אוֹצָרוֹת
1948 27 ביוני

טובה מספרת את סיפור האלטלנה מנקודת מבטה וכותבת על המלחמה שנמשכת בלי שהפוגה נראית באופק

טובה לוין סולטר תל אביב פורסם על ידי Shira Mayerson
טובה בטיילת בתל אביב, האלטלנה ברקע

כתב היד

5 דפי המכתב

סיפור רקע

טובה מספרת את סיפור האלטלנה מנקודת מבטה. היא מספרת על המלחמה שנמשכת מסביב ואומרת שהיא פסימית לגבי ההפוגה. היא כותבת על האירועים והמתיחות בין האצ"ל וההגנה ומבקרת את אנשי האצ"ל שלא עומדים בהסכמם עם ההגנה, במתן הנשק לצה"ל ובעמידה בהסכם איחוד הכוחות. זהו מכתב מרתק שסוקר את האירועים בעת התרחשותם ואת ההמולה הציבורית באותו זמן. טובה לוין סולטר, בת לצבי וברטה לוין, נולדה בארה"ב בשנת 1921. חברת גרעין ב"שומר הצעיר". אביה היה עורך דין וציוני נלהב. המשפחה עלתה לא"י בשנת 1928 אך נאלצה לחזור לארה"ב בשנת 1931-2. טובה התגעגעה לארץ ישראל ולשפה העברית. היא הצטרפה אל השומר הצעיר בשנת 1933, שם הכירה את בן זוגה יהודה. בשנת 1946 עלתה בפעם השנייה לא"י, אך גם לאחריה נאלצה לחזור לארה"ב בשנת 1949. רק שנים לאחר מכן, בפעם השלישית בה עלתה לישראל, הצליחה טובה

טובה מספרת את סיפור האלטלנה מנקודת מבטה. היא מספרת על המלחמה שנמשכת מסביב ואומרת שהיא פסימית לגבי ההפוגה. היא כותבת על האירועים והמתיחות בין האצ"ל וההגנה ומבקרת את אנשי האצ"ל שלא עומדים בהסכמם עם ההגנה, במתן הנשק לצה"ל ובעמידה בהסכם איחוד הכוחות. זהו מכתב מרתק שסוקר את האירועים בעת התרחשותם ואת ההמולה הציבורית באותו זמן. טובה לוין סולטר, בת לצבי וברטה לוין, נולדה בארה"ב בשנת 1921. חברת גרעין ב"שומר הצעיר". אביה היה עורך דין וציוני נלהב. המשפחה עלתה לא"י בשנת 1928 אך נאלצה לחזור לארה"ב בשנת 1931-2. טובה התגעגעה לארץ ישראל ולשפה העברית. היא הצטרפה אל השומר הצעיר בשנת 1933, שם הכירה את בן זוגה יהודה. בשנת 1946 עלתה בפעם השנייה לא"י, אך גם לאחריה נאלצה לחזור לארה"ב בשנת 1949. רק שנים לאחר מכן, בפעם השלישית בה עלתה לישראל, הצליחה טובה להתיישב ולהישאר בארץ שכה אהבה. *יש לציין כי תמונת עמוד מספר 5 במכתב זה חסרה* *למכתב זה צורף מכתב המשך מתאריך 7.7.1948*

