אוֹצָרוֹת
1918 30 בנובמבר

זרובבל, מתנדב בגדוד העברי, מספר בפירוט לידידתו שולמית על ההתרחשויות בשבוע החולף

זרובבל חביב לא ידוע פורסם על ידי מערכת אוצרות
זרובבל חביב במדי הגדוד העברי, 1919 (מתוך אלבום משפחות - מוזיאון ראשון לציון)

כתב היד

8 דפי המכתב

סיפור רקע

זרובבל חביב, יליד ראשון לציון, נמנה עם מתנדבי הגדוד העברי הארצישראלי ("הראשון ליהודה") וניגן בתזמורתה. במכתבו לידידתו (לימים – רעייתו) שולמית לוין משנת 1919 הוא משתף בחוויותיו ומזכיר את הקולונל אליעזר מרגולין, את ד"ר חיים ויצמן ואת ד"ר נחמן סירקין שבאו לנאום בפני חיילי הגדוד. עוד הוא מספר על הגעתה לחופי יפו של האונייה "רוסיה" ("רוסלאן") – האונייה המאורגנת הרשמית הראשונה – והאחרונה – שהפליגה מהאימפריה הרוסית לשעבר לארץ ישראל לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, ועליה מאות רבות של פליטים. הוא מתאר את איחוד המשפחות המרגש ומציין כיצד הארמנים אפשרו לבאים להתאכסן במנזרם. בהמשך מכתבו מספר זרובבל על המתרחש במושבה ראשון לציון, פורס את תפיסת עולמו ומשתף בהרהוריו לגבי המשך דרכו. מקור המכתב: ארכיון היסטורי - מוזיאון ראשון לציון.

זרובבל חביב, יליד ראשון לציון, נמנה עם מתנדבי הגדוד העברי הארצישראלי ("הראשון ליהודה") וניגן בתזמורתה. במכתבו לידידתו (לימים – רעייתו) שולמית לוין משנת 1919 הוא משתף בחוויותיו ומזכיר את הקולונל אליעזר מרגולין, את ד"ר חיים ויצמן ואת ד"ר נחמן סירקין שבאו לנאום בפני חיילי הגדוד. עוד הוא מספר על הגעתה לחופי יפו של האונייה "רוסיה" ("רוסלאן") – האונייה המאורגנת הרשמית הראשונה – והאחרונה – שהפליגה מהאימפריה הרוסית לשעבר לארץ ישראל לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, ועליה מאות רבות של פליטים. הוא מתאר את איחוד המשפחות המרגש ומציין כיצד הארמנים אפשרו לבאים להתאכסן במנזרם. בהמשך מכתבו מספר זרובבל על המתרחש במושבה ראשון לציון, פורס את תפיסת עולמו ומשתף בהרהוריו לגבי המשך דרכו. מקור המכתב: ארכיון היסטורי - מוזיאון ראשון לציון.

