיפות ממרום על פני הים הרחב. והים
פנים נוראים היו לוֹ – כך לא ראיתיו כמעט אף פעם. המים התערבו
בחול וצבעם הכהה היה כבד ומבעית. קצף-הגלים הלבן השתפך
כמו ברגזה מעט למישור האפור המתנועע. סוף סוף התגלה הכרמל מרחוק
ורעד בלתי נודע חלף בכל אברי – הנה הוא ההר החביב עלי – הנה הבקעה
שבה היו נעוצים אהלינו לפני שנה – כמדומה לי רק אתמול עזבנו את
המקום הזה. נכנסנו העירה בלוית שבת המלכה ועד שנמלכנו מה לעשות
באֻנו בני חיפה וקבלו את פנינו. בקצור שהינו שם כל יום השבת
וגם יום הראשון והשני עד הצהרים ורק היום בערב הגענו חזרה אל
המחנה. נשף בית-העם הצליח והקהל נהנה לשמוע את מנגינותינו.
תמיד היתה נודעת חבה יתרה מאת בני חיפה לגדוד וגם הפעם התענגו
לקבלנו – ראינו זאת בעיניהם ושמענו באזנינו. ובהיות שנגינתנו מצאה
חן בעיניהם החלט שננגן שוב פעם למחרתו באולם הסינמה. שם
היה הקהל מנומס וגם הרבה שאינם בני ברית. הצלחנו גם שם ורֹשם שהיתנו
הקצרה לא ימחה במהרה מלב קהל החיפואים. מענין להזכיר שבשעה שנגנו
את התקוה עמד כל קהל הזרים, ערבים ונוצרים הכן ובחרדת-כבוד. וגם כשהיינו
עוברים ברחוב הכירו את "ידידיהם" מאז – ה"יָהוד" שנואי נפשם – ראו וחרקו
שֵן. ואולם עלי להודות על האמת כל הצרמוניה הזוּ לא משכה את לבי כלל
ועשיתי את מלאכתי כמכונה. כשרק דרכתי על אדמת המקום נסרו והמו בזכרונותי
הימים שלפני שנה בערך. הנה היא הדרך שבה עלינו, הנה קצה המגדלור
שמשם השקפנו על הים מלכך רגלי-ההר, הנה הדרך המתפתלת מקצה הגבעה
עד בניני השטַב – מקום שהחל הוכוח האָרוך והאין-סופי שהרגיזני עד
כדי בקשת ודוי של אתת שבאמת לא בא אלא כדי להפסיק שיחה שאינה
הולמת את המדברים וכדי להתפלל בגבורה נכזבה שלשוא נלבשה ודומני
שלא הועילה. זכרתי את כל זאת – את הליכתנו בין התורניתות
הגמדיות עד פאת החורשה ששם ישבנו דוממים ומתרחקים – שואלים לפתרון
שאין להשיגו ולדרך שעודנה מחוץ לכל מה שחושבים ומרגישים. נזכרתי ונמשכתי
כמו במַגנט אל ההר. ואולם כל יום השבת עוד היה האויר חרפי והגשם
טפטף והכרחתי לשוב על פעמי אחרי רגעים מספר של עליה. ואולם ביום
הראשון השתמטתי מכל שאר הענינים ועליתי… הנה האֹפק הולך
ומתרחב, הנה הים שהכחיל מגחך לעומתי, הנה שיא החרמון עטוף
השלגים מתנשא בגאון כנגד הלבנון שגם בוֹ זרקה שֵיבה ואני מתרומם, מתרומם ומרנן לי כלאחר-יד ובלב נישבים רוחות אביב… אביב רווי צער
ורעננות ספוגת כאב חתומים בחותם של שאלה ישנה – מדוע? איך לחיות?
כך עברתי בטיולי את הכרמל – מהרהר והוזה – חולם ומלא געגועים. ואולם –
מי יודע את אשר בלבך את? וכל אלה ההרגשות ההומים בלבי אפשר לא ימצא
להם כל הד וימוגו מתוך בדידות ואלמנות…
כך בליתי את זמני בחיפה וחשב חשבתי שיש בכל זה שגיאה
גדולה – שגיאה שבאה בעקב אי-ידיעה לחיות וחִנוך בלתי משלם ומגבל ושוב פעם התעורר
הרצון הכביר – הערגה הנסתרת לכבוש את המעצורים ולחיות,
הוי לחיות דוקא חיים יָפים ועשירים. והתפלאתי על עצמי ועל וִתורַי במלחמה
בחיים והחלטתי להתחיל מחדש במלחמה. וכמו בחלום שמעתי את דבריך
אז בשעת פרידתנו ע"י הרכבת בשעה שלא הסכמת לרגזנותי ולחצת
את ידי באומרך: כתוב כאשר תוכל ובטח בידידותי!
ומכיון שהתחלתי בענין התכנית לחיים אפרט לך במקצת את הסבות שגרמו
לי לשנות את דעתי ביחס לימים הבָאים. גדול השעמום וגדולה העזובה
במקומנו ויש את לבי לצאת לאויר העולם ולשאוף אותו מלא החזה. כמו
כן נתחור לי שלאחר למוד והתמחות במקצועי יקל עלי להביא תועלת
יותר גדולה לישוב ולעצמי ואין את נפשי לדחות את ההשתלמות וההתעשרות
הזוּ לאחר זמן מחשש של אחור מסוּכן מצד אחד וצֹרך עבודה מתגלה
כעבור זמן מה מצד שני. ובכן החלטתי לצאת אל העולם הגדול.
במחי מתרַקמת דרך כעין זוּ: אטליה שויץ, צרפת בדרך תיור עד
אמריקה שתשמש לי קן של תורה והשכלה מקצועית. אני מקוה שעוד נשוב
לדבר בנידון זה. מה דעתך על זה?
במכתבי הקודמים שכחתי לספר לך ע"ד החֹרף המשונה בארצנו השנה.
חֹרף כזה אין זוכרים אפילו הזקנים שבאכרים. הגשמים עברו את
המקסימום בהרבה – הרוחות והברדים היו יוצאים מן הכלל.
ביחוד הפליא השלג שכסה לפני ימים אחדים את כל הרי-יהודה
ואת כל ההרים בכלל. בשפלות היה הברד מרובה. בגדוד שחקנו
בכדורי-שלג יפה יפה. בירושלים כפי שמספרים היו הרבה
אסונות של הרס בתים, שטָפים וקפאון. ובכל זאת הנה עבר כל
זה והימים האחרונים ראשונים לאביב ביפים ובהדרם. בעברי היום
את הדרך חזרה הביטו אלי בעיני-גונים ארזפים (Anèmone) נחמדים
ופרָגיות אדמוניות – והאצילו מגוניהם עלי.