כתב היד

עמוד 1/5

27 ביוני 1948
מאמא יקרה,
מה שלומך? איך עונת הקייטנה? קיבלתי את מכתבך מ־ 23 לחודש לפני כשבוע וחצי. שלחת אותו בדואר אוויר, אך דואר האוויר בוטל והוא הגיע בדואר רגיל. ציפיתי לדואר, כי דואר האוויר צפוי היה להתחדש, אך לא הגיע דבר. מה חדש בבית? מה שלום משפחת דוויס? מה שלום אורה? מתי היא חוזרת הביתה ומה תוכניות החתונה שלה? שמחתי לשמוע ששני התארסה. מה קורה עם יונתן? האם העבודה שלו מספקת כפי שהוא קיווה? אם הפסקת האש תימשך, אולי הוא יוכל לטוס לפלשתינה לביקור, אם כי אנחנו פסימיים לגבי ההפוגה. כבר עתה זו פארסה. הלחימה וההפצצות ממשיכות בשלוש חזיתות, אך זו מכונה "הפסקת אש". אם כך זה ממשיך, אז לעזאזל עם הפסקת האש. אין טעם להילחם בזמן שקיימת הגבלה של הכנסת נשק, הגבלת עלייה ועוד, גם כך הממשלה מתפשרת יותר מדי.
השבוע הייתה כאן התרגשות גדולה, כפי שמן הסתם קראתם עליה. אנשי האצ"ל הביאו ספינה טעונה תחמושת ועולים לנמל תל אביב. בדרך לנמל הם נעצרו על ידי הצבא (ההגנה) למסור את האונייה. הם סירבו והפליגו שוב לנמל. הצבא הגיע כדי לתפוס את הנשק, והם סירבו למסור אותו. הצבא חסם את כל האזור לאורך החוף, ומשאיות של האצ"ל נסעו אל המחסומים, יורים לכל הכיוונים. הם הופיעו במדים, קסדות ומסכות ורובי סטן. בחלק האחורי של המשאיות היו הנערות החברות בארגון, ילדות בנות 16-15. זה מאפיין את כל התנועה שלהם. אנרכיסטים סנסציוניים, יסודות מסוכנים במדינה חדשה. הם לא מכבדים שום איש ושום דבר. הם צריכים לעשות סנסציה של אוניית נשק – לא בנקודה נידחת בארץ, מקום שלשם הוברחו כלי נשק ועולים בזמן המשטר הבריטי, ולא לפני הפסקת אש. זה דומה יותר מדי לפעולות "ההגנה" והממשלה.
לא. הם צריכים להיכנס לנמל תל אביב, במהלך שביתת נשק, בדיוק מול המלון שבו שוהים נציגי האו"ם. בעשייה שכזאת הם מביטים לאנשי האו"ם בפנים ואומרים להם "אנחנו יורקים עליכם".
מנקודת המבט שלנו, הם עשו נזק גדול בכך שהם סירבו לתת את הנשק שלהם לממשלה. אם יש לנו מדינה, הרי שלמדינה יש צבא אחד. אין לאף קבוצה נוספת אישור להחזיק נשק. אין מדינה שיכולה להרשות דבר כזה. הם נשבעו להתפרק מבחינה צבאית ולהצטרף לצבא. ובכן, הם מאוד איטיים בכך. אותן יחידות שאכן הצטרפו לצבא נשארו ביחידות כפי שהיו, עם אותם מפקדים.
אבל הן הגיעו בידיים ריקות וביקשו נשק.
אנשי האצ"ל, טרוריסטים ממדרגה ראשונה, שביצעו שוד אחר שוד, שמאז 15 במאי גנבו כל מה שנראה להם, לרבות משאיות מהצבא שלנו שתמיד היו מצוידות כהלכה, מופיעים כיחידות
עצמאיות עם מפקדיהם, ומבקשים נשק. למה הם שומרים את הנשק שלהם? למה היה אמור
לשמש הנשק שבאונייה, אם הם סירבו לתת אותו לממשלה ואם הם חדלו להתקיים כארגון צבאי כפי שהתחייבו? הממשלה זכאית לשער שהנשק מכוון למטרות שחותרות תחת המדינה, לשם ביזה, גנבה ושוד על פי המסורת, הנוהג והטבע שלהם. ומה היה מונע מאנשי האצ"ל לשלוט על הממשלה שלנו אם היו מאיימים בצבא חמוש ומחזיקים נשק בכמות המתחרה במדינה? לרוע המזל ישנם יותר מדי יהודים חלשים, מתפשרים וחסרי עמוד שדרה, ולהם גישה תמימה לכל העניין הזה. יהודים שבבסיסם הם עדיין יהודי גטו, הנוקטים גישה של "מה יאמרו הגויים – בושה, יהודים נלחמים ביהודים". אנשים המסרבים לראות סוגיות באופן חד וברור ולנקוט צעדים. אני זוכרת את ההערות של פאפא על טיפוסים חלשלושים כגון אלה, גם בעניינים פעוטים, אם את זוכרת. כמו הריב בישיבת "עץ חיים". ובכן, לצערנו, "המזרחי" והמונופול של הרבנים, הם בקטגוריה זו, באיום שלהם לפרוש מהממשלה ובחזרתם אליה. אין זו התנהגות מכובדת של צד בממשלה כמוציאים לפועל של חוקים למען ביטחון וריבונות הממשלה והאומה.
ובכן, האונייה עומדת שרופה למחצה בנמל, וכל תושבי העיר מצטופפים לצפות בה. עלי לומר