כתב היד

עמוד 1/8

יום רביעי ב' טבת אתתנ"א

חביבה ויקרה!
זה לי ימים אחדים אשר הנני מתכונן לכתוב לך ועד
הרגע הזה לא נמצאה לי שעה פנויה מחמת שהשבוע שבוע של
"חנכה" והיה עשיר בנשפים. ביחוד היינו אנחנו חברי התזמרת
של הגדוד טרודים כי קבלנו הזמנות שונות לנגינה במשך
השבוע וטֻלטלנו ממקום למקום. אפילו הלילה צריכים
היינו לנגן אצל גדוד ה"תותחנים" ונתעכבנו משום
שהגשם נתך בלי הרף ואי-אפשר לזוז מן המקום.
הגשמים השנה מרובים וגדושים – כמעט היו לנו שני
ימים של שמש ותכלת שמים והנה שוב מטר טורד
ורוחות נושבות… גשמים כאלה כבר לא היו בארץ
זה הרבה שנים. גם הקֹר גדול וכמה פעמים בשבתנו
בתוך האהלים רועדים ומרתתים אנחנו מתגעגעים
להבלו החם של חדר-בנין ומקנאים אנו באזרחים
הסיויליים הסרוחים בבתיהם ואינם דואגים…
ואולם כל זה רק לרגע – יודעים אנו את חובתנו
ואת זכותנו ואיננו מתאוננים – גם ברור לנו שאלה
שלא הלכו למלא את חובתם אינם הטובים שבמחנה
זה מצד אחד ומאידך גיסא כשרק נעלה על הדעת
את פגעי אחינו בארצות ההריגה יודע לנו דבר
אשרנו המלא וספוקנו יגדל ולבנו ירחב משמחה…
רצוני לספר לך את כל החדשות ועל כן אלך בסדר –
ראשון ראשון ואחרון אחרון עד כמה שזכרוני לא יטעני.
במכתבי האחרון הודעתי לך ע"ד המתנה לבקורו של ויצמן.
והנה עוד באותו יום היו לנו שני פָּרֵדים גדולים.
בראשון נאם לנו הקולונל מרגולין ובאר לנו את
תפקידנו שבעיקר הוא מצטמצם בזה שעלינו לשמור
על קִיום הגדוד עד עת מצא. הוא הסביר לנו
שהממשלה כמעט שאינה רוצה בנו בתור גדוד בהיות
שהגדודים עד עתה לא עשו עליה רֹשם טוב ולכן
עלינו להשתדל להיות גדוד מופתי אשר יכריח
את הממשלה להודות בכשרוננו ובמעלותינו.
הוא אמר בין יתר דבריו שאפקי תחיתנו מטהרים
ובטוח הוא שנצליח ואולם לע"ע עוד עלינו לסבול.
הוא הוסיף לבסוף שהד"ר ויצמן שהנהו יותר
בקי ממנו בפוליתיקה יבאר לנו את זה בפרוטרוט.
אחה"צ נתאספנו שוב לשמוע את דבריו של ויצמן.
הדברים היו קצרים מאד. הוא עורר אותנו לסבלנות
הוא באר לנו את חשיבות קיום הגדוד – את ערכֵנו
וזכותנו בתור מתנדבים העושים את חובתם – ובקש
סבלנות. המומנטים הכי קשים – המשבר – הם עתה
באלה החדשים האחרונים ואסור לנו להרוס את
מה שבנינו. הוא נפרד מאתנו בברכה חמה.
פניו היו חִורים ומלאים דאגה ולמרות הבטחתו
שהביע כי מאמין הוא בגאולה הקרובה אפשר היה להכיר
כמה קשה המצב ומה מרובים המכשולים. הוא אמר
בין יתר דבריו – העם כֻלו סובל – נלחם על קיומו
העובדים לטובתו סובלים וממשיכים את מלחמתם – "גם לנו
קשה" ולכן בטוח אני שגם אתם תעשו את
חובתכם. למרות היות הדברים ברורים (את דבריו ביתר
פרוטרוט על המצב תמצאי ב"הארץ") נשלחה אליו ועדה
לירושלים מהגדוד וכפי ששמעתי לא באו לכלל דעה אחת.
הוא כנראה אינו חפץ להבטיח שוב הבטחה מסֻימה כדי
שלא יבואו אח"כ אליו בטענות ואנשי הגדוד פקעה
סבלנותם. ביחוד חלק מן הגדוד ולכן משערים
שסוף סוף בהגיע תורנו להשתחרר (כנראה במשך החדש
הבא) יוכלו הרוצים בזה לעשות כרצונם והשאר
ישארו בתור מתנדבים להבא. בכל אֹפן אין תוצאות
ברורות בנידון זה. בינתים עובדים קשה – מתעמלים
ומתנסים כ 6 שעות ביום – (התזמֹרת באותו הזמן
עסוקה בתרגילי נגינה.) ובכל זאת המצב הרוח
לא רע. האכל ושאר הצרכים כגון בגדים – אהלים
ספריה, קנטינה מסודרים וגם יחס האופיצרים
שברבם הם יהודים הוא לא רע כלל.
הנשף הראשון לכבוד חנכה היה לנו בגדוד.
התחילו בהדלקת הנרות – בתפלת מעריב אשר בה
אמר את ה"קדיש" הקולונל שבאותו יום חלה פטירת אמו
אח"כ נגינה ושירה. ואולם שהיות שאי-אפשר היה