במחנה בסרפנד יום שבת ב' אדר אתתנ"א.

יקירתי!
את כתיבתי הפסקתי בבית ועד היום לא מצאתי לי שעה פנויה כדי להתֵמו.
את ראשון עזבתי למחרת בבקר ועוד באותו היום נסענו ירושלימה. בלינו בירושלים
שני ימים ורק בחמשי בערב חזרנו אל המחנה. אתמול ביום הששי הייתי
שוב בראשון ושבתי הבֹקר להכין את אהלי וחפצי לבקרת המפקד כנהוג
מדי שבת בשבת ואולם הפעם לא יכלתי לחזור לראשון משום שהתזמֹרת מחכה
בכל רגע לפקודה לנסוע הלילה לנגן בהֵדְקְוַרטר בשִפון לכבוד הגנרל
הראשי. כמו כן טרודים כל אנשי הגדוד בהכנות יוצאות מן הכלל
לבקורו של הגנרל הנזכר אשר יהיה בודאי מחר בבקר. הגנרל
הזה הוא ממלא מקומו של אלנבי ומעתה הוא נחשב למפקד כל
הצבא אשר בארץ שלא ימצא יותר תחת הנהלתו של אלנבי
שהפקד על הצבא במצרים בלבד. הבקור יהיה רציני וחושבים
שבהצלחתו תלויה שאלת ההתנדבות החדשה שכ"כ מרבים
לדבר אודותה בזמן האחרון בקשר עם עזיבתנו את הגדוד.
ואולם כדי שיֵקל לי לכתוב לך על הכל אמשיך את דברי בסדר
שהתחלתי.
בשובי מחיפה לגדוד מסרו לי את כרטיסך הראשון המתאר את האגם
הג'נבי וסביבות ההר הלבן. דבריך היו קצרים מאד ומכרח הייתי להסתפק
בהבטחותיך הטובות להבא. אודה לך שהתרגזתי במקצת והרהרתי בנפשי
שאין את משלמת לי כגמולי. אבל יצרי הטוב נצח שוב והאמנתי…
אזכיר לך בקצרה אדות המצב במושבה. זוכרת את בודאי שכתבתי
לך במכתבַי הקודמים אֹדות האסיפה בבית הספר בראשון לענין
יסוד ועד לתרבות וע"ד כל מה שנדבר שם והנה מצאה הועדה
שנבחרה לשם קריאת אסיפה כללית רחבה לטוב ולנכון להזמין יותר
ממאה איש מכל המינים ומכל החוגים והוציאה מן הכלל שבעה מבחורי
המושבה אשר פסלה אותם משום מה באומרה שהם מפריעים תמיד ועל כן
טוב להוציאם מן הכלל. בין אלה נחשבו: נחום כצלר, טופורובסקי אהרֹן, שמחה הלל,
אדם רוזין, דוד אוסטשינסקי ועוד. אותם לא הזמינו לאסיפה.
שלום לך מבני ביתנו. מיכל קבלה את כרטיסך
אבל היא קודחת מחדש ונרגזת. ובודאי
תענה לך בקרוב. גם אמי אינה בריאה
וכן דודתי מעקרון כמעט מסכנת ויש תרמיל גדול
של צרות המעכב בעד התנועה החפשית…