שהשפעת האירוע על תל אביב, מבחינת זריית אי סדר, פאניקה ובעיות שונות, הייתה רבה יותר מאשר השפעת המלחמה עד כה. היו התקפות והפגזות קבועות מיפו במשך שבועות, הפגזות אוויריות במשך חודש, אך אירוע זה השלים את מה שהקודמים לא הצליחו! כל היום ישבתי בחדר שלי, מחכה שהבניין ייפגע. אנחנו במרחק שני בניינים מהמפקדה של "ההגנה" שבאזור זה. אנשי האצ"ל שוטטו במורד הרחובות, יורים ללא מטרה מוגדרת. היריות התמשכו, הולכות וקרבות כל העת. מכלי נשק קלים לנשק אוטומטי ולנשק כבד, מלחמת האזרחים נמשכה. מישהו פתח באש על הספינה, היו חילופי אש, והאונייה החלה לעלות בלהבות. אונייה טעונה בחומרי נפץ עולה באש! כל קו החוף של תל אביב, בעומק כמה רחובות, היה בסכנת התלקחות. בשעה 19:30 בערך פקחי הג"א החלו לצלצל בדלתות ולבקש מהאנשים להתפנות. אנחנו בדיוק עמדנו להתחיל לאכול.
לא ידענו אם לסיים את הארוחה או לקום ולרוץ. חטפנו נגיסה, השארנו אוכל טוב וירדנו למטה. בפינת הרחוב שאלנו כמה זמן העניין יארך ונאמר לנו שלפחות יום־יומיים ולא נוכל לחזור לישון בבית. עלינו שוב למעלה. יהודה לבש מכנסיים ארוכים (בעיר כולם לובשים מכנסיים קצרים), לקחנו סוודרים, פנס, מטפחות אף ואת כל הכסף שלנו. נעלנו דלתות וחלונות ועזבנו. היית צריכה לראות את העיר! המונים־המונים נוהרים מבתיהם מבלי מקום ללכת אליו. נושאים סלי קנייה או מזוודות, נושאים תינוקות קטנים. כולם ברחובות. המונים, המונים בתורים לאוטובוסים ומעט מאוד אוטובוסים בנמצא. אילו דחיפות. היסטריה ופאניקה! הנהג סוגר דלת של אוטובוס מלא ודחוס, ואיש העומד מחוץ לאוטובוס עם ילד על זרועותיו דופק על הדלת ומושך כדי לפתוח אותה.
כולם צועקים. חלקם לטובת הנהג חלקם לטובת האיש. "תן לו לעלות, יש הרבה מקום". "תן לו
לעלות, הוא נוסע עד התחנה האחרונה בקו הזה, האוטובוסים האחרים לא נוסעים לשם".
והאחרים: "מה המהומה? מה הפאניקה? תכף יגיע עוד אוטובוס!" מעט מאוד אוטובוסים
נוסעים, וכולם מנופפים למוניות, הולכים ודוחפים. שמנו פעמינו לפתח תקווה, לדירה של שרה ואל, מכיוון שאין לנו אף אחד בתל אביב. נסענו באוטובוס שהיה צפוף ולקח שעות להגיע לשם.
הצבא הציב מחסומים ובדק תעודות זהות ותעודות צבאיות. חיפשו אנשי אצ"ל בכל רחבי
המדינה. הרבה, הרבה נעצרו על שום שהחזיקו עתודות גדולות של נשק. הגענו לפתח תקווה,
ושמחנו למצוא אותם עדיין ערים מכיוון שהשעה הייתה קרובה ל־ 23:00 בלילה. נשארנו שם
יומיים, ואז הדברים נראו שלווים ובאנו הביתה. בוקר אחד אל ניסה ללכת לעבודה אך
האוטובוסים לא נסעו, ונאסר על האנשים לעבור ממקום למקום. יהודה הלך קצת מאוחר יותר
והצליח לעבור ולחזור בטרמפים על משאיות. אוטובוסים לא נסעו עד היום השלישי. בזמן שהיינו שם הלכנו לחפש דירה. היינו רוצים למצוא דירה עם שרה ואל, שיש בה שלושה חדרים או שלושה וחצי וגם מטבח ושירותים. המטבחים בדרך כלל קטנים מאוד ואי אפשר לאכול בהם, אלא הם לבישול בלבד. לא היה לנו מזל עדיין, כי המקומות שראינו (מתווך הראה לנו דירות) יקרים הרבה יותר מדי, ואפילו לא מספיק גדולים עבורנו. אני חושבת שזה עניין של מזל למצוא משהו. נמשיך לחפש ונראה אם נוכל למצוא משהו, אם לא בפתח תקווה, אז קרוב יותר לעיר כמו רמת גן, בני ברק וכו'.
לא חשתי כל כך בטוב, אבל עכשיו אני בסדר וחזרתי לחפש עבודה, אף שאינני יודעת באמת כיצד לעשות זאת. מאמא, יש לך כישרון מיוחד לספר לי אינפורמציה חלקית. מי זו רחל שוורץ? איפה למצוא אותה? אני מעוניינת בעבודה משרדית פשוטה מכיוון ששנת הלימודים כמעט הסתיימה, אך אינני יודעת את מי עלי לראות כדי לברר. הלכתי אתמול לים לראשונה, וקיבלתי כוויות שמש קשות. מה שלום עזרא? אהבה ודרישת שלום לכולם.
מיהודה וממני. כתבי!
טובה.