לגמור בלי סקנדל – עזר הקב"ה אותנו ברצות הרב
לנאום באנגלית. הוא אמנם הצטדק בעברית צחה
טרם החילו לדבר והסביר לנאספים שמתוך כונות
מיֻחדות (בין השאר לבאר את תֹכן החג לשאינם
יהודים) הוא רוצה לנאום באנגלית ומבקש רשות לכך.
הגדוד התנגד בכל תֹקף והוא וִתר על נאומו. אח"כ הגישו
לקולונל בשם הגדוד ה 39 שנפרד ממנו שטר של
ספר הזהב בצרוף ברכה חמה. הוא הודה ובאר
לכל שאינו ראוי לכך משום שהוא רק מלא את
חובתו ותוּ לא, ובכל זאת נעימה לו מאד ההפתעה
הזו. ואין ספק שזכרונות נעימים מאד נקבעו בלבו
לנצח מן התקופה שבה בלה עם הגדוד בארץ
ומחצה לנו. "ימים קשים היו לנו ובכל זאת נשמח
לזכרם" – אמר בין יתר דבריו. באותו ערב
נאם גם הד"ר סִירקין שבא מחו"ל. נאומו לא
הצטין בשום דבר. דומה היה למוֹרה שמדבר לתלמידים
צעירים ודבריו תובלו במליצות בנליות שאולי נעים
לשמעם בגולה אבל לא בארץ ובכל זאת דבריו נבעו
מלבו ונגעו בלב השומעים. מענין הדבר –
שכמעט תמיד כשאנשים מגיעים לעולם שחלמו עליו
הרי שכאילו פג לו החלום והמציאות היא כ"כ פשוטה.
כשמשיגים את המטרה – גדול השכרון העצמי
אבל בפנים נעשה חלל בהרגשות ומבחוץ נראה האדם
כאילו התנדף מן הדבר הכי מצוין ועקרי שהיה
לו מקסם-החלום ומהוד-יסורי-הגעגועים ויפי
צער הכסיפה… אבל אני מפרט יותר מדי ומובטחני
שלא אתקדם הרבה במכתבי…
במשך השבוע היו נשפים רבים ביפו אבל אני אלצתי
להשאר במחנה מסבה שכבר בארתי לך לקמן. המאורע
הכי חשוב שקרה שם בשבוע האחרון הוא ביאת–אנית הגולים. האניה "רוסיה" אשר יצאה מאודיסה
עם 600 פליטים הגיעה סוף סוף אל החוף המאושר.
אחרי שהטלטלו כדבעי במשך שלושה ימים ע"י יפו
הורדו ארצה. אלה שהיו נוכחים בשעת הירידה
מספרים שהמחזה היה כביר בערבוב הצער הלאומי עם
שכרון התחיה. היורדים היו נופלים ארצה לנשק
את האדמה וגעו בבכי – ויחד עמהם בכו כל המקדמים
פניהם. אחיות נפגשו עם אחהם – בנים עם הוריהם.
רבים נתבשרו בדרישות שלום ממשפחותיהם הרחוקות
ורבים, הוי האמללים, נודעו להם אסונותיהם – לאחד
שבא לפגוש את משפחתו הודיעו שכלם נהרגו ונשחטו
ובעדנו הלום רעם הציגו לפניו את אחיו הצעיר
כבן 17 השריד היחיד שאמר אליו – "ידעתי שיש
לי אח בא"י ובאתי אליו. ועוד ועוד דגמאות כאלה.
אשה אחת קראה בשמחה – "מה האין אנשים תלויים
ברחובות וישנה אפשרות לנשום במנוחה?"
ויחד עם כל זה הגשם השוטף – הבגדים הקרועים
של הבאים – הכל נצטרף לתמונה מבהילה.
ובכל זאת למרות המעצורים היתה כל העיר ע"י
החוף. הסדר היה נפלא. דאגו לבאים בכל. יחס
הממשלה היה מצוין וכן גם יחס הערבים. ביחוד
הצטינו הארמנים בזה שפתחו את דלתות מנזרם
העומד על החוף וקבלו בסבר פנים את רֹב
הבאים ופנו להם מקום במנזר למשך ימים
אחדים… קשה לי למסור לך כל הפרטים כי אני
בעצמי לא הייתי שם ורק מפי אחרים שמעתי.
אם תקבלי את העתון "הארץ" תקראי את השאר.
המאורע הזה זעזע קצת את עולמנו המרגיע
ונגע עד הנימים הכי חבויים…
בין הבאים ישנם אנשים כקלוזנר ועוד עסקנים ידועים
שכלם באו על מנת להשאר בארץ. באו גם צעירים
רבים וגם אנשים בעלי הון.
ועתה נשוב נא אל מקומנו. אל ראשון "שלנו". במוצאי-
שבת היה נשף בית הספר בבית העם. הדקלומים לא
הצטינו וכן גם התמונות והשירה ורק החזיון –
"החשמונאים הקטנים" הצליח בכללו – הרגש בכל
חֹסר-הטעם הטוב של המסדרים ואולי גם העדר
הבנה אסטטית. מובן שהקהל הצטין בהפרעותיו
ובשאונו המתמיד. במחי נצנצה מחשבה כזו:
מושבה כראשון שנחשבת לאחת הכי מפותחות
ובכל זאת חֹסר-קולטוריות כזו. – יחס פרימיטיבי
כזה הייתי אומר – פרוונציליות נוראה. מוזר
הדבר – אני אומר פרוונציליות למרות היותי רק אחד
