אוֹצָרוֹת
1973 20 בדצמבר

חטיבה 55 חוגגת את חנוכה בסואץ, ודן כותב לאשתו על החג ומתלונן שהמכתבים אינם מגיעים

דן קפלנסקי סואץ
דן קפלנסקי

כתב היד

3 עמודי מכתב

סיפור רקע

חנוכה במילואים בסואץ: דן קפלנסקי מספר לעפרה אשתו כיצד חגגו הוא וחבריו את חג החנוכה, על החבילות שקיבל מהבית ועל העמדות הפוליטיות של החבר'ה. הוא מתלונן שהמכתבים אינם מגיעים ומשתף בקושי שלו להיעדר זמן רב כל כך מהבית. דן קפלנסקי נולד בשנת 1944 בירושלים, ובשנת 1971 נשא לאישה את עפרה לבית גיארי, בת קיבוץ עין חרוד איחוד. במלחמת יום הכיפורים גויס דן לחטיבה 55, חטיבת המילואים של הצנחנים. חיילי החטיבה היו בין הראשונים שצלחו את תעלת סואץ מערבה ב־16 באוקטובר 1973. דן וחבריו לחטיבה היו חלק מן הכוח שחילץ את לוחמי גדוד 71 שנלכדו בקרב המר בכפר סרפיאום. בהמשך הם היו חלק מן הכוחות שכיתרו את הארמיה השלישית של הצבא המצרי עד כניעתם של המצרים והחתימה על הסכם הפרדת הכוחות. בכל חמשת החודשים שדן שירת במילואים ממערב לתעלת סואץ נותרה אשתו עפרה בבית בהיריון ראשון.

חנוכה במילואים בסואץ: דן קפלנסקי מספר לעפרה אשתו כיצד חגגו הוא וחבריו את חג החנוכה, על החבילות שקיבל מהבית ועל העמדות הפוליטיות של החבר'ה. הוא מתלונן שהמכתבים אינם מגיעים ומשתף בקושי שלו להיעדר זמן רב כל כך מהבית. דן קפלנסקי נולד בשנת 1944 בירושלים, ובשנת 1971 נשא לאישה את עפרה לבית גיארי, בת קיבוץ עין חרוד איחוד. במלחמת יום הכיפורים גויס דן לחטיבה 55, חטיבת המילואים של הצנחנים. חיילי החטיבה היו בין הראשונים שצלחו את תעלת סואץ מערבה ב־16 באוקטובר 1973. דן וחבריו לחטיבה היו חלק מן הכוח שחילץ את לוחמי גדוד 71 שנלכדו בקרב המר בכפר סרפיאום. בהמשך הם היו חלק מן הכוחות שכיתרו את הארמיה השלישית של הצבא המצרי עד כניעתם של המצרים והחתימה על הסכם הפרדת הכוחות. בכל חמשת החודשים שדן שירת במילואים ממערב לתעלת סואץ נותרה אשתו עפרה בבית בהיריון ראשון. דן הקפיד לכתוב בכל יום מכתב לעפרה על דפים מבלוק שמצא באחד מחדרי בית ספר בעיר סואץ. במכתביו דן מרבה לשאול על ההיריון והלידה המתקרבת ועל המשפחה ומשתף את עפרה בחוויותיו. בסוף ינואר 1974 זכה דן לחופשה מהצבא, לרגל הולדת הבן הבכור מאור. הוא קיבל אישור להישאר בבית עד הברית ורק אז לחזור למילואים, אך הודיעו לי שאין צורך בכך כיוון שהכוחות מתארגנים לנסיגה וחזרה לארץ. עם השנים נולדו לבני הזוג עוד שלוש בנות: ניצן, הדס ושני. כיום דן ועפרה חובקים יחד 11 נכדים מארבע משפחות ילדיהם.