עמוד 2/5
עמוד 3/5
עמוד 4/5
עמוד 5/5

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: טובה לוין סולטר
מיקום: תל אביב
תאריך: 27.06.1948

מקבל/ת המכתב

שם: ברטה לוין
מיקום: ברוקלין, ארה"ב

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

כתב היד

עמוד 1/5

27 ביוני 1948
מאמא יקרה,
מה שלומך? איך עונת הקייטנה? קיבלתי את מכתבך מ־ 23 לחודש לפני כשבוע וחצי. שלחת אותו בדואר אוויר, אך דואר האוויר בוטל והוא הגיע בדואר רגיל. ציפיתי לדואר, כי דואר האוויר צפוי היה להתחדש, אך לא הגיע דבר. מה חדש בבית? מה שלום משפחת דוויס? מה שלום אורה? מתי היא חוזרת הביתה ומה תוכניות החתונה שלה? שמחתי לשמוע ששני התארסה. מה קורה עם יונתן? האם העבודה שלו מספקת כפי שהוא קיווה? אם הפסקת האש תימשך, אולי הוא יוכל לטוס לפלשתינה לביקור, אם כי אנחנו פסימיים לגבי ההפוגה. כבר עתה זו פארסה. הלחימה וההפצצות ממשיכות בשלוש חזיתות, אך זו מכונה "הפסקת אש". אם כך זה ממשיך, אז לעזאזל עם הפסקת האש. אין טעם להילחם בזמן שקיימת הגבלה של הכנסת נשק, הגבלת עלייה ועוד, גם כך הממשלה מתפשרת יותר מדי.
השבוע הייתה כאן התרגשות גדולה, כפי שמן הסתם קראתם עליה. אנשי האצ"ל הביאו ספינה טעונה תחמושת ועולים לנמל תל אביב. בדרך לנמל הם נעצרו על ידי הצבא (ההגנה) למסור את האונייה. הם סירבו והפליגו שוב לנמל. הצבא הגיע כדי לתפוס את הנשק, והם סירבו למסור אותו. הצבא חסם את כל האזור לאורך החוף, ומשאיות של האצ"ל נסעו אל המחסומים, יורים לכל הכיוונים. הם הופיעו במדים, קסדות ומסכות ורובי סטן. בחלק האחורי של המשאיות היו הנערות החברות בארגון, ילדות בנות 16-15. זה מאפיין את כל התנועה שלהם. אנרכיסטים סנסציוניים, יסודות מסוכנים במדינה חדשה. הם לא מכבדים שום איש ושום דבר. הם צריכים לעשות סנסציה של אוניית נשק – לא בנקודה נידחת בארץ, מקום שלשם הוברחו כלי נשק ועולים בזמן המשטר הבריטי, ולא לפני הפסקת אש. זה דומה יותר מדי לפעולות "ההגנה" והממשלה.
לא. הם צריכים להיכנס לנמל תל אביב, במהלך שביתת נשק, בדיוק מול המלון שבו שוהים נציגי האו"ם. בעשייה שכזאת הם מביטים לאנשי האו"ם בפנים ואומרים להם "אנחנו יורקים עליכם".
מנקודת המבט שלנו, הם עשו נזק גדול בכך שהם סירבו לתת את הנשק שלהם לממשלה. אם יש לנו מדינה, הרי שלמדינה יש צבא אחד. אין לאף קבוצה נוספת אישור להחזיק נשק. אין מדינה שיכולה להרשות דבר כזה. הם נשבעו להתפרק מבחינה צבאית ולהצטרף לצבא. ובכן, הם מאוד איטיים בכך. אותן יחידות שאכן הצטרפו לצבא נשארו ביחידות כפי שהיו, עם אותם מפקדים.
אבל הן הגיעו בידיים ריקות וביקשו נשק.
אנשי האצ"ל, טרוריסטים ממדרגה ראשונה, שביצעו שוד אחר שוד, שמאז 15 במאי גנבו כל מה שנראה להם, לרבות משאיות מהצבא שלנו שתמיד היו מצוידות כהלכה, מופיעים כיחידות