מהם ובכל זאת נדמה לי שטעמי אחר ותביעותי
אחרות ומעולם לא הייתי מתיחס כמוהם לכל
המתרחש סביבו. בכלל מרגיש אני על כל צעד
ושעל עד כמה אני שונה מהם ויודע אני כמה
קשה יהיה להתקים בתוכם ולהלחם עמהם. אבל
בטרם אדבר על זה רוצה אני לגמור את הרשמים
מעוד נשף קטן שהיה בראשון. ביום ראשון בערב
סדרו המכביות בהשתתפות חלק מהצעירים נשף
מושבתי – חנם. הם הזמינו גם את התזמֹרת של
הגדוד. אפשר לאמור שהנשף הצליח מאד. התזמרת
מצאה חן בנגינתה. הצטינו גם המכביות
בתרגיליהן. אבל הדֹחק היה נורא – כי חצי
הגדוד היה נוכח. המכביות קבלו יפה את
התזמרת ואת האופיצרים ושני הצדדים שבעו
רצון מאד מן הנשף. ותארי לעצמך את עמל
המסדרות שהשקיעו בהכנות מרץ מרובה.
אפשר לומר שכחמש צעירות ושלושה צעירים נשאו
על שכמם את כל הטרחה ואם עוד לא שכחת טעמם
של נשפים – תשתתפי גם מרחוק במופעים ובכל זאת
הן מרוצות כי הכל הצליח – למרות ששוב פעם
מכרח היה לקרות דבר לא נעים. באותה שעה
השתכרו חילים מן הטוספורט שלנו אצל מדליה והחלו
לפוצץ את השמשות ולדרוש יין בחזקה וסוף סוף
דקרו בחניתם חיל אחד שהגן במקרה על בעל
הבית. הפצעים די אנושים וההתרגזות גדולה.
(שמעתי שלמחרתו אסרה המושבה את מכירת
היין לגמרי).
היום סודר רוּטְמַרש ז"א טיול צבאי דרך ראשון.
כלנו עברנו את המושבה. התזמֹרת נגנה
ואני משער שהרֹשם היה יפה.
ועתה להמשך דברי. אצלי נתבשלה ההכרה שחובתי
בצאתי מן הגדוד היא ליצור דבר מה. עלי לזעזע
את הבצה השוקטת ולהראות לצפרדעים השורצים
בה על שמש מחממת ושמים אחרים. אני מלא מרץ
ותקוה ומאמין שאצליח. רוצה אני ליצור לי
פִנה נעימה – נוחה בשבילי ומשפעת נעימות וברכה
גם לכל הסובב אותי. את יודעת בקרוב את
תכניותַי – העיקר היא השאיפה ההולכת
ומתחזקת – הולכת ומתבגרת…
אין ברצוני להתעסק בעניני צבור – אפילו אם יש בהם
תועלת מצד ידוע. רצוני להיות חפשי מקטָנות ומסור
בכל לבי ליצירתי.
יש רגעים שמתעוררת אצלי תשוקה לחרוט את הדברים
האלה על לבי כדי שיתקימו לעולם – חפץ אני להיות
מגבור לכובש – ובעיקר למצא את עצמי ולהגביל בדיוק
את תחומי-נשמתי כדי שלא אזוז מהם… הנני
מלא תקוות ומחכה בקצר רוח ליום ההתחלה.
בטרם אסים אספר לך עוד ע"ד קריאתי בספר
"ממעמקים" של אוסקר וַילד.
ספר נעים ומתאים לרוחי בהערצתו את הצער ואת יסורי הנפש. רשמתי לי
גם ציטטות יפות ואולם מספקני אם אוכל עוד הפעם
לערכם לפניך. הנה אחדות.
– "מי שמבקש אהבה באמת, זה ימצא אותה מוכנה לבוא".
– "כי כמשפט רֹב בני האדם המבקשים את השמים על פני הארץ
"מצאתי על פני הארץ לא רק את יפי השמים כי אם גם את השאול
עם כל בלהותיה.
– "החטא האחר גדול הוא העמידה באמצע הדרך. כל מה שנעשה
וכבר היה לממשות זהו ישר
– "אדם מתחרט על הנסיונות שקנה, הוא כאילו עוצר בעד התפתחותו.
אדם כופר בנסיונותיו הוא כאילו נוטע בעצמו את השקר בגן-חייו.
– "אמת היא – נענשתי על חטאים רבים שלא עשיתי כלל ורבים יש שעשיתי
ונענשתי עליהם, אך רבים מהם החטאים שעשיתי בחיי ולא הועידני
כלל למשפט עליהם.
– "התענוג נוצר בשביל הגוף היפה והכאב בשביל הנשמה היפה."
אלה הן ציטטות – כל הספר הוא נחמד.
אני מקוה שארבעת מכתבי הקודמים כבר הגיעו לידך והנני
מחכה בקֹצר רוח לדבריך. בטוח אני שתכתבי לי ברחבה
מתוך עֹנג ואֵמון. ואדע הכל.
בנשף בראשון ראיתי את מיכאל ורחל והם אמרו לי שקבלו
טלגרמה אֹדות בואך למרסיל.
כתבי חביבה וזכריני תמיד לטובה
ידידך זרבבל
במקום הגדוד ה 40 נא לכתוב First Judean 38 aF EEF Palestine
סלחי בטובך על הכתב המטושטש והמשונה כי הלא מן המחנה אני כותב