עמוד 2/5
עמוד 3/5
עמוד 4/5
עמוד 5/5

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: זרובבל חביב
מיקום: מחנה סרפנד (צריפין)
תאריך: 16.02.1920

מקבל/ת המכתב

שם: שולמית לוין (חביב)
מיקום: שווייץ

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

כתב היד

עמוד 1/5

ראשון לציון יום ב' כ"ז שבט אתתנ"א
ידידתי שולמית!
לפני שעות אחדות חזרתי מחיפה. ביום הששי שעבר נסעתי לשם ביחד עם יתר חברי
התזמֹרת של הגדוד כי הזמנו לנגן שם בנשף לטובת בית-העם. זה שבועות אחדים
שהתכוננו לנשף הזה ואולם הגשמים הטורדים עצרו אותנו בדרכנו ורק בשבוע שעבר
עלה סוף סוף בידנו לצאת לדרך. השמים היו מעוננים מאד וזועפים. נטפי גשם
הדפקנו על שכמנו וגם במשך כל זמן שבתנו ברכבת סבלנו לא מעט מן
הרוח המתפרץ. מסביב היה הכל עטוף ערפל משונה ורק בתוך תא הרכבת
ישבה לה חבורת-המנגנים ושוחחה מתוך פהוק. שיחה של מה בכך. כך עברנו
את יערות לוד ומישורי תול כרם והתקרבנו אל ההר של זכרון. מימין ומשמאל
ראינו את אגמי המים וחריצי השלוליות שבאו בעקב הגשמים הגדושים
השנה – מרחוק נוצצו ראשי ההרים מכוסי השלג הלבן ומקרוב שדות
ירוקים טבולים ברטיבות. ונכנסנו אל שער השפלה הצרה המשתרעת בין
רגלי ההר ממזרח וגלי הים ממערב. את פנינו קדם בברכה נהר התכלת
שהתפרץ מתוך ערשוֹ לבקש לו מדורות חדשים למשכנו ולשטפו. למרות מזג
האויר המשונה והקודר לא יכלתי לבלי הרגיש את היֹפי שבסביבה
ונמשכתי אחרי פסגות-הסלעים המשקיפות ממרום על פני הים הרחב. והים
פנים נוראים היו לוֹ – כך לא ראיתיו כמעט אף פעם. המים התערבו
בחול וצבעם הכהה היה כבד ומבעית. קצף-הגלים הלבן השתפך
כמו ברגזה מעט למישור האפור המתנועע. סוף סוף התגלה הכרמל מרחוק
ורעד בלתי נודע חלף בכל אברי – הנה הוא ההר החביב עלי – הנה הבקעה
שבה היו נעוצים אהלינו לפני שנה – כמדומה לי רק אתמול עזבנו את
המקום הזה. נכנסנו העירה בלוית שבת המלכה ועד שנמלכנו מה לעשות
באֻנו בני חיפה וקבלו את פנינו. בקצור שהינו שם כל יום השבת
וגם יום הראשון והשני עד הצהרים ורק היום בערב הגענו חזרה אל
המחנה. נשף בית-העם הצליח והקהל נהנה לשמוע את מנגינותינו.
תמיד היתה נודעת חבה יתרה מאת בני חיפה לגדוד וגם הפעם התענגו
לקבלנו – ראינו זאת בעיניהם ושמענו באזנינו. ובהיות שנגינתנו מצאה
חן בעיניהם החלט שננגן שוב פעם למחרתו באולם הסינמה. שם
היה הקהל מנומס וגם הרבה שאינם בני ברית. הצלחנו גם שם ורֹשם שהיתנו
הקצרה לא ימחה במהרה מלב קהל החיפואים. מענין להזכיר שבשעה שנגנו
את התקוה עמד כל קהל הזרים, ערבים ונוצרים הכן ובחרדת-כבוד. וגם כשהיינו
עוברים ברחוב הכירו את "ידידיהם" מאז – ה"יָהוד" שנואי נפשם – ראו וחרקו
שֵן. ואולם עלי להודות על האמת כל הצרמוניה הזוּ לא משכה את לבי כלל
ועשיתי את מלאכתי כמכונה. כשרק דרכתי על אדמת המקום נסרו והמו בזכרונותי
הימים שלפני שנה בערך. הנה היא הדרך שבה עלינו, הנה קצה המגדלור
שמשם השקפנו על הים מלכך רגלי-ההר, הנה הדרך המתפתלת מקצה הגבעה