עמודי המכתב ותמלול

עמוד 1/3

יום ה'   20.12.73

[עמוד 1]
עופקוש שלי יקרה ורחוקה,
מזה שלשה ימים שלא הגיע מכתב ממך, ובכלל מאף אחד. אתמול באה חבילה במפתיע חבילה לחנוכה
ממשפחת גיארי בעין-חרוד, וזה קצת האיר לי את שמחת החג, אחרי שהייתי מדוכא קשות
מחוסר המכתבים ממך. היום עדיין לא הביאו את הדואר, ויש עוד תקווה, אם יגיע אוסיף
בסוף מכתב זה התייחסות למה שיגיע.
אכזבה נוספת היתה לי הבוקר עם שובו של בני גייגר מהחופש. כל כך בניתי על זה
שאת תבקרי אותו, ושהוא יוכל למסור לי התרשמות ישירה ממראך, צורתך, מצבך, מצב רוחך,
ובנוסף לזה את הטרנזיסטור אחרי תיקון, ולאכזבתי הוא מספר לי שלא היה לך זמן
לגשת אליו ושהוא השאיר את הרדיו אצל אשתו, ושאת תבואי באחד הימים לקחת אותו. אז
כל הבניין הזה שבניתי, ושכל כך חיכיתי לשובו היום של בני, התמוטט כל כך במשב רוח
קל. ואפילו את הטרנזיסטור שהוא כל כך חיוני לי כאן, לא אדע מה אקבל.
את כל כך חסרה לי, שכל קשר שאפשר ליצור איתך, אם זה ע"י מכתבים, או טלפונים או 
חברים שמתקשרים זה כמו אויר לנשימה בשבילי.
בני גייגר, לעומת זאת, עשה הפתעה לא נורמלית לרוני, הוא הביא איתו לכאן את
אישתו. פשוט וחלק, היא חיכתה עם מזוודה ביד אליהו בחצות והם נסעו ביחד הנה. תארי
לך את רוני, כשמעירים אותו אמש בבוקר ומול עיניו אשתו. מליונים הייתי נותן אם הייתי
זוכה בהפתעה הזו, ואח"כ יום שלם ללכת אתך יד ביד, ולהרגיש אותך קרוב,
ולמחוק במכה אחת את כל הגעגועים המצטברים. מילא, ברור לי שזו אוטופיה ואת
במצבך לא יכולה להרשות לעצמך, וגם אם היית במצב אחר לא הייתי מסכים שתקחי על עצמך
את ההרפתקאה הזאת. (למשל דוקא היום היו פה יריות כשהיא נמצאת פה, ושלבסוף
התברר שהם מכוחותינו).
אתמול ערכנו ערב חנוכה. בתחילה הודלקה החנוכיה הגדולה שנבנתה בחצר
הפקיד הפלוגתי שלנו שהוא מוסמך לרבנות, ואשר הסביר לפני זה את מהות החג והחנוכיה.
אח"כ הדליק זיכל חנוכיה פרטית בחדר האוכל הכיתתי שלנו, ורוני בישל לביבות.
אני כמובן יצא לי לשמור, אבל הביאו לי לעמדה לביבות מצוינות עם הסופגניות
שאשתו של רוני הביאה הבוקר היתה אוירה שהזכירה לא מעט את החג, אפשר להוסיף