עמוד 2/8
עמוד 3/8
עמוד 4/8
עמוד 5/8
עמוד 6/8
עמוד 7/8
עמוד 8/8

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: זרובבל חביב
מיקום: לא ידוע
תאריך: 30.11.1918

מקבל/ת המכתב

שם: שולמית לוין (חביב)
מיקום: לא ידוע

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

כתב היד

עמוד 1/8

יום רביעי ב' טבת אתתנ"א

חביבה ויקרה!
זה לי ימים אחדים אשר הנני מתכונן לכתוב לך ועד
הרגע הזה לא נמצאה לי שעה פנויה מחמת שהשבוע שבוע של
"חנכה" והיה עשיר בנשפים. ביחוד היינו אנחנו חברי התזמרת
של הגדוד טרודים כי קבלנו הזמנות שונות לנגינה במשך
השבוע וטֻלטלנו ממקום למקום. אפילו הלילה צריכים
היינו לנגן אצל גדוד ה"תותחנים" ונתעכבנו משום
שהגשם נתך בלי הרף ואי-אפשר לזוז מן המקום.
הגשמים השנה מרובים וגדושים – כמעט היו לנו שני
ימים של שמש ותכלת שמים והנה שוב מטר טורד
ורוחות נושבות… גשמים כאלה כבר לא היו בארץ
זה הרבה שנים. גם הקֹר גדול וכמה פעמים בשבתנו
בתוך האהלים רועדים ומרתתים אנחנו מתגעגעים
להבלו החם של חדר-בנין ומקנאים אנו באזרחים
הסיויליים הסרוחים בבתיהם ואינם דואגים…
ואולם כל זה רק לרגע – יודעים אנו את חובתנו
ואת זכותנו ואיננו מתאוננים – גם ברור לנו שאלה
שלא הלכו למלא את חובתם אינם הטובים שבמחנה
זה מצד אחד ומאידך גיסא כשרק נעלה על הדעת
את פגעי אחינו בארצות ההריגה יודע לנו דבר
אשרנו המלא וספוקנו יגדל ולבנו ירחב משמחה…
רצוני לספר לך את כל החדשות ועל כן אלך בסדר –
ראשון ראשון ואחרון אחרון עד כמה שזכרוני לא יטעני.
במכתבי האחרון הודעתי לך ע"ד המתנה לבקורו של ויצמן.
והנה עוד באותו יום היו לנו שני פָּרֵדים גדולים.
בראשון נאם לנו הקולונל מרגולין ובאר לנו את
תפקידנו שבעיקר הוא מצטמצם בזה שעלינו לשמור
על קִיום הגדוד עד עת מצא. הוא הסביר לנו
שהממשלה כמעט שאינה רוצה בנו בתור גדוד בהיות
שהגדודים עד עתה לא עשו עליה רֹשם טוב ולכן
עלינו להשתדל להיות גדוד מופתי אשר יכריח
את הממשלה להודות בכשרוננו ובמעלותינו.
הוא אמר בין יתר דבריו שאפקי תחיתנו מטהרים
ובטוח הוא שנצליח ואולם לע"ע עוד עלינו לסבול.
הוא הוסיף לבסוף שהד"ר ויצמן שהנהו יותר
בקי ממנו בפוליתיקה יבאר לנו את זה בפרוטרוט.
אחה"צ נתאספנו שוב לשמוע את דבריו של ויצמן.
הדברים היו קצרים מאד. הוא עורר אותנו לסבלנות
הוא באר לנו את חשיבות קיום הגדוד – את ערכֵנו
וזכותנו בתור מתנדבים העושים את חובתם – ובקש
סבלנות. המומנטים הכי קשים – המשבר – הם עתה
באלה החדשים האחרונים ואסור לנו להרוס את
מה שבנינו. הוא נפרד מאתנו בברכה חמה.
פניו היו חִורים ומלאים דאגה ולמרות הבטחתו
שהביע כי מאמין הוא בגאולה הקרובה אפשר היה להכיר
כמה קשה המצב ומה מרובים המכשולים. הוא אמר
בין יתר דבריו – העם כֻלו סובל – נלחם על קיומו
העובדים לטובתו סובלים וממשיכים את מלחמתם – "גם לנו
