שבת 3/11/73

[עמוד 1]
אמא אבא עמי יאיר וחנה האהובים!
כן זאת כבר השבת החמישית
הרחק מהבית, ושכחתי כבר טעם יום שישי
שבת וחג, אבל אם ירצה השם גם
לזה נזכה עוד – כולנו יחד. הבוקר
כאילו לקראת השבת, כוסתה פסגת החרמון,
לראשונה החורף, בשמלת שלג לבנה, נפלא
להביט למעלה ולראות את הלובן הצח
הזה לאחר שחור המלחמה. השלג והקשת
בענן, אולי הם מבשרים יותר מכל דבר
אחר את הפסקת האש. לאחר סוף
שבוע רטוב וקר, היום השמש זורחת
במרום, השמים כחולים כאגם זך
כשעננים הדומים לברבורים, שטים בו.
השבוע האחרון אופיין בשקט מוחלט
כשאנחנו מנצלים את רב הזמן לשינה
ואכילה! (מלבד השגרה הצבאית כמובן).
במכתב זה אוכל לבשר כמה
דברים משמחים. א. כאשר חזרתי לכאן
ביום שלישי פגשתי בטבריה את המט"ק [מפקד טנק]
הקודם שלי שנפצע. כמובן, השמחה היתה
[עמוד 2]
רבה. להפתעתי ושמחתי העצומה, ספר
לי, שגם שני החברה האחרים מהצוות
שלנו הצליחו לברוח מהגבעה, עוד
ביום הראשון, הם הגיעו לכוחותינו
במצב של הלם, ומיד שחררו אותם
ושלחו אותם למשק שלהם. מצד אחד
אני מאושר שהם ניצלו, מאידך, אני
קצת מקנא שגם אני לא במשק. אם
כי סך הכל טוב שלא נכנסתי להלם,
וגם לא נעים עכשו כשכל המשק
מגוייס לשבת בו.
בשורה שניה משמחת, שאתמול
סוף סוף, לאחר שלושה שבועות, קיבלתי
את כל הדואר והחבילות. סך הכל
קיבלתי ח"י מכתבים – אולי יש בזה
משהו מהסמליות, ושלוש חבילות.
מאושי כבר חבילה שנייה, אחת ממוטי,
וכמו כן החבילה הגדולה מכם. אז
כרגע הטנק שלנו דומה יותר
לסופרמרקט מאשר לכלי מלחמה.
סך הכל תודו לכולם בשמי, גם אני
[עמוד 3]
אעשה זאת, והפסיקו לשלוח חבילות עד
להודעה חדשה, פשוט אין מקום.
מכתבים קיבלתי ממשפחת רווה,
שגם הוא ניצל כבר בנס ממוות. אגב,
הכתבה שלי הכתה בהלם את כל
המושב. כמו כן מכתבים מה"חלמישים",
מבני הדודים שלי, מכם – כל המכתבים,
מאבא, יאיר, עמי חנה. ועוד ידידים וחברים.
ולגבי הבשורה השלישית והכי
משמחת. אתמול סוף סוף נפגשתי עם
דונלד. מסתבר שהוא עובד בתחום
שלו כבר שבוע. בסביבות 500 מטר
ממני. הדבר נודע לי ב"קשר" כאשר
הוא היה בבית – אותו יום שאני חזרתי,
השארתי הודעה אצל ה"בוסים" שלו איך
יוכל להתקשר איתי ואמנם
אתמול בבוקר התקשר אלי ישר לטנק.
כמובן שמחה גדולה. מאוחר יותר
הוא עבר לידי במשאית כששנינו
עוצרים לרגע מתנשקים ומתחבקים.
הוא המשיך בדרכו והבטיח לחזור
[עמוד 4]
בצהריים. כך אמנם היה בצהריים
שוב חזר אלי, ישבנו כחצי שעה אצלי
בטנק מחליפים חויות רשמים ונשיקות.
אבל דונלד נשאר דונלד, הוא שכח
אצלי בטנק את כפפות העור שלו!
מילא הוא יעבוד באזור
הזה כנראה עוד שבוע לפחות ויתכן
שעוד היום נפגש שוב. זאת היתה
פגישה כמו בסרטים. יש לציין
שדונלד עד היום הגיע אלי לכל מקום
שהייתי בו בצבא אם בתפקיד ואם כאזרח.
את הצל"ש יקבל ממני בבית.
בסך הכל המורל כעת גבוה מאוד,
אין שום סיבה לדאגה
מאחר ושכנינו החליטו כנראה באמת
לנוח קצת עד הסיבוב הבא. מחר אני
כנראה עוזב את "אנטיוכוס" וחוזר
ל"אנו באנו ארצה", ואז אולי נוכל
שוב בהזדמנות ליקפוץ הביתה.
שוב פעם אלפי נשיקות
ודש"ים ממני הגיאסט הקטן
ומדונלדו השובב.
—
ואתה אבא- אל תדאג יותר מדי!
יש לציין שכל מכתב ומכתב של אמא, אבא עמי וחנה וכו' היו שוים זהב ומעודדים בצורה לא רגילה.