[עמוד 2]
לזה גם את החבילה מעין חרוד שהכילה בנוסף לדברים טובים עם חנוכיה מעשה ידיה של 
גילה ונרות, וציור חנוכה מהדבקות, שתליתי על הקיר בחדר האוכל.
אני מבין שאת בעין חרוד בחג ואפילו לא בטוח שתקבלי את הטלפונים שביקשתי
מאהוד נשר ומאוגוסט לטלפן אליך ליום השנה השני לחתונה שלנו. עם [אם] את היום כבר לא
בירושלים, אז הורי יקבלו את הטלפונים. בינתיים פה מחכים כל יום להודעה לעופר
על שאשתו ילדה, וכן הודעה דומה לפרחי המ"מ. הם יהוו תקדים טוב לגבי החופשה שאני
אקבל. אמא שלך כתבה שדיברה עם צביקי בחופשתו האחרונה, נדמה לי שהיא הזכירה 
לו שאת עומדת ללדת, ואולי זה יעזור לי בחופשה ארוכה.
בימים האחרונים קשה לי במיוחד הריחוק ממך. הגעגועים תוקפים אותי בשעות הארוכות
שאני שומר או עובד ויכול לחשוב עליך, וכשאני מעביר לעיני את העתיד הקרוב נעשה לי
דכאון. בלי בית, בלי אישה, בלי התינוק שייוולד, בלי החופש לעשות מה שאני אוהב ורוצה,
בלי תכלית ועניין, בלי שינה כמו שצריך, בלי כל הדברים האהובים עלי, ועם הרבה מתח,
הרבה טרטורים וזיבולים, שמירות, עבודות דחק, וסוף בלתי ידוע. כל זה מנת חלקי
כבר במשך 75 ימים ואני עתיד לאכול זאת עוד ימים רבים. בשביל זה חיים במדינה
הזאת (ויש כאלה שגם מתים), ואני יודע כל הזמן שלמעלה מ-90 אחוז מהעם הזה יושב בבית 
ועושה את אותם חיים כמו לפני 3 חדשים. זה מתסכל אותי ומדכא אותי.
כל פעם אני נתפס בתקווה כלשהי, כמו עכשיו הועידה שתפתח מחר, או תוצאות חיוביות
של הבחירות שיהיו בעוד שבוע וחצי. לפי חשבוני בערך ביום זה (+-) אגיע לחופש של
3 ימים. אני מקווה שזה יוכל להשביע אותי איכשהו, כי עד היום כמעט ולא הצלחתי
להחזיק מעמד בין 2 החופשות.
אני נשמע קוטר רציני, סובל לראות את האשה שלי, ואת כל היקר לי פעם
ב-30 יום בממוצע זה למעלה מכח הסבל הנפשי שלי, ואני חושב שכנ"ל לגבי רב
החברים כאן. תארי לך אנשים שהיו רגילים לראות את האשה והילדים כל יום, ופתאום, למשך
חודשים רבים הם נאלצים לראות אותם אחת לחודש למספר שעות קטן.
עופקוש יקרה שלי, אני בינתיים אפסיק כאן, ואחכה למכתב ממך, אם יגיע אתייחס
אליו, אם לא אוסיף עוד כמה שורות ואסיים.
ובכן, לא הגיעו המכתבים המצופים, אמנם הגיע אלי דואר אבל אף מכתב
[עמוד 3]
ממך או מההורים או מדפי, היו 2(!) חבילות מההורים, היה מכתב מגדעון
קופרניק, מעטפה מ"מוקד" והמעטפה ממך עם החומר ששלחת מ"מוקד" ועם פתק
קטן ונחמד במקום מכתב. וזהו, אמנם היה לי נחמת מה בכל זה אבל מכתב מהבית
האחרון שהגיע אלי זה מה-12.12 (היום כבר עבר ה-20.12). מדפי לא הגיע דבר 
מהחופשה האחרונה (6.12) מה יהיה הסוף אתכם (או אם הדואר?)
החומר המגוון הרב ממוקד, מאד משמח ומעניין. עד כה כבר 10 חבר'ה במחלקה (מתוך
30) תומכים בה (ומה איתך, אחרי הכנס?). החבילות מהורי נהדרות ות[ו]כנן משמש
פה את כולם בלי בעיות. חבל שהם לא מכניסים מכתבים לתוך החבילות, כאשר
ברור כבר מעל לכל ספק שהחבילות מגיעות הרבה יותר מהר ממכתבים.
בינתיים היתה פה חינגת סופגניות, כאשר בעזרת הנערה בישלו וטיגנו פה
עשרות סופגניות ולביבות, בקיצור שמח (ועצוב ברקע).
זהו, כתבי המון ושגם האחרים יכתבו. אני לא כותב יותר לאף אחד
(פרט לגלויות). עד שאוצף פה במכתבים.
ממשיך לאהוב אותך חזק,
נשיקות חזקות
שלך דן.