קשה" ולכן בטוח אני שגם אתם תעשו את
חובתכם. למרות היות הדברים ברורים (את דבריו ביתר
פרוטרוט על המצב תמצאי ב"הארץ") נשלחה אליו ועדה
לירושלים מהגדוד וכפי ששמעתי לא באו לכלל דעה אחת.
הוא כנראה אינו חפץ להבטיח שוב הבטחה מסֻימה כדי
שלא יבואו אח"כ אליו בטענות ואנשי הגדוד פקעה
סבלנותם. ביחוד חלק מן הגדוד ולכן משערים
שסוף סוף בהגיע תורנו להשתחרר (כנראה במשך החדש
הבא) יוכלו הרוצים בזה לעשות כרצונם והשאר
ישארו בתור מתנדבים להבא. בכל אֹפן אין תוצאות
ברורות בנידון זה. בינתים עובדים קשה – מתעמלים
ומתנסים כ 6 שעות ביום – (התזמֹרת באותו הזמן
עסוקה בתרגילי נגינה.) ובכל זאת המצב הרוח
לא רע. האכל ושאר הצרכים כגון בגדים – אהלים
ספריה, קנטינה מסודרים וגם יחס האופיצרים
שברבם הם יהודים הוא לא רע כלל.
הנשף הראשון לכבוד חנכה היה לנו בגדוד.
התחילו בהדלקת הנרות – בתפלת מעריב אשר בה
אמר את ה"קדיש" הקולונל שבאותו יום חלה פטירת אמו
אח"כ נגינה ושירה. ואולם שהיות שאי-אפשר היה
לגמור בלי סקנדל – עזר הקב"ה אותנו ברצות הרב
לנאום באנגלית. הוא אמנם הצטדק בעברית צחה
טרם החילו לדבר והסביר לנאספים שמתוך כונות
מיֻחדות (בין השאר לבאר את תֹכן החג לשאינם
יהודים) הוא רוצה לנאום באנגלית ומבקש רשות לכך.
הגדוד התנגד בכל תֹקף והוא וִתר על נאומו. אח"כ הגישו
לקולונל בשם הגדוד ה 39 שנפרד ממנו שטר של
ספר הזהב בצרוף ברכה חמה. הוא הודה ובאר
לכל שאינו ראוי לכך משום שהוא רק מלא את
חובתו ותוּ לא, ובכל זאת נעימה לו מאד ההפתעה
הזו. ואין ספק שזכרונות נעימים מאד נקבעו בלבו
לנצח מן התקופה שבה בלה עם הגדוד בארץ
ומחצה לנו. "ימים קשים היו לנו ובכל זאת נשמח
לזכרם" – אמר בין יתר דבריו. באותו ערב
נאם גם הד"ר סִירקין שבא מחו"ל. נאומו לא
הצטין בשום דבר. דומה היה למוֹרה שמדבר לתלמידים
צעירים ודבריו תובלו במליצות בנליות שאולי נעים
לשמעם בגולה אבל לא בארץ ובכל זאת דבריו נבעו
מלבו ונגעו בלב השומעים. מענין הדבר –
שכמעט תמיד כשאנשים מגיעים לעולם שחלמו עליו
הרי שכאילו פג לו החלום והמציאות היא כ"כ פשוטה.
כשמשיגים את המטרה – גדול השכרון העצמי
אבל בפנים נעשה חלל בהרגשות ומבחוץ נראה האדם
כאילו התנדף מן הדבר הכי מצוין ועקרי שהיה
לו מקסם-החלום ומהוד-יסורי-הגעגועים ויפי
צער הכסיפה… אבל אני מפרט יותר מדי ומובטחני
שלא אתקדם הרבה במכתבי…
במשך השבוע היו נשפים רבים ביפו אבל אני אלצתי
להשאר במחנה מסבה שכבר בארתי לך לקמן. המאורע
הכי חשוב שקרה שם בשבוע האחרון הוא ביאת–אנית הגולים. האניה "רוסיה" אשר יצאה מאודיסה
עם 600 פליטים הגיעה סוף סוף אל החוף המאושר.
אחרי שהטלטלו כדבעי במשך שלושה ימים ע"י יפו
הורדו ארצה. אלה שהיו נוכחים בשעת הירידה
מספרים שהמחזה היה כביר בערבוב הצער הלאומי עם
שכרון התחיה. היורדים היו נופלים ארצה לנשק