עצמאיות עם מפקדיהם, ומבקשים נשק. למה הם שומרים את הנשק שלהם? למה היה אמור
לשמש הנשק שבאונייה, אם הם סירבו לתת אותו לממשלה ואם הם חדלו להתקיים כארגון צבאי כפי שהתחייבו? הממשלה זכאית לשער שהנשק מכוון למטרות שחותרות תחת המדינה, לשם ביזה, גנבה ושוד על פי המסורת, הנוהג והטבע שלהם. ומה היה מונע מאנשי האצ"ל לשלוט על הממשלה שלנו אם היו מאיימים בצבא חמוש ומחזיקים נשק בכמות המתחרה במדינה? לרוע המזל ישנם יותר מדי יהודים חלשים, מתפשרים וחסרי עמוד שדרה, ולהם גישה תמימה לכל העניין הזה. יהודים שבבסיסם הם עדיין יהודי גטו, הנוקטים גישה של "מה יאמרו הגויים – בושה, יהודים נלחמים ביהודים". אנשים המסרבים לראות סוגיות באופן חד וברור ולנקוט צעדים. אני זוכרת את ההערות של פאפא על טיפוסים חלשלושים כגון אלה, גם בעניינים פעוטים, אם את זוכרת. כמו הריב בישיבת "עץ חיים". ובכן, לצערנו, "המזרחי" והמונופול של הרבנים, הם בקטגוריה זו, באיום שלהם לפרוש מהממשלה ובחזרתם אליה. אין זו התנהגות מכובדת של צד בממשלה כמוציאים לפועל של חוקים למען ביטחון וריבונות הממשלה והאומה.
ובכן, האונייה עומדת שרופה למחצה בנמל, וכל תושבי העיר מצטופפים לצפות בה. עלי לומר
שהשפעת האירוע על תל אביב, מבחינת זריית אי סדר, פאניקה ובעיות שונות, הייתה רבה יותר מאשר השפעת המלחמה עד כה. היו התקפות והפגזות קבועות מיפו במשך שבועות, הפגזות אוויריות במשך חודש, אך אירוע זה השלים את מה שהקודמים לא הצליחו! כל היום ישבתי בחדר שלי, מחכה שהבניין ייפגע. אנחנו במרחק שני בניינים מהמפקדה של "ההגנה" שבאזור זה. אנשי האצ"ל שוטטו במורד הרחובות, יורים ללא מטרה מוגדרת. היריות התמשכו, הולכות וקרבות כל העת. מכלי נשק קלים לנשק אוטומטי ולנשק כבד, מלחמת האזרחים נמשכה. מישהו פתח באש על הספינה, היו חילופי אש, והאונייה החלה לעלות בלהבות. אונייה טעונה בחומרי נפץ עולה באש! כל קו החוף של תל אביב, בעומק כמה רחובות, היה בסכנת התלקחות. בשעה 19:30 בערך פקחי הג"א החלו לצלצל בדלתות ולבקש מהאנשים להתפנות. אנחנו בדיוק עמדנו להתחיל לאכול.
לא ידענו אם לסיים את הארוחה או לקום ולרוץ. חטפנו נגיסה, השארנו אוכל טוב וירדנו למטה. בפינת הרחוב שאלנו כמה זמן העניין יארך ונאמר לנו שלפחות יום־יומיים ולא נוכל לחזור לישון בבית. עלינו שוב למעלה. יהודה לבש מכנסיים ארוכים (בעיר כולם לובשים מכנסיים קצרים), לקחנו סוודרים, פנס, מטפחות אף ואת כל הכסף שלנו. נעלנו דלתות וחלונות ועזבנו. היית צריכה לראות את העיר! המונים־המונים נוהרים מבתיהם מבלי מקום ללכת אליו. נושאים סלי קנייה או מזוודות, נושאים תינוקות קטנים. כולם ברחובות. המונים, המונים בתורים לאוטובוסים ומעט מאוד אוטובוסים בנמצא. אילו דחיפות. היסטריה ופאניקה! הנהג סוגר דלת של אוטובוס מלא ודחוס, ואיש העומד מחוץ לאוטובוס עם ילד על זרועותיו דופק על הדלת ומושך כדי לפתוח אותה.