עמוד 2/3
עמוד 3/3

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: דן קפלנסקי
מיקום: סואץ
תאריך: 20.12.1973

מקבל/ת המכתב

שם: עפרה קפלנסקי
מיקום: ירושלים

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראתם

עמודי המכתב ותמלול

עמוד 1/3

יום ה'   20.12.73

[עמוד 1]
עופקוש שלי יקרה ורחוקה,
מזה שלשה ימים שלא הגיע מכתב ממך, ובכלל מאף אחד. אתמול באה חבילה במפתיע חבילה לחנוכה
ממשפחת גיארי בעין-חרוד, וזה קצת האיר לי את שמחת החג, אחרי שהייתי מדוכא קשות
מחוסר המכתבים ממך. היום עדיין לא הביאו את הדואר, ויש עוד תקווה, אם יגיע אוסיף
בסוף מכתב זה התייחסות למה שיגיע.
אכזבה נוספת היתה לי הבוקר עם שובו של בני גייגר מהחופש. כל כך בניתי על זה
שאת תבקרי אותו, ושהוא יוכל למסור לי התרשמות ישירה ממראך, צורתך, מצבך, מצב רוחך,
ובנוסף לזה את הטרנזיסטור אחרי תיקון, ולאכזבתי הוא מספר לי שלא היה לך זמן
לגשת אליו ושהוא השאיר את הרדיו אצל אשתו, ושאת תבואי באחד הימים לקחת אותו. אז
כל הבניין הזה שבניתי, ושכל כך חיכיתי לשובו היום של בני, התמוטט כל כך במשב רוח
קל. ואפילו את הטרנזיסטור שהוא כל כך חיוני לי כאן, לא אדע מה אקבל.
את כל כך חסרה לי, שכל קשר שאפשר ליצור איתך, אם זה ע"י מכתבים, או טלפונים או 
חברים שמתקשרים זה כמו אויר לנשימה בשבילי.
בני גייגר, לעומת זאת, עשה הפתעה לא נורמלית לרוני, הוא הביא איתו לכאן את
אישתו. פשוט וחלק, היא חיכתה עם מזוודה ביד אליהו בחצות והם נסעו ביחד הנה. תארי
לך את רוני, כשמעירים אותו אמש בבוקר ומול עיניו אשתו. מליונים הייתי נותן אם הייתי
זוכה בהפתעה הזו, ואח"כ יום שלם ללכת אתך יד ביד, ולהרגיש אותך קרוב,
ולמחוק במכה אחת את כל הגעגועים המצטברים. מילא, ברור לי שזו אוטופיה ואת
במצבך לא יכולה להרשות לעצמך, וגם אם היית במצב אחר לא הייתי מסכים שתקחי על עצמך
את ההרפתקאה הזאת. (למשל דוקא היום היו פה יריות כשהיא נמצאת פה, ושלבסוף
התברר שהם מכוחותינו).
אתמול ערכנו ערב חנוכה. בתחילה הודלקה החנוכיה הגדולה שנבנתה בחצר
הפקיד הפלוגתי שלנו שהוא מוסמך לרבנות, ואשר הסביר לפני זה את מהות החג והחנוכיה.
אח"כ הדליק זיכל חנוכיה פרטית בחדר האוכל הכיתתי שלנו, ורוני בישל לביבות.
אני כמובן יצא לי לשמור, אבל הביאו לי לעמדה לביבות מצוינות עם הסופגניות
שאשתו של רוני הביאה הבוקר היתה אוירה שהזכירה לא מעט את החג, אפשר להוסיף