את האדמה וגעו בבכי – ויחד עמהם בכו כל המקדמים
פניהם. אחיות נפגשו עם אחהם – בנים עם הוריהם.
רבים נתבשרו בדרישות שלום ממשפחותיהם הרחוקות
ורבים, הוי האמללים, נודעו להם אסונותיהם – לאחד
שבא לפגוש את משפחתו הודיעו שכלם נהרגו ונשחטו
ובעדנו הלום רעם הציגו לפניו את אחיו הצעיר
כבן 17 השריד היחיד שאמר אליו – "ידעתי שיש
לי אח בא"י ובאתי אליו. ועוד ועוד דגמאות כאלה.
אשה אחת קראה בשמחה – "מה האין אנשים תלויים
ברחובות וישנה אפשרות לנשום במנוחה?"
ויחד עם כל זה הגשם השוטף – הבגדים הקרועים
של הבאים – הכל נצטרף לתמונה מבהילה.
ובכל זאת למרות המעצורים היתה כל העיר ע"י
החוף. הסדר היה נפלא. דאגו לבאים בכל. יחס
הממשלה היה מצוין וכן גם יחס הערבים. ביחוד
הצטינו הארמנים בזה שפתחו את דלתות מנזרם
העומד על החוף וקבלו בסבר פנים את רֹב
הבאים ופנו להם מקום במנזר למשך ימים
אחדים… קשה לי למסור לך כל הפרטים כי אני
בעצמי לא הייתי שם ורק מפי אחרים שמעתי.
אם תקבלי את העתון "הארץ" תקראי את השאר.
המאורע הזה זעזע קצת את עולמנו המרגיע
ונגע עד הנימים הכי חבויים…
בין הבאים ישנם אנשים כקלוזנר ועוד עסקנים ידועים
שכלם באו על מנת להשאר בארץ. באו גם צעירים
רבים וגם אנשים בעלי הון.
ועתה נשוב נא אל מקומנו. אל ראשון "שלנו". במוצאי-
שבת היה נשף בית הספר בבית העם. הדקלומים לא
הצטינו וכן גם התמונות והשירה ורק החזיון –
"החשמונאים הקטנים" הצליח בכללו – הרגש בכל
חֹסר-הטעם הטוב של המסדרים ואולי גם העדר
הבנה אסטטית. מובן שהקהל הצטין בהפרעותיו
ובשאונו המתמיד. במחי נצנצה מחשבה כזו:
מושבה כראשון שנחשבת לאחת הכי מפותחות
ובכל זאת חֹסר-קולטוריות כזו. – יחס פרימיטיבי
כזה הייתי אומר – פרוונציליות נוראה. מוזר
הדבר – אני אומר פרוונציליות למרות היותי רק אחד
מהם ובכל זאת נדמה לי שטעמי אחר ותביעותי
אחרות ומעולם לא הייתי מתיחס כמוהם לכל
המתרחש סביבו. בכלל מרגיש אני על כל צעד
ושעל עד כמה אני שונה מהם ויודע אני כמה
קשה יהיה להתקים בתוכם ולהלחם עמהם. אבל
בטרם אדבר על זה רוצה אני לגמור את הרשמים
מעוד נשף קטן שהיה בראשון. ביום ראשון בערב
סדרו המכביות בהשתתפות חלק מהצעירים נשף
מושבתי – חנם. הם הזמינו גם את התזמֹרת של
הגדוד. אפשר לאמור שהנשף הצליח מאד. התזמרת
מצאה חן בנגינתה. הצטינו גם המכביות
בתרגיליהן. אבל הדֹחק היה נורא – כי חצי
הגדוד היה נוכח. המכביות קבלו יפה את
התזמרת ואת האופיצרים ושני הצדדים שבעו
רצון מאד מן הנשף. ותארי לעצמך את עמל
המסדרות שהשקיעו בהכנות מרץ מרובה.
אפשר לומר שכחמש צעירות ושלושה צעירים נשאו
על שכמם את כל הטרחה ואם עוד לא שכחת טעמם
של נשפים – תשתתפי גם מרחוק במופעים ובכל זאת
הן מרוצות כי הכל הצליח – למרות ששוב פעם
מכרח היה לקרות דבר לא נעים. באותה שעה
השתכרו חילים מן הטוספורט שלנו אצל מדליה והחלו