עד בניני השטַב – מקום שהחל הוכוח האָרוך והאין-סופי שהרגיזני עד
כדי בקשת ודוי של אתת שבאמת לא בא אלא כדי להפסיק שיחה שאינה
הולמת את המדברים וכדי להתפלל בגבורה נכזבה שלשוא נלבשה ודומני
שלא הועילה. זכרתי את כל זאת – את הליכתנו בין התורניתות
הגמדיות עד פאת החורשה ששם ישבנו דוממים ומתרחקים – שואלים לפתרון
שאין להשיגו ולדרך שעודנה מחוץ לכל מה שחושבים ומרגישים. נזכרתי ונמשכתי
כמו במַגנט אל ההר. ואולם כל יום השבת עוד היה האויר חרפי והגשם
טפטף והכרחתי לשוב על פעמי אחרי רגעים מספר של עליה. ואולם ביום
הראשון השתמטתי מכל שאר הענינים ועליתי… הנה האֹפק הולך
ומתרחב, הנה הים שהכחיל מגחך לעומתי, הנה שיא החרמון עטוף
השלגים מתנשא בגאון כנגד הלבנון שגם בוֹ זרקה שֵיבה ואני מתרומם, מתרומם ומרנן לי כלאחר-יד ובלב נישבים רוחות אביב… אביב רווי צער
ורעננות ספוגת כאב חתומים בחותם של שאלה ישנה – מדוע? איך לחיות?
כך עברתי בטיולי את הכרמל – מהרהר והוזה – חולם ומלא געגועים. ואולם –
מי יודע את אשר בלבך את? וכל אלה ההרגשות ההומים בלבי אפשר לא ימצא
להם כל הד וימוגו מתוך בדידות ואלמנות…
כך בליתי את זמני בחיפה וחשב חשבתי שיש בכל זה שגיאה
גדולה – שגיאה שבאה בעקב אי-ידיעה לחיות וחִנוך בלתי משלם ומגבל ושוב פעם התעורר
הרצון הכביר – הערגה הנסתרת לכבוש את המעצורים ולחיות,
הוי לחיות דוקא חיים יָפים ועשירים. והתפלאתי על עצמי ועל וִתורַי במלחמה
בחיים והחלטתי להתחיל מחדש במלחמה. וכמו בחלום שמעתי את דבריך
אז בשעת פרידתנו ע"י הרכבת בשעה שלא הסכמת לרגזנותי ולחצת
את ידי באומרך: כתוב כאשר תוכל ובטח בידידותי!
ומכיון שהתחלתי בענין התכנית לחיים אפרט לך במקצת את הסבות שגרמו
לי לשנות את דעתי ביחס לימים הבָאים. גדול השעמום וגדולה העזובה
במקומנו ויש את לבי לצאת לאויר העולם ולשאוף אותו מלא החזה. כמו
כן נתחור לי שלאחר למוד והתמחות במקצועי יקל עלי להביא תועלת
יותר גדולה לישוב ולעצמי ואין את נפשי לדחות את ההשתלמות וההתעשרות
הזוּ לאחר זמן מחשש של אחור מסוּכן מצד אחד וצֹרך עבודה מתגלה
כעבור זמן מה מצד שני. ובכן החלטתי לצאת אל העולם הגדול.
במחי מתרַקמת דרך כעין זוּ: אטליה שויץ, צרפת בדרך תיור עד
אמריקה שתשמש לי קן של תורה והשכלה מקצועית. אני מקוה שעוד נשוב
לדבר בנידון זה. מה דעתך על זה?
במכתבי הקודמים שכחתי לספר לך ע"ד החֹרף המשונה בארצנו השנה.
חֹרף כזה אין זוכרים אפילו הזקנים שבאכרים. הגשמים עברו את
המקסימום בהרבה – הרוחות והברדים היו יוצאים מן הכלל.
ביחוד הפליא השלג שכסה לפני ימים אחדים את כל הרי-יהודה
ואת כל ההרים בכלל. בשפלות היה הברד מרובה. בגדוד שחקנו
בכדורי-שלג יפה יפה. בירושלים כפי שמספרים היו הרבה
אסונות של הרס בתים, שטָפים וקפאון. ובכל זאת הנה עבר כל
זה והימים האחרונים ראשונים לאביב ביפים ובהדרם. בעברי היום
את הדרך חזרה הביטו אלי בעיני-גונים ארזפים (Anèmone) נחמדים
ופרָגיות אדמוניות – והאצילו מגוניהם עלי.