[עמוד 2]
לזה גם את החבילה מעין חרוד שהכילה בנוסף לדברים טובים עם חנוכיה מעשה ידיה של 
גילה ונרות, וציור חנוכה מהדבקות, שתליתי על הקיר בחדר האוכל.
אני מבין שאת בעין חרוד בחג ואפילו לא בטוח שתקבלי את הטלפונים שביקשתי
מאהוד נשר ומאוגוסט לטלפן אליך ליום השנה השני לחתונה שלנו. עם [אם] את היום כבר לא
בירושלים, אז הורי יקבלו את הטלפונים. בינתיים פה מחכים כל יום להודעה לעופר
על שאשתו ילדה, וכן הודעה דומה לפרחי המ"מ. הם יהוו תקדים טוב לגבי החופשה שאני
אקבל. אמא שלך כתבה שדיברה עם צביקי בחופשתו האחרונה, נדמה לי שהיא הזכירה 
לו שאת עומדת ללדת, ואולי זה יעזור לי בחופשה ארוכה.
בימים האחרונים קשה לי במיוחד הריחוק ממך. הגעגועים תוקפים אותי בשעות הארוכות
שאני שומר או עובד ויכול לחשוב עליך, וכשאני מעביר לעיני את העתיד הקרוב נעשה לי
דכאון. בלי בית, בלי אישה, בלי התינוק שייוולד, בלי החופש לעשות מה שאני אוהב ורוצה,
בלי תכלית ועניין, בלי שינה כמו שצריך, בלי כל הדברים האהובים עלי, ועם הרבה מתח,
הרבה טרטורים וזיבולים, שמירות, עבודות דחק, וסוף בלתי ידוע. כל זה מנת חלקי
כבר במשך 75 ימים ואני עתיד לאכול זאת עוד ימים רבים. בשביל זה חיים במדינה
הזאת (ויש כאלה שגם מתים), ואני יודע כל הזמן שלמעלה מ-90 אחוז מהעם הזה יושב בבית 
ועושה את אותם חיים כמו לפני 3 חדשים. זה מתסכל אותי ומדכא אותי.
כל פעם אני נתפס בתקווה כלשהי, כמו עכשיו הועידה שתפתח מחר, או תוצאות חיוביות
של הבחירות שיהיו בעוד שבוע וחצי. לפי חשבוני בערך ביום זה (+-) אגיע לחופש של
3 ימים. אני מקווה שזה יוכל להשביע אותי איכשהו, כי עד היום כמעט ולא הצלחתי
להחזיק מעמד בין 2 החופשות.
אני נשמע קוטר רציני, סובל לראות את האשה שלי, ואת כל היקר לי פעם
ב-30 יום בממוצע זה למעלה מכח הסבל הנפשי שלי, ואני חושב שכנ"ל לגבי רב
החברים כאן. תארי לך אנשים שהיו רגילים לראות את האשה והילדים כל יום, ופתאום, למשך
חודשים רבים הם נאלצים לראות אותם אחת לחודש למספר שעות קטן.
עופקוש יקרה שלי, אני בינתיים אפסיק כאן, ואחכה למכתב ממך, אם יגיע אתייחס
אליו, אם לא אוסיף עוד כמה שורות ואסיים.
ובכן, לא הגיעו המכתבים המצופים, אמנם הגיע אלי דואר אבל אף מכתב
[עמוד 3]
ממך או מההורים או מדפי, היו 2(!) חבילות מההורים, היה מכתב מגדעון
קופרניק, מעטפה מ"מוקד" והמעטפה ממך עם החומר ששלחת מ"מוקד" ועם פתק
קטן ונחמד במקום מכתב. וזהו, אמנם היה לי נחמת מה בכל זה אבל מכתב מהבית
האחרון שהגיע אלי זה מה-12.12 (היום כבר עבר ה-20.12). מדפי לא הגיע דבר 
מהחופשה האחרונה (6.12) מה יהיה הסוף אתכם (או אם הדואר?)
החומר המגוון הרב ממוקד, מאד משמח ומעניין. עד כה כבר 10 חבר'ה במחלקה (מתוך
30) תומכים בה (ומה איתך, אחרי הכנס?). החבילות מהורי נהדרות ות[ו]כנן משמש
פה את כולם בלי בעיות. חבל שהם לא מכניסים מכתבים לתוך החבילות, כאשר
ברור כבר מעל לכל ספק שהחבילות מגיעות הרבה יותר מהר ממכתבים.
בינתיים היתה פה חינגת סופגניות, כאשר בעזרת הנערה בישלו וטיגנו פה
עשרות סופגניות ולביבות, בקיצור שמח (ועצוב ברקע).
זהו, כתבי המון ושגם האחרים יכתבו. אני לא כותב יותר לאף אחד
(פרט לגלויות). עד שאוצף פה במכתבים.
ממשיך לאהוב אותך חזק,
נשיקות חזקות
שלך דן.

עמוד 1/3
עמוד 1/3

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: נעמי רובין
מיקום: גבעתיים
תאריך: 1973-11-04

מקבל/ת המכתב

שם: עפרה קפלנסקי
מיקום: ירושלים

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראתם

Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

eye

תפריט נגישות