לפוצץ את השמשות ולדרוש יין בחזקה וסוף סוף
דקרו בחניתם חיל אחד שהגן במקרה על בעל
הבית. הפצעים די אנושים וההתרגזות גדולה.
(שמעתי שלמחרתו אסרה המושבה את מכירת
היין לגמרי).
היום סודר רוּטְמַרש ז"א טיול צבאי דרך ראשון.
כלנו עברנו את המושבה. התזמֹרת נגנה
ואני משער שהרֹשם היה יפה.
ועתה להמשך דברי. אצלי נתבשלה ההכרה שחובתי
בצאתי מן הגדוד היא ליצור דבר מה. עלי לזעזע
את הבצה השוקטת ולהראות לצפרדעים השורצים
בה על שמש מחממת ושמים אחרים. אני מלא מרץ
ותקוה ומאמין שאצליח. רוצה אני ליצור לי
פִנה נעימה – נוחה בשבילי ומשפעת נעימות וברכה
גם לכל הסובב אותי. את יודעת בקרוב את
תכניותַי – העיקר היא השאיפה ההולכת
ומתחזקת – הולכת ומתבגרת…
אין ברצוני להתעסק בעניני צבור – אפילו אם יש בהם
תועלת מצד ידוע. רצוני להיות חפשי מקטָנות ומסור
בכל לבי ליצירתי.
יש רגעים שמתעוררת אצלי תשוקה לחרוט את הדברים
האלה על לבי כדי שיתקימו לעולם – חפץ אני להיות
מגבור לכובש – ובעיקר למצא את עצמי ולהגביל בדיוק
את תחומי-נשמתי כדי שלא אזוז מהם… הנני
מלא תקוות ומחכה בקצר רוח ליום ההתחלה.
בטרם אסים אספר לך עוד ע"ד קריאתי בספר
"ממעמקים" של אוסקר וַילד.
ספר נעים ומתאים לרוחי בהערצתו את הצער ואת יסורי הנפש. רשמתי לי
גם ציטטות יפות ואולם מספקני אם אוכל עוד הפעם
לערכם לפניך. הנה אחדות.
– "מי שמבקש אהבה באמת, זה ימצא אותה מוכנה לבוא".
– "כי כמשפט רֹב בני האדם המבקשים את השמים על פני הארץ
"מצאתי על פני הארץ לא רק את יפי השמים כי אם גם את השאול
עם כל בלהותיה.
– "החטא האחר גדול הוא העמידה באמצע הדרך. כל מה שנעשה
וכבר היה לממשות זהו ישר
– "אדם מתחרט על הנסיונות שקנה, הוא כאילו עוצר בעד התפתחותו.
אדם כופר בנסיונותיו הוא כאילו נוטע בעצמו את השקר בגן-חייו.
– "אמת היא – נענשתי על חטאים רבים שלא עשיתי כלל ורבים יש שעשיתי
ונענשתי עליהם, אך רבים מהם החטאים שעשיתי בחיי ולא הועידני
כלל למשפט עליהם.
– "התענוג נוצר בשביל הגוף היפה והכאב בשביל הנשמה היפה."
אלה הן ציטטות – כל הספר הוא נחמד.
אני מקוה שארבעת מכתבי הקודמים כבר הגיעו לידך והנני
מחכה בקֹצר רוח לדבריך. בטוח אני שתכתבי לי ברחבה
מתוך עֹנג ואֵמון. ואדע הכל.
בנשף בראשון ראיתי את מיכאל ורחל והם אמרו לי שקבלו
טלגרמה אֹדות בואך למרסיל.
כתבי חביבה וזכריני תמיד לטובה
ידידך זרבבל
במקום הגדוד ה 40 נא לכתוב First Judean 38 aF EEF Palestine
סלחי בטובך על הכתב המטושטש והמשונה כי הלא מן המחנה אני כותב

עמוד 2/8
עמוד 3/8
עמוד 4/8
עמוד 5/8
עמוד 6/8
עמוד 7/8
עמוד 8/8

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: אביב יצחקי
מיקום: סיני
תאריך: 1973-10-13

מקבל/ת המכתב

שם: שולמית לוין (חביב)
מיקום: לא ידוע

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye

תפריט נגישות