במחנה בסרפנד יום שבת ב' אדר אתתנ"א.

יקירתי!
את כתיבתי הפסקתי בבית ועד היום לא מצאתי לי שעה פנויה כדי להתֵמו.
את ראשון עזבתי למחרת בבקר ועוד באותו היום נסענו ירושלימה. בלינו בירושלים
שני ימים ורק בחמשי בערב חזרנו אל המחנה. אתמול ביום הששי הייתי
שוב בראשון ושבתי הבֹקר להכין את אהלי וחפצי לבקרת המפקד כנהוג
מדי שבת בשבת ואולם הפעם לא יכלתי לחזור לראשון משום שהתזמֹרת מחכה
בכל רגע לפקודה לנסוע הלילה לנגן בהֵדְקְוַרטר בשִפון לכבוד הגנרל
הראשי. כמו כן טרודים כל אנשי הגדוד בהכנות יוצאות מן הכלל
לבקורו של הגנרל הנזכר אשר יהיה בודאי מחר בבקר. הגנרל
הזה הוא ממלא מקומו של אלנבי ומעתה הוא נחשב למפקד כל
הצבא אשר בארץ שלא ימצא יותר תחת הנהלתו של אלנבי
שהפקד על הצבא במצרים בלבד. הבקור יהיה רציני וחושבים
שבהצלחתו תלויה שאלת ההתנדבות החדשה שכ"כ מרבים
לדבר אודותה בזמן האחרון בקשר עם עזיבתנו את הגדוד.
ואולם כדי שיֵקל לי לכתוב לך על הכל אמשיך את דברי בסדר
שהתחלתי.
בשובי מחיפה לגדוד מסרו לי את כרטיסך הראשון המתאר את האגם
הג'נבי וסביבות ההר הלבן. דבריך היו קצרים מאד ומכרח הייתי להסתפק
בהבטחותיך הטובות להבא. אודה לך שהתרגזתי במקצת והרהרתי בנפשי
שאין את משלמת לי כגמולי. אבל יצרי הטוב נצח שוב והאמנתי…
אזכיר לך בקצרה אדות המצב במושבה. זוכרת את בודאי שכתבתי
לך במכתבַי הקודמים אֹדות האסיפה בבית הספר בראשון לענין
יסוד ועד לתרבות וע"ד כל מה שנדבר שם והנה מצאה הועדה
שנבחרה לשם קריאת אסיפה כללית רחבה לטוב ולנכון להזמין יותר
ממאה איש מכל המינים ומכל החוגים והוציאה מן הכלל שבעה מבחורי
המושבה אשר פסלה אותם משום מה באומרה שהם מפריעים תמיד ועל כן
טוב להוציאם מן הכלל. בין אלה נחשבו: נחום כצלר, טופורובסקי אהרֹן, שמחה הלל,
אדם רוזין, דוד אוסטשינסקי ועוד. אותם לא הזמינו לאסיפה.
שלום לך מבני ביתנו. מיכל קבלה את כרטיסך
אבל היא קודחת מחדש ונרגזת. ובודאי
תענה לך בקרוב. גם אמי אינה בריאה
וכן דודתי מעקרון כמעט מסכנת ויש תרמיל גדול
של צרות המעכב בעד התנועה החפשית…

עמוד 2/5
עמוד 3/5
עמוד 4/5
עמוד 5/5

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם:
מיקום: דגניה

מקבל/ת המכתב

שם: שולמית לוין (חביב)
מיקום: שווייץ

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye

תפריט נגישות