כולם צועקים. חלקם לטובת הנהג חלקם לטובת האיש. "תן לו לעלות, יש הרבה מקום". "תן לו
לעלות, הוא נוסע עד התחנה האחרונה בקו הזה, האוטובוסים האחרים לא נוסעים לשם".
והאחרים: "מה המהומה? מה הפאניקה? תכף יגיע עוד אוטובוס!" מעט מאוד אוטובוסים
נוסעים, וכולם מנופפים למוניות, הולכים ודוחפים. שמנו פעמינו לפתח תקווה, לדירה של שרה ואל, מכיוון שאין לנו אף אחד בתל אביב. נסענו באוטובוס שהיה צפוף ולקח שעות להגיע לשם.
הצבא הציב מחסומים ובדק תעודות זהות ותעודות צבאיות. חיפשו אנשי אצ"ל בכל רחבי
המדינה. הרבה, הרבה נעצרו על שום שהחזיקו עתודות גדולות של נשק. הגענו לפתח תקווה,
ושמחנו למצוא אותם עדיין ערים מכיוון שהשעה הייתה קרובה ל־ 23:00 בלילה. נשארנו שם
יומיים, ואז הדברים נראו שלווים ובאנו הביתה. בוקר אחד אל ניסה ללכת לעבודה אך
האוטובוסים לא נסעו, ונאסר על האנשים לעבור ממקום למקום. יהודה הלך קצת מאוחר יותר
והצליח לעבור ולחזור בטרמפים על משאיות. אוטובוסים לא נסעו עד היום השלישי. בזמן שהיינו שם הלכנו לחפש דירה. היינו רוצים למצוא דירה עם שרה ואל, שיש בה שלושה חדרים או שלושה וחצי וגם מטבח ושירותים. המטבחים בדרך כלל קטנים מאוד ואי אפשר לאכול בהם, אלא הם לבישול בלבד. לא היה לנו מזל עדיין, כי המקומות שראינו (מתווך הראה לנו דירות) יקרים הרבה יותר מדי, ואפילו לא מספיק גדולים עבורנו. אני חושבת שזה עניין של מזל למצוא משהו. נמשיך לחפש ונראה אם נוכל למצוא משהו, אם לא בפתח תקווה, אז קרוב יותר לעיר כמו רמת גן, בני ברק וכו'.
לא חשתי כל כך בטוב, אבל עכשיו אני בסדר וחזרתי לחפש עבודה, אף שאינני יודעת באמת כיצד לעשות זאת. מאמא, יש לך כישרון מיוחד לספר לי אינפורמציה חלקית. מי זו רחל שוורץ? איפה למצוא אותה? אני מעוניינת בעבודה משרדית פשוטה מכיוון ששנת הלימודים כמעט הסתיימה, אך אינני יודעת את מי עלי לראות כדי לברר. הלכתי אתמול לים לראשונה, וקיבלתי כוויות שמש קשות. מה שלום עזרא? אהבה ודרישת שלום לכולם.
מיהודה וממני. כתבי!
טובה.

עמוד 2/5
עמוד 3/5
עמוד 4/5
עמוד 5/5

פרטי המכתב

הכותב/ת

שם: טובה לוין סולטר
מיקום: תל אביב
תאריך: 1948-09-15

מקבל/ת המכתב

שם: ברטה לוין
מיקום: ברוקלין, ארה"ב

מכתבים קשורים

מכתבים נוספים הקשורים למכתב שקראת

close
img
Design: Go Create Development: Web Skipper
reg

כניסה

אם יש לכם כבר חשבון, הכנסו עם קוד חד פעמי, או עם השם והסיסמה שלכם

הרשמה

הרשמו לאתר אוצרות וחברו את הסיפור שלכם לסיפור הלאומי של ארץ ישראל

  • eye

תפריט נגישות